האם הדרכה במוזיאון חייבת להתבצע בדרך היררכית כאשר המדריך מחזיק בידע ומעביר אותו באופן חד-כיווני למודרכים? רחל שליטא, המנסחת של שיטת ההדרכה הדיאלוגית, מספרת על חוויית הדרכה מיוחדת ומעצימה במוזיאון לאמנות עכשווית בסיאול 

התערוכה היא מבצרו של המדריך, טריטוריה ידועה שהוא מכיר לפרטי פרטיה, מקום המפגש בינו לבין הקהל המצפה ממנו לידע ולמומחיות. מוסכמה זו, שעודנה רווחת, מאותגרת במידה רבה על ידי גישת ההדרכה הדיאלוגית, המציעה למדריך מקום שונה ותפקיד שונה. על פי גישה זו, המדריך מפנה את הבמה לחברי הקבוצה (לפחות בחלקה הראשון של ההדרכה), ותפקידו אינו לשמש מקור ידע אלא להוביל אותם לקראת מציאת משמעויות בעצמם. חברי הקבוצה יכולים אפוא לפתח בצוותא פרשנויות ליצירות שלפניהם מתוך התבוננות ישירה והעלאת שפע של הקשרים וקישורים בדיאלוג בין חברי הקבוצה לבין המדריך ובינם לבין עצמם. תהליך הלמידה בגישה זו – שלפיה אני אוהבת לקרוא יצירות אמנות בנות זמננו עם קהל מבוגר וצעיר כאחד – נשען על ארבע-חמש שאלות בסיסיות וקבועות שהמדריך מציע, וסביבן נרקמת שיחה המאפשרת לכל משתתף להיות בעל ידע ולחלוק עם אחרים את חוויותיו, מחשבותיו וזיכרונותיו.

לאחרונה הזדמנתי למפגש שהעלה בי את השאלה האם אפשר לקיים הדרכה דיאלוגית שאינה מבוססת על שאלות ותשובות, שאינה מובנית ושאינה מתוכננת. המפגש התקיים בסיאול, בירת קוריאה הדרומית, שאליה הזדמנתי כזמרת במקהלת נשים, בדרכנו לפסטיבל מוזיקה בעיר בוסאן שבדרום המדינה. בסיאול נקבעה לנו תכנית סיורים שעוברת באתרי תיירות היסטוריים ולאומיים למכביר: מקדשים בודהיסטיים, כנסיות, ארמון המלך, מוזיאונים לפולקלור, בתי כפר, וגם, איך לא, סיורים במרכזי קניות עצומים בגודל ובהיצע. ואולם, בטרם יצאנו לדרך ביקשתי ממדריך הקבוצה שלנו שנבקר גם במוזיאון לאמנות, שכן אפשר לחוש בו היטב את הדופק העכשווי של המדינה, גם דרך האמנות המוצגת בו וגם דרך יעדיו המוצהרים ומקומו בתרבות המקומית העכשווית. המדריך נעתר לבקשתי.

מוזיאון לא מוכר

בהתעמקות באינטרנט לקראת הביקור גיליתי עד מהרה את "ליאוּם – מוזיאון סמסונג לאמנות" (Leeum – Samsung Museum of Art). שמו משך מיד את תשומת לבי: תאגיד עצום, טייקון בסדר גודל שאיננו מכירים מכאן, פרשׂ את חסותו על מוסד אמנות. מתוך אתר המוזיאון למדתי שהוא מושתת על שני אוספים גדולים: האחד של אמנות קוריאנית מסורתית – אוסף של מייסד סמסונג, הואם לי ביונג צ'ול; והאחר של אמנות מודרנית קוריאנית ובינלאומית, של נשיא החברה, ליקון היובו, שקיבץ אוסף מרשים למדי. באתר האינטרנט של המוזיאון קראתי הצהרה שאפתנית למדי:

על פי האתר, התערוכה הגדולה המוצגת כרגע במוזיאון, לראשונה במזרח אסיה, היא של האמן אניש קאפור (Kapoor) ומתפרשׂת על פני שתי הקומות של הקובייה השחורה שעיצב האדריכל רם קולהאס (Koolhaas). בדיקה מהירה מגלה שאין הדרכה באנגלית ביום שאנחנו מתעתדים להגיע, ואני מקבלת על עצמי להדריך את הקבוצה. אני ניגשת לעבודת ההכנה, אך מתוך התמונות באתר איני מצליחה לקבל רושם ברור על מכלול העבודות בתערוכה או על הזרימה של החללים. קשה להעריך מהו היקף התערוכה, וקשה לתכנן איך תתנהל התקשורת ביני לבין הקבוצה. אין לנו נתונים על היקף הקהל שנפגוש בחלל המוזיאון, וקשה לשער אם תהיה לנו אפשרות להתקבץ ולשוחח על היצירות במרחב הבלתי מוכר, ואיך יתקבל הדבר בעיני אנשי המוזיאון.

