המיתוס על דיבוטדה
מקור האמנות, פליניוס הזקן, מאה -1

באחד הפרקים בספרו על תולדות הטבע, מאתגר עצמו פליניוס הזקן להסביר מהו מקור האמנות. הוא משכיל לעשות זאת באמצעות סיפור על משרתת קורינתית ,שכאשר נאלצה להיפרד מאהובה, הושיבה אותו לאור נרות והתוותה את הצדודית שלו על הצל שהוטל על הקיר. אביהּ הַכּייר מרח חומר על הצורה שנוצרה מהמתאר כדי ליצור דיוקן תבליט.

סיפור זה מכיל בתוכו מושגים חשובים העוסקים במהותה של האמנות: ייצוג המציאות, צל, צללית, צדודית, רישום ותבליט. יותר מכול,עניינו של הסיפור בצורך לתעד ולהנציח את היקר מכול– אהוב, אדם, נעורים, יופי, געגוע– כל אותם דברים חולפים שנידונו להתכלות ושאינם קיימים לנצח. האמנות לעומת זאת נצחית ובלתי מתכלה.

מעניין להיווכח בסיפורו של פליניוס שהאמנות מתחילה עם הפחד להפסיד: נערה הנפרדת מאהובה היוצא לעולם הרפתקאות בלתי ידוע, והיא נאחזת בזיכרון המתוק אפופה חרדת נטישה.

זאוקסיס ופרהסיוס
פליניוס הזקן, מאה -1

אגדה יוונית עתיקה מספרת על תחרות בין שני ציירים,זאוקסיס ופרהסיוס,אשר התחרו ביניהם על הציור המושלם. מה רב היה המתח כשהתכנסו השופטים אל מול שני הציורים המכוסים בווילון. ניגשו תחילה השופטים להרים את הבד מעל לציור של זאוקסיס ואכן נדהמו להיווכח בציור אמִתי כל-כך של אשכול ענבים, עד כי ירדו ציפורים מהשמים וניסו לנקר בבשר הפרי שנראה כל כך עסיסי ואמיתי. מחאו כולם כפיים לַצייר המוכשר ופנו להסיט את הווילון מעל ציורו של הצייר האחר,פרהסיוס. ניסו להרים את הבד, ניסו שוב ולא הצליחו – הבד היה מצויר! ופרהסיוס זה ניצח בתחרות.

אגדה זו באה ללמדנו על שתי גישות באמנות: האחת מבקשת לחקות היטב כל פרט ופרט במציאות כאילו השתקף במראה והאחרת צופנת סוד בתוכה, אינה מובנת במבט ראשון ודורשת מן הצופה מלאכת חשיבה ופענוח. ציור הענבים החושני פונה אל מרבית החושים שלנו– הראייה,הריח, המישוש - והוא קשור לסיפוק התאוות הפיזיות.מנגד, ציור הבד הריק יוצר גירוי אינטלקטואלי, מסקרן ומושך, לחשוף ולגלות את הרעיון הרוחני שמאחורי יצירת האמנות. לעתים קרובות מתמזגות שתי הגישות זו בזו.

במוזיאון ישראל דוגמאות רבות לשתי הגישות. יש והאמנים "קורצים" למיתוס על שני הציירים ומדגישים את הווילון בשולי היצירה או באשכול ענבים המנצנץ באור,שכמו מזמין נגיסה.

חוגו של יאן דוידזון דה-היים, שולחן ועליו טבע דומם עם קוף, לא מתוארך

המיתוס על נרקיס
מיתולוגיה יוונית

סיפור נוסף המעלה שאלות על מהותה של האמנות הוא המיתוס על נרקיס.יום בהיר אחד,בא עלם יפה תואר לשפת ברכת מים צלולים.עייף היה מן הציד, משולהב וצמא. ברגע שרכן אל המים והבחין בבבואה שהשתקפה בהם, לא היה יכול למשות את עיניו מן ה"ציור" עוצר הנשימה שנגלה לעיניו. מתבונן בעצמו, מאוהב עד מוות, סופו שטבע. תחתיו צמח פרח הנרקיס המנציח את סיפורו ומתקשר לאהבה עצמית. האומנם הבין העלם שאלה הם פניו? אולי חשב שנכח ביצירת אמנות עשויה לעילא ולעילא, כל-כך יפה ומרגשת הייתה, שלא יכול להיפרד ממנה.

