יומן אבק: אמנות ישראלית עכשווית
האוצרת: תמר מנור-פרידמן
עוזרת לאוצרת: אפרת אהרון


ענן אבק מסתנן אל יצירתם של אמנים בני–זמננו כחומר, כדימוי או כמשל. טיבו החמקמק אפוף סתירות: במרקמו האפרורי טמון אוסף רבגוני - מגרגרי חול ועד לתאי גוף ואורגניזמים זעירים; כתוצר של שחיקה הוא נע בין חומר ללא–כלום; ובלא צורה משלו, הוא מתאים עצמו למתאר העצמים ומטשטש את העולם הממשי. התחדשותו המתמדת של האבק הפכה אותו למסמן של מהלך הזמן, ובפלישתו אל חדרי חדרים הוא היה ליומן זיכרון של חפצים ושל גופים שאינם עוד.

במסורת הספרות והאמנות המערבית נעשה האבק מטפורה לחייו החולפים של האדם. כבר בציורי טבע דומם מהמאה ה–17 מסוג "וניטאס" הוא שימש רמז להבלי העולם הזה ואזכור לקץ הצפוי. במבט כמעט הפוך התבונן מרסל דושאן, אמן הדאדא והאוונגרד המודרניסטי, באבק שנשר על עבודתו "הזכוכית הגדולה"; הוא ראה בו מעין חפץ מן–המוכן - ביטוי למיזוג שבין יצירת האמנות, חומרי החיים ויד המקרה. בהשראת מורשת דושאן בת המאה, האבק מטריד ומפרה את שיח האמנות גם היום. אמני התערוכה נעים אתו בין סביבתם האינטימית לבין מרחב הנוף המקומי: מטילים ספק במראה הצלול ומערערים על הבחנות תרבותיות וגאו–פוליטיות מוסכמות - בין עיר לסְפָר, בין קדום לעכשווי, בין המוגן למאוים.

זירות אבק ביתי ונופי סופה ואובך, יצירות אמנות נשכחות ומוזיאון נהרס ומתחדש - הזיקה האסוציאטיווית בין יצירות התערוכה רחבה למדי, ואולם יש בה הצעה לקריאת עומק בשפת–אבק משותפת. ברובן האבק משמש אמצעי אמנותי עוד לפני שהוא מייצג נוף ישראלי או מסמל זמן וזיכרון. סגולתו החתרנית מיושמת בתהליכי דה–קונסטרוקציה של האובייקט והדימוי, במיסוך דפוסי הראייה, בחקירת עקבות וסימני חיים ובחיפוש אחר ערוצי יצירה עדכניים.