ליאוּם – מוזיאון סמסוּנג לאמנות, סיאול, קוריאה הדרומית. מימין – מוזיאון 2 לאמנות מודרנית ובת זמננו שתכנן ז'אן נוּבֶל; במרכז – מוזיאון 1 לאמנות קוריאנית עתיקה שתכנן מריו בוֹטָה; משמאל – האגף לתערוכות מתחלפות שתכנן רֶם קולהאס, וגן הפסלים. צילום: רחל שליטא

הדרכה לא שגרתית

את המידע הכללי שצברתי במשך הלילה על המוזיאון ועל האדריכלים שתכננו אותו אני מוסרת לחברותיי למקהלה תוך כדי נסיעה אִטית בפקקי הבוקר של סיאול. אני כבר מכינה אותן לכך שלא יקבלו הדרכה מן השורה. עם הרמקול בידי אני מנסה להציע לחברותיי לחרוג מהגישה המוּכּרת להן כלפי תערוכות ולנסות להתבונן בתערוכה בעצמן, בלי לחשוב שאינן מבינות, או שיש מי שיודע יותר מהן, או שאין בידיהן כלים להתבונן. אין לאמן מונופול על מה שאתן רואות ומבינות, אני אומרת להן. שום אמן אינו יכול לִצפות את כל הפרשנויות שתייצר העבודה שלו. אל תפחדו ממה שתראו, לא נחפש יחד למה הוא התכוון, אלא מה אנחנו מוצאות במה שאנחנו רואות.

הן מסתכלות עליי בסקרנות. אין לי מושג איך המוזיאון הזה מתנהל, אני מוסיפה, נצטרך ללמוד הכול יחד. יש לנו שעתיים. הסתובבו בעצמכן בחלל המוזיאון, וניפגש בשעה האחרונה של הביקור בכניסה לתערוכה של אניש קאפור.

המפגש הראשון עם המוזיאון נעים. שלושה חללים שתכננו שלושה אדריכלים מהטובים בעולם זורמים היטב זה לתוך זה. שלוש שפות ארכיטקטוניות שונות זו מזו, ובכל זאת אינן דומיננטיות מדי. כבר ברור לי שמאפייני החלל וכמות האנשים במוזיאון לא יאפשרו לקיים הדרכה דיאלוגית כהלכתה, עם שיחה והשתהות ממושכת ליד כל עבודה, ובעיקר – בישיבה.

אבל הקושי הגדול שאני נתקלת בו כשאנחנו נפגשות בכניסה לתערוכה של אניש קאפור הוא קושי אישי: המעבר מתפקידי כזמרת אלט וכחברה שווה במקהלה לתפקיד המדריכה המנחה את הסיור בשאלות מסב לי אי-נחת. הצגת שאלות לחברותיי נראית לי פתאום עמדה היררכית לא הולמת, ומתוך מצוקה אני שואלת את עצמי אם אפשר לקיים דיאלוג שאינו בנוי על שאלות ותשובות.

עודי מתלבטת במה לפתוח, והנה חברותיי עושות את העבודה בשבילי. מאחר שהן פוגשות אותי לאחר שכבר צפו בתערוכה בעצמן, הן מתחילות לדבר על מה שחוו. אני מוצאת את עצמי משוחחת אתן. הן מדברות על החוויה שלהן, ואני מדברת על שלי. השיחה זורמת בלי שאצטרך להציג שאלות. מפעם לפעם אני מפנה תשומת לב בעיקר להיבטים מוזיאליים: כותרת של עבודה, האופן שבו העבודות מאורגנות בחלל, אפשרויות הצפייה בהן, המסלול שתכנן האוצר. חברותיי הולכות אתי מעבודה לעבודה, מונחות על ידי מה שמושך ומגרה אותן ומדברות ללא הרף על מה שהן מרגישות לנוכח העבודות. הן מעלות קישורים אישיים, חולקות את ההתרגשות שלהן ממה שהן רואות ושואלות אותי שאלות, אבל ברוב המקרים מישהי מהקבוצה עונה עוד לפני שאני מספיקה. לעתים אני מחברת בין הרעיונות שעולים ומראה את הקשר ביניהם. חברות הקבוצה נלהבות זו מדברי זו. אחדות מהן כבר צפו בסרטון הנלווה לתערוכה ומוסיפות מידע רב על האמן, מידע שאני עצמי לא ידעתי. הן מעלות השערות איך נוצרו הפסלים. אחד המלווים שלנו יודע איך יוצרים צורות בפרספקס ומסביר זאת לכולם, ואחרת ראתה את התערוכה כשהוצגה בלונדון, שם הייתה מסודרת בדרך שונה, והיא משתפת את החוויה עם כולנו. חברות הקבוצה מלמדות אלה את אלה, ולי נותר רק להוביל ולסכם נקודות עקרוניות.

