תמנה שחר היא אמנית, מדריכה ומורה לאמנות לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים במוזיאון ישראל, ירושלים. בשיחה אִתה היא מספרת מה מפרה אותה במפגש עם קהל בעל צרכים מיוחדים ועל חשיבותה של השיחה בהדרכה, גם אם זו שיחה של מצמוצי עיניים.

תמנה שחר בזמן הדרכה במוזיאון ישראל. צילום: בני מאור

איך הגעת להדרכות של קהל עם צרכים מיוחדים במוזיאון ישראל?

למדתי צורפות בבצלאל מתוך עניין לצרוף ולצרף דברים מגוונים יחד וליצור מהם משהו חדש. כבוגרת בצלאל הזמינו אותי להיות מורה לאמנות ועיצוב לנוער בבית ספר תיכון. באותה העת לימדתי גם מורים לאמנות במדרשה לאמנות בבאר שבע. בהוראה מצאתי שרק באמצעות שיחה – ולא בהרצאה – אני מצליחה להמחיש ולהעביר לתלמידים את מה שאני מבקשת. אני מאמינה ששיחה היא הכרחית כדי ליצור את המפגש הרלוונטי והמעמיק, ושיחה אפשרית רק בקבוצה קטנה, ולא בכיתה של שלושים תלמידים.

המשכתי ב"ניידת אמנות" של מרכז תרבות עמים, שם יכולתי לעבוד עם קבוצות קטנות, ושם התחלתי לעבוד עם נוער עם צרכים מיוחדים. אחר כך לימדתי במסגרות נוספות כמו מועדון קשר שאיגד נכים והורים שכולים מצה"ל. בהתנסויות האלה הבנתי שוב את חשיבותן של תשומת לב והקשבה, ועד כמה אינטראקציה אישית יכולה להעצים ולאפשר לכל אחד לעשות מסע ארוך משלו.

אני שומעת את האמירה הזאת, על הרצון לשוחח, מאנשי חינוך רבים. ייתכן שזו רוח הזמן?

הלוואי שזו הייתה רוח הזמן. לצערי, אני לא רואה שזה קורה. למזלנו, הכיתות של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הן קטנות, ולכן שם השיחה אפשרית. הדימוי שהיה לי בראש, וחוזר כל הזמן, הוא של שיטפון, שהכרתי מהילדות בבאר שבע. השיטפון עניין אותי מאוד, כי הוא בא ונעלם, אבל לא באמת משקה. בשיטפון המים שוטפים ולא נספגים באדמה, כי יש קרום דק שמונע את הספיגה שלהם. אבל אם את מתפנה לכל צמח בנפרד ושוברת את הקרום במעדר – זה נספג. השיחה היא כמו מעדר, היא עניין של טיפוח, של תשומת לב לפרטים. בשיחה כל פרט שיושב מולך הוא חשוב. את לא רואה כיתה אלא אנשים. המסגרות החינוכיות הקטנות הן כמו מקומות שמגדלים בהם בנגב איקליפטוסים באזור תחום ומטופח.

אבל יש מסגרות של חינוך פרטני ומטפח שהן לא של קהל עם צרכים מיוחדים, למשל מסגרות למצטיינים. למה לא הגעת לשם?

באמת עבדתי עם מחוננים, שגם להם יש נקודת מבט ייחודית. אבל אני שונאת דברים אליטיסטיים. אני בעד להגיע דווקא למי שקשה לו.

מהו בעצם קהל עם צרכים מיוחדים? מה נכלל בהגדרה הזאת?

צרכים מיוחדים יכולים להיות בעיות של שפה, תקשורת, גוף, קוגניציה או נפש. זה יכול להיות כל מי שמגיע מבתי ספר של חינוך מיוחד או ממסגרות אחרות כמו מועדונים למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, שהן בדרך כלל מערכות מורכבות שמיועדות לאנשים בעלי בעיות פיזיות וגם קוגניטיביות.

האם יש הבדל עקרוני בין הדרכה רגילה להדרכה לקהל עם צרכים מיוחדים מבחינת האידיאל הרצוי?

בשני המקרים הרצוי הוא זהה, והוא שיחה. ההבדל בפועל הוא שקבוצות של קהל עם צרכים מיוחדים הן קטנות יותר, עד עשרה משתתפים, ולכן מאפשרות שיחה, ולדעתי צריך היה להגביל תמיד את גודל הקבוצות אילו היה תקציב לכך.

