Mircea Cantor

The line between artist and manufacturer becomes blurred in Mircea Cantor's film, Double- Head Matches, made in a match factory in his native Romania. We conceive of manufacturers as abstract, impersonal entities from whom we receive authoritative "manufacturer's instructions." Cantor intervened in the production process, converting the simple, prosaic matches into absurd, enigmatic double-headed ones. His order for 20,000 boxes of such matches required that the final stages of the automated mass-production process be replaced by the painstaking handling of each individual matchstick. The film opens with a scene of workers - mostly men - working at large, noisy machines. In the second part, the factory is transformed into a place of intimacy and lyric beauty, focusing on women's hands dipping the matches in red phosphorus, like dipping a brush in paint, symbolizing, perhaps, the moment of inception of the creative process.

מירצ'ה קנטור

בסרטו של בעז ארד "גפילעט פיש", אמו אפרת מדגימה את הוראותיה "כל הדרך מהדג השלם אל השולחן" ברוח תכניות בישול ויצירה בטלוויזיה. החומרים, החיתוך, התיבול, הבישול ואפילו ההגשה מוצגים כולם צעד אחר צעד, אבל ארד משבש את ההתאמה בין הקול לתנועות השפתיים. קולה של האם מלווה בתנועות השפתיים )ליפ סינק( של הבן, בעוד קולו של ארד בוקע, כקולו של פיתום, משפתיה המכניות של בובה בדמותו. נוכחותו של תוכי על כתפו של ארד היא משל לחיקוי תמים שאינו כרוך בהבנה. במהלך הסרט האמן ואמו משוחחים על יחסי מזרחים ואשכנזים ועל יחסי סמכות בין-דוריים ומסורת, בשעה שידיה של האם מבתרות את הקרפיון. הבן, כמו מחזיר לה באלימות, משמיע את קולה, אך נמנע לאורך כל הסרט מלהראות את פניה, מנתק פעולה אחת שלה ומחבר את קולה והוראותיה לפעולה אחרת. כמו במטבח, ארד בוחר חומרים לסרטו, הוא מתבל אותם בקול שמייצר משמעות ועורך אותם על שולחן העריכה שעליו נוספים חיתוכים ומתחברים רכיבים.