זה היה אלברטי, אמן הרנסנס הנודע, שעשה הקבלה מעניינת בין האמנות לבבואת פניו של נרקיס כפי שהשתקפה במי האגם. אמר אלברטי: "נרקיס שראה את בבואתו במים ונפעם למראה יפי פניו, היה הממציא האמִתי של הציור". ומה צריך יותר האמן מאשר צופה שיתאהב ויתפעם מיצירתו עד כדי כך שלא יוכל לזוז ממנה?

אם כן, בהקבלה זו טמונים מושגים כמו: ייצוג המציאות, מבט, השתקפות, דיוקן, דיוקן עצמי, יופי, אהבה, מוות, אמנות.

פיגמליון
אובידיוס. מטמורפוזיס

פיגמליון הוא דמות אגדית של הסופר הרומי הקדום, אובידיוס. אובידיוס מספר על האמן פיגמליון, שמצא פגמים רבים בנשים, עד אשר בייאושו הגובר חשב שלעולם לא יוכל להתאהב באישה בת-אנוש. התאהב פיגמליון באלה ונוס ובכישרונו הרב יצר פסל יפהפה משנהב כפי שדמיין אותה, וקרא לה גלתיאה. בלילות היה מתפלל ומבקש כי דמות פסל השנהב תינתן לו לאישה. שמעה ונוס את תפילתו ונענתה לו. כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל, נדהם לגלות כי הוא פוקח את עיניו ומתעורר לחיים.

מה לאגדה זו ולאמנות, מעבר לדמות הגיבור כאמן? יש לנו כאן חיפוש אחר יופי, שלמות, אהבה, גבול דק בין מציאות לאשליה, בין פנטזיה לאמנות. למזלו של פיגמליון, הייתה כאן משאלה שהתגשמה, נבואה המגשימה את עצמה. לעתים קרובות מה שמיוצג באמנות יפה וטוב יותר מהקיים במציאות, והאמנות מצליחה לבטא את השלמות שהאדם שואף אליה.

האגדה על ורוניקה
"מעשי הקדושים"

על פי אגדה נוצרית, ורוניקה, אישה אדוקה מירושלים,נתנה לישו את המטפחת שלה, כך שיוכל לנגב את פניו המיוזעים במהלך דרך הייסורים כשנשא את הצלב על גבו. ישו מחה את זיעתו, וכשהחזיר את המטפחת, הופיעו עליה תווי פניו באורח נס. מספרים שכאשר ראתה אִמהּ החולה של ורוניקה את דמות פניו של ישו על המטפחת, מיד חלפו תחלואיה, קמה והבריאה. מאז התפתח פולחן האיקונין בנצרות, אותה אמונה כי יש לדיוקנאות של קדושים כוח מאגי בריפוי וברכה. השם "ורוניקה" הוא לטיניזציה של השם ברניקי, שמקורו במקדונית עתיקה ומשמעותו "נושאת הניצחון". קיימת פרשנות באטימולוגיה העממית הטוענת כי מקור השם במילים:"אמת" ( veraבלטינית) ו"צלם" או "דמות" (eikon ביוונית).אכן, האמנות עוסקת בסוגיית ה"אמת" ובדרכי ייצוגה כ"אייקון".

באגדה זו המטפחת עשויה להידמות למשטח הלבן והריק הניצב לפני האמן ואילו בבואת פניו של ישו (האיקונין-הדמות) מקבילה למושא ציורו של הצייר (אולי דיוקן? דו= כפול, אייקון= פנים, דמות) שנדמה שהוא מתגלה באורח נס על הבד הלבן...

גם כאן ערכים של יופי, אהבה, אמונה, מוות וכוח מאגי אופפים את האגדה כמו גם את מלאכת האמנות.

בחזרה לראש הדף