ההדרכה מתישה, גם פיזית, לא רק נפשית וקוגניטיבית. כל ההדרכות שואבות, וההטענה שמקבלים מהמשוב של הקהל היא חשובה. בחינוך מיוחד המשוב מוגבל וההטענה בהתאם. אתה עובד הרבה פעמים על ריק: התגובות הן מצמוץ של עיניים או אולי הרף עין של חיוך. זה מינורי מאוד, לא אומרים "וואו", לא מוחזרת אותה כמות של אנרגיה. אני נטענת מכך שאני יכולה לשוחח, למצוא קליקים שבהם נדלק האור, אצל כל אחד בנפרד. גם השיחה טוענת אותי, כי אני לומדת משהו חדש, וההדרכה נוצרת מחדש בשיחה, כל פעם בדרך אחרת. זה רווח בשבילי: אם מישהו מסיט את נקודת המבט שלי, נוצר אצלי במוח צומת חדש שמאפשר לי ללכת בעוד דרכים. אחרת היינו משכפלים את עצמנו כל הזמן, זה מטמטם.

איך נראית שגרת העבודה שלך?

אני מדריכה כמעט כל יום, וגם מעבירה סדנה. אני חלק מצוות נפלא שבו לכל אחד יש נקודת מבט אחרת ודברים אחרים שמפעילים אותו. ושוב – אנחנו צוות קטן, וזה מאפשר ליצור קשר.

כשאת צריכה לבחור מדריך שיצטרף לצוות שלך, מהן התכונות שאת מחפשת, שחשובות למדריך לקהל עם צרכים מיוחדים?

קשב, הקשבה לאחר, ולא כי יש לו צרכים מיוחדים, אלא לכל אחד. אנחנו רגילים לקפוץ מדבר לדבר, ומה שצריך זה לעצור ולהקשיב.

מעניין, כי מדריך נתפס דווקא כזה שמדבר, לא זה שמקשיב.

ככה לא יוצרים דיאלוג, ולהבנתי השיחה חשובה מאוד. כדי ליצור למידה צריך לערב, זה בדיוק העידור שדיברתי עליו.

איך יוצרים דיאלוג עם קהל שלא תמיד יכול לדבר?

אפילו במצמוץ של עיניים, או אם אני אומרת: "אה, אתה אוהב אדום? בוא נחפש אדומים". אם זה משהו שהוא בחר, זה מאוד משמעותי, אחרת אין קשר אישי לנושא. התקשורת לפעמים היא רק במצמוץ, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה. התלמידים מגיעים למוזיאון, ופתאום הם יושבים אחרת ופוקחים את העיניים ומחייכים, ובפעם הבאה הם מחייכים כי הם יודעים שהם מגיעים הנה. בדרך כלל זו לא שיחה כמו שאנחנו מנהלות כרגע, אלא יותר כן ולא, או בחירה של חפצים שאני מציעה או לוח תקשורת או שפת סימנים. זה מורכב מאוד, אבל מדהים לראות עד כמה המוזיאון רלוונטי לכל אחד.

בעבודה עם בעלי צרכים מיוחדים צריך תמיד לעגן את מה שנלמד בסביבה היומיומית לפני שטסים גבוה מעל האדמה. צריך לתרגם את מה שמלמדים לחיים ולמציאות, להתחיל מחיי היומיום, ממשהו שהוא נגיש ומובן, ומהבמה הזאת להתחיל לצמוח כלפי מעלה. התוצאה היא שהדיאלוג בהדרכה הוא בין חיים לאמנות. אגב, אני מאמינה שגם אמנות צומחת מתוך חוויה, ולא במנותק מחיי היומיום. החוויה משמעותית מאוד עבורי, גם בהדרכה.

ואת מנסה לשחזר את החוויה בשיחה?

לא לשחזר אלא לעורר את החוויה בשיחה. לשחזר זה שטוח. אני מנסה תוך כדי שיחה ליצור חוויה חדשה, אמירה שבאה מהקהל. למשל, בהדרכה של מבוגרים מחינוך מיוחד עמדנו לאחרונה מול "הנער מדרום תל אביב" (פסל של אוהד מרומי במוזיאון ישראל – ד"ש) ודיברנו על חומרים שהוא עשוי מהם. פתאום אמר לי אחד המודרכים שהפסל הוא בעצם הדמות מהסיפור "הענק וגנו". מה שמעניין אותי הוא נקודות המבט המגוונות הללו, המחשבה האחרת. הקטגוריה שאנחנו מצמידים לבעלי צרכים מיוחדים היא בסופו של דבר קטגוריה חיצונית, ואני מוצאת שאם את מקדישה זמן ותשומת לב, את מגלה שהם יכולים להגיע לאותן המסקנות, גם אם בדרכים אחרות. צריך סבלנות להקשיב, להטמיע, לחזור – אולי יותר פעמים – אבל בסופו של דבר, זה לא שונה מהותית.

