יולי 2013

אירוע "נקודת מגע", שיתרחש בקיץ הקרוב זו השנה השלישית במוזיאון ישראל בירושלים, מבקש להציג את אולמות המוזיאון והמוצגים שבהם בהקשרים חדשים, מפתיעים ורלוונטיים.  אירוע זה הוא הזדמנות טובה לדיון על אירועי תרבות במוזיאונים וכיצד הם יכולים להפיח רוח חדשה של דמיון, חופש  וחתרנות בחוויית הביקור המסורתי במוזיאון

"חשובה לי ההתבוננות, חשוב לי שאנשים יראו מזוויות אחרות, יבינו הקשרים, ובעיקר ימצאו את עצמם בתוך האמנות. לערער על המנגנון זה משהו שאמנות צריכה לשאוף אליו. במובן הזה אני קוראת למרד"

רננה רז, המנהלת האמנותית של "נקודת מגע"

במהלך לילה ארוך אחד מוזמן הקהל לשוטט במוזיאון ולהיתקל בנקודות שבהן מתחולל אירוע קטן, מפגש, מגע, קשר. החוויה היא של התבוננות מזווית חדשה על הנרטיב המוזיאלי שיצא לרגע מהקשרו האוצרותי ונחשף להקשר חדש. אירועים כמו "נקודת מגע" מנסים להציב חלופה לאירועים המסורתיים במוזיאון ויוצרים הֶקשרים ומפגשים מסוג אחר בין אנשי רוח ואמנויות ובין היצירות המוצגות במוזיאון; בינם לבין חללי המוזיאון; בינם לבינם; בינם לבין הקהל; בין הקהל לבין עצמו.

מסיבת אוזניות בשקט מוחלט מסיבה עם 1,000 אוזניות על מרפסת העיר בצד פסלו המרהיב של אניש קאפור "היפוך העולם ירושלים". צילום: יפים ברבלט

מסיבת אוזניות בשקט מוחלט
מסיבה עם 1,000 אוזניות בצד פסלו המרהיב של אניש קאפור "היפוך העולם ירושלים". צילום: חיים יפים ברבלט

למשל, במהלך שיטוט במוזיאון ב"נקודת מגע 2012" יכלו המבקרים לבחור סיור מודרך שנערך בעיניים עצומות (!), ובו קיבלו הסבר על היצירות שאינם יכולים לראות. הם יכלו גם להגיע לנקודה אחרת שבה חווים התבוננות ביצירות אמנות עם מלווה מוזיקאי אישי שבחר לנגן יצירות שהלמו לדעתו את האינטראקציה בין האדם ליצירת האמנות, או שהשתתפו בריקוד קבוצתי סביב פסל אדיר ממדים בלב המוזיאון. שלוש האפשרויות האלה התקיימו בה בעת עם אפשרויות רבות אחרות, והקהל הוזמן להיות שותף ליצירה חדשה ולהתבוננות מחודשת.

"אם חושבים על זה", אומר איתי מאוטנר, המנהל האמנותי של עונת התרבות בירושלים, "אז כל אחת משלוש הנקודות האלה מזמינה את המבקר להיות פעיל ולקחת אחריות על החוויה שלו במוזיאון. כל נקודה עושה זאת ברמה אחרת, ובכולן יצירת האמנות מקבלת ממדים והתייחסות שלא היו לה קודם. ב'הורה לפליט' מזמין המרקיד איתן הררי את המבקרים להשתתף בריקוד שהוא עצמו המציא. התגובה לפסל 'הנער מדרום תל אביב' של האמן אוהד מרומי היא ישירה, מסודרת, ברורה. איתן המציא אותה, והקהל בחר להשתתף בה. רמה אחרת של תגובה קיימת ב'ליווי אישי מוזיקלי', שם יש משהו רגעי וספונטני שתלוי באותו מפגש בין יצירת האמנות, המוזיקאי והצופה בה. הנוכחות של הצופה היא בעלת משמעות וכוח חזקים ביותר המשפיעים על המוזיקאי ובחירותיו. הרמה השלישית והגבוהה ביותר מבחינת הכוח שמוענק לצופה הוא בסיור 'עיניים עצומות לרווחה'. המורה הרוחני רפיק (תמיר קמחי) קורא תיגר באופן קיצוני על חוויית הביקור במוזיאון ומחזיר את האחריות לידיו של הצופה באופן אבסולוטי כשהוא מייתר כמעט את היצירה ואת החלל המוזיאלי ומתרכז בנפשו של הצופה ובעולמו. מובן שאקט גילוי העיניים וראיית היצירה בסוף התהליך מחדד את הכוח העצום שניתן לצופה, וכך נוצרת חוויה שונה לגמרי של קשר בין האדם המתבונן ובין היצירה".

