עם חידושו של מוזיאון ישראל בשנת 2010, עלתה השאלה כיצד להציג ולפרש חפצי אמנות ופולקלור יהודיים באופן שיהיה בהיר ומסקרן למגוון קהלים. האוצרים והמעצבים נדרשו לדילמות הקשורות בבחירת החפצים, מציאת הקשרים רלוונטיים ביניהם והצבתם כך שהקשרים אלו יתווכו לקהל. את אחד התוצרים של דיון ארוך ומורכב זה בדילמות המוזיאליות אפשר לראות באולם שיוחד למועדי הזיכרון בתצוגת הקבע של האגף לתרבות ואמנות יהודית. רחל צרפתי – אוצרת במחלקה ליודאיקה ע"ש סקירבול – מספרת כיצד באמצעות בחירות אוצרותיות ועיצוביות נוצר בחלל זה שיח בין מועדים מסורתיים ובין מועדים מן העת החדשה שנקבעו עם קום מדינת ישראל. אופן הצבת החפצים והיצירות יחדיו יוצר סיפור היסטורי שראשיתו יציאה לגלות, המשכו חיים עשירים ומשגשגים באירופה, וסופו שואה איומה, אך גם תקומה של מדינה עצמאית.

1. אולם מועדי הזיכרון, האגף לאמנות ותרבות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
מימין: ברתנא, יעל. Trembling Time. 2001. ישראל והולנד. צילום: אלי פוזנר

"וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע, וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע". שוּרה זו, מתוך הפיוט המרגש הנאמר בתפילת הימים הנוראים "ונתנה תוקף", כאילו שוֹרה מעל אולם "מועדי הזיכרון" בתצוגת הקבע של מועדי השנה העברית במוזיאון ישראל.

את פני המבקר באולם מקבלת עבודת הווידיאו  Trembling Time של יעל ברתנא (ישראל והולנד, 2001, תמונה 1). ממול מוצגים בוויטרינה בגדים לבנים שנהגו ללבוש בימים הנוראים, מנהג שמבטא את הבקשה שיימחלו ויימחקו עוונותינו. השופר מוצג בין השניים, סמל וזיכרון לברית שבין העם לאלוהיו. עבודתה של ברתנא מציגה למתבונן את קפיאת התנועה והזמן עם שמיעת הצפירה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כאשר אנו נקראים לעמוד ולזכור את הנופלים. הוספתה לתצוגה המחודשת פותחת שיח ער באולם בין מועדי ישראל בעת החדשה ובין מועדים שעל שמירתם אנו מצווים מן התורה.

קשר בל-יינתק בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין יום הכיפורים נוצר באוקטובר 1973. אז, בעיצומו של יום הכיפורים, פרצה מלחמה נוראה שגבתה מחיר דמים כבד. מאז נוסף רובד אחר, של חשבון נפש לאומי וחברתי, למשמעות המסורתית של יום הכיפורים הקוראת לחשבון נפש אישי ודתי. קול השופר והצפירה הם "קול דממה דקה" הקורא לנו לעמוד לדקת דומייה, להתכנס בעצמנו – ולזכור.

לצד השופר נמתח קיר לבן, ועליו ציטוט מתוך שיר של יהודה עמיחי שכתב בהשראת ביקורו בגלריות האמנות היהודית במוזיאון ישראל: "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד". הציטוט שעל הקיר, שגם הוא, כמו עבודתה של ברתנא, נוסף עם חידוש התצוגה, מתייחס לתשמישי קדושה ששרדו לאחר שבעליהם נספו בשואה. בצד הציטוט מוצגים עיטורים לספרי תורה ששרדו מליל הבדולח, אך להט האש עיוות אותם והותיר בהם את סימניו.

2. מפה לימים הנוראים ועליה תיאור תפילת יום הכיפורים של חיילים יהודים בצבא גרמניה. 1870. גרמניה. צילום: בני מאור

מנגד מוצגים לאורכו של קיר שחור תשמישי קדושה ודימויים הקשורים במנהגי הימים הנוראים, למשל מפה מודפסת שמוצאה בקהילת יהודי גרמניה. בציור שעליה מתוארים חיילים יהודים שביקשו להראות ברבים את נאמנותם למולדתם בצד שמירה על דתם. הנה הם במדי הצבא, מתפללים את תפילת יום הכיפורים בעיצומה של מלחמת גרמניה-צרפת בשנת 1870 (תמונה 2). מוצג זה ואחרים שלצדו מעידים כולם על פריחתה של קהילת יהודי גרמניה בראשית המאה ה-20. הקיר השחור עומד אפוא בניגוד חד לקיר הלבן שמולו ומזכיר את השואה שקטעה באחת חיים של קהילות משגשגות תרבותית, כלכלית ואמנותית.