חשבתי שבגלל העניין שלך בנקודות מבט מגוונות תגידי שאנשים עם צרכים מיוחדים מציעים נקודת מבט אחרת, יוצאת דופן, אבל ממה שאת אומרת עולה שאין הבדל של ממש.

הכוונה שלי היא שאמנם יש להם נקודות מבט מגוונות וייחודיות, והדרך להסקת מסקנות אצלם מורכבת באופן אחר. הם לא טיפשים, אף שאנחנו משתמשים במילים כמו "פיגור" גם כדי לתאר את המצב שלהם וגם כמילת גנאי, הם פשוט חושבים אחרת, וכשאת מקבלת את זה, את מתחילה לחפש את הדרך לתוך המבוך שלהם. זה מאתגר מאוד.

האם המוזיאון הוא אמצעי או תכלית בעינייך?

המוזיאון הוא אמצעי, משאב למידה להרחבה על נושאים אחרים. מוזיאון הוא מקום נפלא להנגיש רעיונות מהיום או מהעבר, מקום שהמבקרים מגיעים אליו כדי לאתגר את עצמם, לבלות את שעות הפנאי ולהרגיש שהם חוליה בשרשרת הנפלאה של בני אדם שיצרו דברים מרתקים, חלק מחוויה יוצאת דופן של "אדם" שהוא יוצר וחושב.

מלבד זאת, המוזיאון משמש בעבודה שלי בסיס לסדנאות ולחוגים של מבוגרים ונוער שמגיעים עצמאית או כקבוצה. בהקשר הזה, המוזיאון הוא בסיס ליצירה ופותח נקודות מבט חדשות. הוא מאפשר ללמוד את שפת האמנות, אבל גם לעבור חוויה, מפני שהוא מרחב חזותי מוגן מצד אחד, אך מפתה מצד שני. הרצפטורים שלך פתוחים מאוד במוזיאון, וכל אחד מסוגל לספוג המון בבת אחת, מהמון ארצות, מהמון תקופות. לעשות סיבוב בעולם בשעה – זה מרתק. אני מנסה להעביר למודרכים את ההתרגשות שלי מהחוויה המוזיאלית, מהמרחב האדריכלי המפעים, מהמוצגים ומהשיח ביניהם.

את מרגישה שאת נשחקת בתפקיד?

זו עבודה תובענית, אבל לא שוחקת. היא מפרה מאוד, יש בה יצירה כל הזמן. אנחנו יוצרים לכל קבוצה הדרכה מתאימה, וזו יצירה בפני עצמה, כמו אוצרוּת, יצירה של תערוכה וירטואלית שמתאימה לקבוצה.

אביזר אחד שאנחנו משתמשים בו לפעמים בהדרכות הוא כד סדוק שאנחנו מסבירים באמצעותו על רפאות של חפצים ארכאולוגיים. אני מספרת לתלמידים סיפור על שואב מים סיני שהיה לו כד אחד יפה ומבריק וכד אחד מאוחה שהיה מטפטף כששואב המים היה עולה אתו במעלה ההר. הכד השלם והמבריק היה מקנטר את הכד השבור שאין בו תועלת. יום אחד שאל שואב המים את הכד השבור למה הוא נראה עצוב כל כך, והכד השיב שהוא חושש ששואב המים יזרוק אותו מפני שהוא מטפטף. "מה פתאום", אמר לו שואב המים, "הסתכל במורד ההר וראה: המון פרחים צמחו בזכות המים שטפטפו לאורך הדרך". הטפטופים האלה הם בדיוק הגורם המפרה.

ברור שהרבה יותר קשה לסחוב דברים שמתפרקים כל הדרך. אפילו לנוע עם קבוצה כזו זה לא פשוט. אם יש שחיקה, היא קשורה למאמץ להתקדם עם הקבוצה, להמתין, אפילו המאמץ הפיזי של לדחוף כיסא גלגלים. אבל הקליקים של ההערות שהם מעירים בצמתים, אמירות נכונות כל כך עם הבנה ומחשבה מפעימות, זה כמו הכד השבור שמפרה את הדרך.