הורה לפליט יואב ברתל ואביגיל רובין יוצרים נקודה שבה המרקיד הנודע איתן הררי מרקיד את מבקרי "נקודת מגע" למרגלות הפסל "הנער מדרום תל אביב" מאת אוהד מרומי. איתן נזכר בחוויותיו עם פליטים ומתרגם את מסקנותיו לריקוד עם חדש. צילום: ברק אהרון

הורה לפליט
יואב ברתל ואביגיל רובין יוצרים נקודה שבה המרקיד הנודע איתן הררי מרקיד את מבקרי "נקודת מגע" למרגלות הפסל "הנער מדרום תל אביב" מאת אוהד מרומי. איתן נזכר בחוויותיו עם פליטים ומתרגם את מסקנותיו לריקוד עם חדש. צילום: ברק אהרון

ההקשרים החדשים שיוצר האירוע "נקודת מגע" הם בעצם המטרה של כל אירוע תרבות  מוזיאלי באשר הוא: להרחיב, להעמיק, לקרב מגוון אוכלוסיות למוזיאון, וגם ליצור נקודות מפגש בין התרבות החומרית המוצגת במוזיאון ובין עולמות תוכן אחרים שמשיקים לִתְכָניה בדרך זו או אחרת. על כך אומרת רננה רז: "'נקודת מגע' היא על הקשרים, והקשרים זה אני, כך אני מתבוננת על העולם. אני מחפשת תמיד את ההקשרים בעולם שלנו. כיוצרת אני גדֵלה כשאני גורמת להקשרים ולמפגשים להתקיים, כשאני גורמת לאנשים לראות דברים אחרת כי הצבעתי על הקשרים שלא ראו אותם קודם".

 

 

נקודות מגע נוספות באירוע נותנות למבקרים במוזיאון חירות להנכיח את עצמם כמו ב"אימא, אני מציג במוזיאון ישראל" שאפשרה למבקרים לצייר על הקירות, או "חיוג ישיר" שיצרה שיח טלפוני בזמן אמת בין המבקרים במוזיאון ובין מבקרי אמנות שענו לשאלותיהם ופתחו אתם בשיח שוויוני. נקודת מגע זו ערערה על היחסים הקבועים בין מומחים ובין הדיוטות וזימנה אותם לא רק לערער על מעמדם אלא גם להרהר יחד על אמנות ומשמעויותיה.

 

 

אימא, אני מציג במוזיאון ישראל האמן אלי פטל עם סטודנטים מהמחלקה לאמנות בבצלאל מאפשרים למשתתפים להתבטא ולהטביע את רישומם ואת התרשמותם על קירות הגלריה. צילום: יפים ברבלט

אימא, אני מציג במוזיאון ישראל
האמן אלי פטל עם סטודנטים מהמחלקה לאמנות בבצלאל מאפשרים למשתתפים להתבטא ולהטביע את רישומם ואת התרשמותם על קירות הגלריה. צילום: חיים יפים ברבלט

 

ממבקרים למשתתפיםשתתפים

"אני מאמין שיצירות אמנות טובות מתאימות לכל אחד, והמוזיאון יכול לתווך אותן בכל מיני צורות ושיטות. אני רוצה ולו לערב אחד להפגיש אותן עם הקהל בצורה אחרת. אני חושש מהמבוכה שיש לאנשים כשהם מבקרים במוזיאון ומנסה להתיר אותה. מה שמדהים הוא שצוות המוזיאון לגמרי פתוח לפעולות האלה שמכריחות אותו להתבונן פנימה ולהתנהג אחרת".