3. ספרי תורה עטופי שחורים עם רימוני עץ לתשעה באב. המאה ה-20. לוב, פורטוגל וגרוזיה. צילום: אלי פוזנר

קצהו השני של הקיר השחור מוקדש לאחד המועדים ההיסטוריים המוקדמים שמצווה עלינו לזכור: חורבן בית המקדש בתשעה באב. ביום זה לפני כאלפיים שנה החלה דרכו של העם היהודי בגלות. בוויטרינה שכולה שחור (תמונה 3) מוצג המנהג להלביש את ספר התורה בשחור ולעטרו ברימונים ובידיים לתורה מעץ צבוע שחור כביטוי לאבל על החורבן. דלות החומר בעיטור ספרי התורה בתשעה באב מנוגדת בתכלית לתצוגת ספרי התורה המפוארת והעשירה ב"שדרת בתי הכנסת" שבאולמות המקבילים. זכר החורבן מלווה את היהודים בכל אירוע ומועד, ואף בתוך בתיהם פנימה, במנהג להותיר באחד מקירות הבית שטח לא צבוע בגודל של אַמָּה על אַמָּה. מנהג זה קיימנו גם אנו על קירות מוזיאון ישראל המחודש בפינה העליונה בקיר האולם (תמונה 4).

בסמוך לתצוגה זו מוקרנת יצירתו של דורון סולומונס "קָרבן" (ישראל, 2010, תמונה 5), יצירת וידאו נוספת שצורפה לתצוגה עם חידושה ומציגה את חגיגות יום העצמאות במדינת ישראל. סמיכות זו מציעה שיח נוסף בין ראשית הגולה ובין שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל והקמת המדינה. סולומונס משלב בין חגיגות יום העצמאות ברחבי המדינה בשנות האלפיים לקטעי ארכיון מן העבר, אך אין מדובר בסרט תיעודי על שמחת החג אלא ביצירה ביקורתית וקוראת תיגר. טקסים מכובדים ומרשימים כטקס הענקת פרס ישראל או חידון התנ"ך מובלעים ומוצנעים, ולעומתם חגיגות הרחוב הפופולריות והמנגל מועצמים עד כדי וולגריות.

4. שטח אמה על אמה שהושאר לא צבוע באולם מועדי הזיכרון – זכר לחורבן הבית בתשעה באב. צילום: אלי פוזנר

סולומונס קורא לחפש דרכי חגיגה אחרות. מעניין לציין שחיפוש כזה ערכו גם מחנכים ומנהיגים בשנותיה הראשונות של המדינה. הם פנו אל מסורות העבר ומצאו את מנהגי חג הפסח, הוא חג החירות, הולמים גם את תוכני יום העצמאות. הם ביקשו לערוך סדר משפחתי, להדפיס הגדה אקטואלית, וכמאכל הסמלי של החג בחרו בצלי בשר, זכר לקורבן הפסח. המנגל, אם כן, יש לו שורשים עוד בהצעה משנות החמישים לראות בו מאכל סמלי ליציאת העם לחירות ולעצמאות.

לחדר ההקרנה של היצירה "קָרבן" קיר משותף עם חדר ההקרנה של עבודת הווידאו של יעל ברתנא. קיר דק אך רב משמעות זה מבדיל בין שתי היצירות ומסמל את המעבר הישיר והחד המתרחש בכל שנה במוצאי יום הזיכרון מן האבל על הנופלים לחגיגות העצמאות.

בניית החללים, וכן השימוש בצבעי שחור-לבן, היו אמצעי חזותי בידיו של המעצב חנן דה לנגה לבטא תכנים דומים ומנוגדים בין מועדי הזיכרון המסורתיים והחדשים בתצוגת הקבע החדשה.

5. סולומונס, דורון. קורבן. 2010. ישראל. צילום: בני מאור