חברות הקבוצה מגיבות לתערוכה. צילום: רחל שליטא

רווח לא צפוי

כעבור זמן מה אני מבינה שלמדתי משהו חדש על הדרכה דיאלוגית. לא נחוצות השאלות, אפשר לוותר גם עליהן. אפשר לבחור בשיחה פשוטה, שוויונית, ולוותר על ההיררכיה של ידע ומקצועיות. לאחר שעתיים מצליח המדריך שלנו לאסוף רק מקצת מהמשתתפות, והשאר בוחרות להישאר במוזיאון ולצפות גם באוספים האחרים המוצגים בו.

כשאנחנו יוצאות לבסוף אל הרחוב הראשי לתור אחר מסעדה שמגישה אוכל קוריאני מסורתי, אני מסכמת לעצמי שאחד היתרונות החשובים של הדרכה במוזיאון לא מוכר הוא החלל המאתגר. חלל חדש דורש ממני ערנות, זהירות יתרה, תשומת לב לפרטים וקצב מתון. יתר על כן, הקבוצה כולה חשה מאותגרת יותר מהרגיל, וגם חבריה מקבלים על עצמם אחריות, שמים לב למקומות שאני מתעלמת מהם ומציעים מסלולים חלופיים. במצב כזה חברי הקבוצה חשים שהלמידה שלהם תלויה במידת היוזמה שלהם ונעשים פעילים יותר. הם יודעים שהמדריך נמצא במקום בפעם הראשונה, ממש כמותם, אך אינם מאוימים מכך כשהם מבינים שהחוסר הזה הוא יתרון שמאפשר להם לקחת חלק מרכזי בתהליך הלמידה. כך ניתנת לנו הזדמנות של ממש, אותנטית, ללמידה משותפת ולבניית גוף ידע שנאגר מפיסות המידע שמביא כל משתתף. אין צורך ליזום אירוע לימודי מלאכותי, שכן עצם השהות בחלל לא מוכר מעוררת למידה שיתופית טבעית ונכונה.

אם כך, אפשר לקיים הדרכה דיאלוגית שאינה מבוססת על שאלות ותשובות, בעיקר במוזיאון ובתערוכה שאינם מוכרים למנחה הקבוצה. כך מבוטל מרכיב הידע המוקדם, שהוא בדרך כלל רב מאוד אצל המדריך ומועט ביותר אצל חברי הקבוצה הצופים בתערוכה.

בספרו הצופה העצמאי (Le spectateur émancipé) מערער ז'אק רנסייר (Rancière) על העדיפות הניתנת לעמדת המנחה הכל-יודע ביחס לקהל הרחב והבוּר לכאורה. רנסייר ממליץ למנחה לבחור דווקא בעמדת הבור, לא מפני שאינו יודע דבר, אלא מפני שוויתר על השליטה באמצעות הידע, וכך הפריד בין השניים. הוא אינו מלמד את תלמידיו את הידע שלו, אלא מזמין אותם להתנסות ביער של הדברים והסימנים, לומר מה הם רואים ומה הם חושבים על מה שראו, לאמת ולהפוך למאומת.

מובן שאין בתיאור החוויה שעברתי במוזיאון בסיאול משום אמירה בשבחה של הבורות או בשבחו של האלתור, חוסר ההכנה וחוסר המקצועיות. אבל טמונה כאן הצעה להניח לידע ולמוּכּר כדי לחוות חוויה חדשה ומעוררת. בסופו של דבר, אין תחליף לתחושה המסעירה של הגילוי העצמי בתוך מוזיאון, ההופך את הביקור לחוויה אישית אותנטית ובלתי נשכחת.

חברות הקבוצה בתערוכה של אניש קפור. צילום: עמית צוק

לקריאה נוספת:

רחל שליטא, דיאלוג עם אמנות: הדרכה דיאלוגית לאמנות בת זמננו, מכון מופ"ת, תל אביב, 2013

Jacques Ranciére, Le spectateur émancipé, La fabrique éditions, Paris, 2008

על הכותבת: רחל שליטא היא מרצה לאוריינות חזותית ולחינוך מוזיאוני במדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית ברל; מרכזת ההשתלמות "הדימוי החזותי בחינוך ובתרבות" במכון מופ"ת; אוצרת תערוכות חינוכיות; מחברת הספרים "חוויה במוזיאון – תצוגה כמרחב גילוי ולמידה" (2000, הוצאת סל תרבות ארצי), "אוריינות חזותית בפעולה" (עם ד"ר רות הרתאן וד"ר אריאל פרידמן, 2012, הוצאת מופ"ת), "דיאלוג עם אמנות" (2013, הוצאת מופ"ת); כותבת מחזות וסיפורים.