איתי מאוטנר

תיווך האמנות והמוזיאון לקהל הרחב הוא אתגר שעניין מאז ומתמיד את אנשי המוזיאונים, ובעיקר עם השינויים שחלו במעמדו של המוזיאון בעשור האחרון. המוזיאונים של האלף השלישי מתפקדים ברוב המדינות המפותחות כמרכזי תרבות השואפים לקדם בצד תערוכותיהם גם ערכים כמו שיח חברתי, פלורליזם, רב-תרבותיות, קהילתיות והכרה בשונה. כמעט בכל אתר אינטרנט של מוזיאון אפשר למצוא כיום הצהרת חזון ומטרות המעידה על פתיחות לקהל ולצרכיו המשתנים, וכך מעידים גם מאמרים והרצאות בכנסים ברחבי העולם. [1]

השינוי באופן שבו תופסים אנשי המוזיאונים את הקהל החל בשנות השמונים, בד בבד עם הטמעת רעיונות פוסטמודרניים וערכים קפיטליסטיים במוסדות חברה-חינוך-תרבות. למשל, אפשר להבחין בשינוי קונספטואלי בפנייה אל המבקרים במוזיאון שנתפסו בעבר כ"זרים", אחר כך כ"מבקרים", מאוחר יותר כ"לקוחות", ואילו היום הולך וקונה לו מקום המושג "משתתפים".[2] השינוי קשור לא רק לתפיסה פוסטמודרנית בדבר כוחו של היחיד וטשטוש היררכיות ומבנים קיימים, אלא גם לשינויים בהרגלי הפנאי וצריכת התרבות, וכן להיצע העצום של תכניות תרבות ובידור. כל אלה משפיעים על המוזיאון, כמו על שאר מוסדות התרבות, ואלו עומדים בתחרות גדולה מאי פעם על מקומם ומעמדם. אפשרויות הבחירה הרב-ערוציות, ההתפתחות הטכנולוגית המואצת ופריחתן של הרשתות החברתיות הווירטואליות – כל אלה מדגישות ומגבירות את קולם של קהילות, מיעוטים ויחידים, וגם שיקולי שיווק, מכירות ויחסי ציבור הולכים ומתגברים לנוכח השינויים החברתיים. כך הופך המוזיאון למקום פתוח וקשוב יותר לצורכי השותפים-מבקרים, אף שהמבנה שלו וערכיו המכוננים נותרו בעלי מאפיינים מודרניסטיים של היררכיות ברורות וערכים מוחלטים.

 

עיניים עצומות לרווחה המורה הרוחני רפיק בסיור לקהל בעיניים עצומות. המשתתפים יושבים מול ציור בעיניים מכוסות, והוא מתאר להם בפרטי פרטים את מה שמצויר, ומשם מוליך אותם אל מחוזות נפשיים ורגשיים שיוצאים מהציור וחוזרים אליו. בתום המסע מסירים המשתתפים את הכיסוי ופוגשים את היצירה. צילום: יפים ברבלט

עיניים עצומות לרווחה
המורה הרוחני רפיק בסיור לקהל בעיניים עצומות. המשתתפים יושבים מול ציור בעיניים מכוסות, ורפיק מתאר להם בפרטי פרטים את מה שמצויר, ומשם מוליך אותם אל מחוזות נפשיים ורגשיים שיוצאים מהציור וחוזרים אליו. בתום המסע מסירים המשתתפים את הכיסוי ופוגשים את היצירה. צילום: חיים יפים ברבלט

ליווי מוזיקלי אישי מוזיקאי ומבקר משוטטים יחד ברחבי המוזיאון. לשניהם יש אוזניות. הם מהלכים יחד, זה ליד זה, בצד זה, לפני או מאחורי. המוזיקאי מרגיש את האדם שלצדו ומנגן את מה שהוא חש באותו הרגע. מערכת יחסים אמיצה מתגבשת בתוך עשר דקות בלבד. צילום: יפים ברבלט. מוזיקאי: דן תורן

ליווי מוזיקלי אישי
מוזיקאי ומבקר משוטטים יחד ברחבי המוזיאון. לשניהם יש אוזניות. הם מהלכים יחד, זה ליד זה, בצד זה, לפני או מאחורי. המוזיקאי מרגיש את האדם שלצדו ומנגן את מה שהוא חש באותו הרגע. מערכת יחסים אמיצה מתגבשת בתוך עשר דקות בלבד.מוזיקאי: דן תורן. צילום: חיים יפים ברבלט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"כילד ירושלמי הגעתי המון למוזיאון ישראל. הייתי מסתובב כאן הרבה, וזו הייתה אחת החוויות המכוננות והמשמעותיות של חיי. אבל היה גם צד אחר לביקורים האלו – מוקפד, קפוץ, שקט, קר. עם השנים הבנתי שאפשר גם אחרת, שיצירת אמנות טובה היא לכולם, ואפשר לתווך אותה בכל מיני דרכים".
איתי מאוטנר

"כילדה אני זוכרת את הביקורים שלי ושל האחים שלי בקונצרטים של הפילהרמונית. עשו לנו מנוי כשהיינו ילדים, ולמעשה הייתה מחויבות ללכת לשם. היינו מגיעים לשם ומתנמנמים. אני לא רוצה שהבת שלי תרגיש כך. החוויה שנצרבה בי כילדה היא הרצינות והחומרה של המוזיאון. אסור לצלם, אסור לרוץ, אסור לגעת, אסור לדבר. מצד שני הרגשתי חוויה רוחנית, יופי, התנתקות מחיי היומיום".
רננה רז

 

על הפער הזה בין המוזיאון כמבנה מודרניסטי לא רק בארכיטקטורה שלו אלא גם בתכניו ובערכיו, ובין החברה הפוסטמודרנית וערכיה המשתנים, מנסה לגשר האירוע  "נקודת מגע", והצלחתו נובעת כנראה מהחיבור הייחודי בין ישן לחדש, בין מגיש למשתתף, בין קובע למערער, בין מכוון למהרהר, בין האמנות ובין האדם.

ההקשרים ונקודות המגע כיוצרות מציאות חדשה מוציאים את המוזיאון מהקשרו ומזמינים את כולנו לבדוק מחדש את דרך ההתבוננות והפרשנות שלנו.

הרדמה: קונצרט לילי מדיטטיבי בשכיבה בתערוכה "לילה טוב" באגף הנוער הוזמנו המבקרים לחלוץ נעליים, להשתרע על המזרנים, להתכסות ולהאזין ליצירה מקורית שהיא בה בעת מנחמת ואפלה. נגנים: נועם ענבר - שירה, אקורדיון, צ'מבלו; אדם שפלן - גיטרה חשמלית; אריאל ערמוני - כלי הקשה; יוני סילבר - כינור, קלרינט, בס. צילום: ברק אהרון

הרדמה: קונצרט לילי מדיטטיבי בשכיבה
בתערוכה "לילה טוב" באגף הנוער הוזמנו המבקרים לחלוץ נעליים, להשתרע על המזרנים, להתכסות ולהאזין ליצירה מקורית שהיא בה בעת מנחמת ואפלה. נגנים: נועם ענבר – שירה, אקורדיון, צ'מבלו; אדם שפלן – גיטרה חשמלית; אריאל ערמוני – כלי הקשה; יוני סילבר – כינור, קלרינט, בס. צילום: ברק אהרון

ליצור מגע

"מוזיאון בשבילי הוא מקום שמרחיב את ההוויה שלי. אני קוראת לו "מקדש חילוני". מצד שני, יש במוזיאון נוקשות, כמו בכל מקום קדוש, יש משהו של חומרה. המוזיאון דורש ממך, הוא נותן לך הרגשה שהוא מוכיח אותך. זה קרוב לדת, אתה גם עטוף ברוחניות, וגם מוטל עליך עול מסוים. לפעמים אתה כמֵה להתקרב, לגעת, להרגיש, ולפעמים זה עול, אתה חייב. אם לא ביקרת במוזיאון אתה לא בסדר".

רננה רז

אחת מנקודות המגע הקסומות והמעניינות – שמייצגת אולי את תמצית מהותה של "נקודת מגע" – התרחשה בלב לבו של גן האמנות ביולי 2012 וכמו ריכזה בתוכה את כל מנעד האינטראקציות וההֶקשרים האפשריים בין יצירה-אמן-קהל.  אלכס אפשטיין, סופר אינטרנטי, נכנס לתוך תוכה של יצירת אמנות ("בית ממכר ספרים", של מרק דיון), יצר בתוכה יצירה משלו (סיפורים קצרים וטקסטים אחרים), ומשם שידר והקרין את יצירתו על יצירת אמנות אחרת הניצבת בגן האמנות ("בלוק", של סול לוויט). ליד ההקרנה ניצב מחשב, ובו יכלו המבקרים לנהל שיח עם אלכס היושב בתוך הצריף-היצירה, להגיב לטקסט שיצר ולהציע לו כיצד להמשיך אותו. המשתתפים באירוע היו בעצם חלק משרשרת של קשרים והֶקשרים חד-פעמיים שבה יצירת האמנות, היוצר והמבקרים החליפו תפקידים וזהויות ללא הרף והפכו מצופים ליוצרים ומיוצרים לנצפים. הם הרכיבו מארג חדש של זהויות ויחסים בין צופה-משתתף-יצירה-צופה-משתתף-יצירה-צופה… וכך עד אין סוף. לערב אחד נדמה היה שהמוזיאון יוצא מהקשרו ומזמין את כולם למסע מסוג אחר שסופו ומשמעויותיו אינם ידועים מראש.

בית. אהבה. ספרים. הסופר אלכס אפשטיין יושב וכותב בתוך יצירתו של מרק דיון "בית ממכר ספרים" בגן האמנות. כתביו של אלכס מוקרנים בשידור חי על פאותיו של הפסל הסמוך "בלוק" מאת סול לוויט, והמבקרים מגיבים בפייסבוק ליצירתו. צילום: יפים ברבלט

בית. אהבה. ספרים.
הסופר אלכס אפשטיין יושב וכותב בתוך יצירתו של מרק דיון "בית ממכר ספרים" בגן האמנות. כתביו של אלכס מוקרנים בשידור חי על פאותיו של הפסל הסמוך "בלוק" מאת סול לוויט, והמבקרים מגיבים בפייסבוק ליצירתו. צילום: חיים יפים ברבלט

היה זה פייר בורדייה שטען: "הגישה ליצירות אמנות מצריכה כלים שאינם מחולקים באופן אוניברסלי, ושכתוצאה מכך בעליהם של אותם כלים מבטיחים לעצמם את רווחי ההיבדלות – רווחים ההולכים וגדלים ככל שכלים אלו נעשים נדירים יותר, כגון אלו הנחוצים לנו על מנת לנכס לעצמנו יצירות אוונגארדיות".[3] ובמילים אחרות, אמנות מצריכה מיומנויות מיוחדות להבנה ולפרשנות, מיומנויות שרק בעלי האמצעים יוכלו להשכיל ולרכוש אותן באמצעות ממונם ומעמדם.

אירועים כמו "נקודת מגע" מבקשים אפוא לחשוף ולפרק את התפיסה שתפקידו המסורתי של המוזיאון הוא לשמר ולהנציח ריבוד חברתי בכך שהוא מזמן אליו את האליטות הדוברות את שפתו. אירוע זה מבקש לקרב, ליצור מגע, לפתוח, ובשפתו של בורדייה: "לצמצם את רווחי ההיבדלות". אירועים מסוג זה אינם משטחים או מרדדים את החוויה המוזיאלית כדי לקרב אוכלוסיות אחרות אל האמנות, אלא להפך, הם מנגישים אותה בעזרת חוויות מסוג אחר ומעזים לערער על כללי המשחק שמכתיב המוזיאון ולהטיל בהם ספק. וכפי שאומרת רננה רז: "ב'נקודת מגע' אני רוצה לפרק את המורכבות והחומרה שיש במוזיאון, אני רוצה להיפטר מרגשי הנחיתות שיכולים להיווצר בגלל החומרה או לפחות להצביע עליהם. אני מזמינה אנשים להסתכל באופן אחר על המוצגים, על האוצרוּת, על העיצוב. מעניינת אותי החוויה של היחיד שנכנס לכאן. המוזיאון הרי מסמן דרך מסוימת, והמבקר ממקם את עצמו ביחס לדרך הזאת. גם הארכיטקטורה משרתת את זה, יש כאן סימון ברור מה נחשב יותר ומה נחשב פחות, איך צריך ללכת, המוזיאון מסמן דרך אחת. המבקרים מקבלים את החוקיות הזאת כמעט בלי לערער עליה".

האירוע הבא של נקודת מגע

25 ביולי 2013

מוזיאון ישראל, ירושלים

www.imj.org.il

 

מסיבת אוזניות בשקט מוחלט האמן גיא יצחקי מרקיד את קיר המוזיאון בעבודת וידאו שיצר במיוחד ל"נקודת מגע" בהשראת עבודת הנקודות המונומנטלית "L-Leucine-15-N" מאת דמיין הרסט שתלויה באולם העליון, ובהתייחסות לאדריכלות של הקיר עצמו. צילום: יפים ברבלט

מסיבת אוזניות בשקט מוחלט
האמן גיא יצחקי מרקיד את קיר המוזיאון בעבודת וידאו שיצר במיוחד ל"נקודת מגע" בהשראת עבודת הנקודות המונומנטלית "L-Leucine-15-N" מאת דמיין הרסט שתלויה באולם העליון, ובהתייחסות לאדריכלות של הקיר עצמו. צילום: חיים יפים ברבלט

 

________________________________

[1] Association of Art Museum Directors (1992). Characteristics of Exemplary Interpretation. National Interpretation Project: An Exploration of Standards and Best Practices for Interpretation. New York.

[2] Doering, Z. D. (1999).  Strangers, Guests or Clients? Visitor Experiences in Museum. Washington DC: Smithsonian Institution.

[3] בורדייה, פ' (2005). שאלות בסוציולוגיה. תל אביב: רסלינג.

7 Comments

  1. מיכל says:

    04/07/13 @ 18:53 

    נשמע מדהים! חיבור נדיר בין חושים ותחושות, וכל זה באויר הקריר של ערב ירושלמי!

    הגב
  2. יפית כהן says:

    05/07/13 @ 1:41 

    מאמר מצוין. אהבתי את צופה-משתתף-יצירה-צופה-משתתף-יצירה. מעניין!

    הגב
  3. עמת מ. says:

    05/07/13 @ 17:43 

    מבריק!!!!!!

    הגב
  4. משפחת זיו ירושלים says:

    04/10/13 @ 17:15 

    תגובה מאוחרת אבל חשובה, באמת אירוע מצוין באמת יוצא דופן.
    אבל הפקה בלתי נסבלת אי אפשר לראות כלום אי אפשר להבין ואין את מי לשאול. צפוף ואנשים מתוסכלים' אנחנו מעדיפים אירועים אחרים במוזיאון הזה.

    הגב
  5. רני גאון says:

    03/01/14 @ 21:17 

    מעניין. תודה רבה. רק עכשיו התוודעתי לפלםפורמה. אמשיך לקרוא אותכם

    הגב
  6. אביב says:

    28/08/14 @ 20:33 

    פרשנות מעניינת ביותר במיוחד הקישור לבורדייה.
    בורדייה היה בודאי שמח לרקוד במסיבת האוזניות.

    הגב
  7. שרון says:

    29/08/14 @ 22:21 

    כתבה מענינת. תודה

    הגב

Reply to אביב