ד"ר סיגל ברקאי היא מנהלת תחום דעת אמנות חזותית באגף האמנויות שבמזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ומשנת תשע"ד תשמש גם ראש המסלול המשולב לאוצרות בסמינר הקיבוצים. השיחה אִתה נעה בחמישה מעגלי זהות שמזינים זה את זה ושזורים זה בזה: אמנית, אשת חינוך, חוקרת, אוצרת ואשת משפחה.

ליהיא ספיר משוחחת עם סיגל ברקאי. צילום: בני מאור

האם זכורה לך חוויה מילדותך שהשפיעה על תפיסתך החינוכית?

נולדתי בקיבוץ רגבים, וכשהייתי בת שש וחצי עזבנו את הארץ לשליחות באתיופיה. התגוררנו בעיר הבירה אדיס אבבה, והיה לנו בית גדול עם משרתים כמו איזו משפחה פאודלית בימי הביניים. הייתי ילדה בלונדינית עם עיניים בהירות, והאתיופים כינו אותי "פרנג'ה" (זרה). מאז יש לי רגישות לרב-תרבותיות, לגזענות וליחס ל"אחר".

ובצבא?

שֵירתּי כמש"קית חינוך, ולאחר שסיימתי קורס קצינות מוניתי לפקד על יחידת ההסברה של בית הספר למנהיגות. ניהלתי פעילויות חינוך למפקדים ויזמתי ימי עיון בנושא זהות יהודית וציונית למפקדים וחיילים. הייתי הראשונה שהחלה במסורת של ביקורי חיילים בבית התפוצות. נישאתי מיד עם השחרור ונרשמתי לבצלאל, ושם ממש פרחתי.

מה הדבר המשמעותי ביותר שקיבלת מבצלאל?

התעצמתי שם מאוד כאדם וכאישה. נראה לי שאת הגישות הפמיניסטיות שלי התחלתי לפתח כבר אז, בסדנת הפיסול, שבה התמחיתי בטכניקות "גבריות" כגון ריתוך ונגרות. ראיתי שאת היכולת האינטלקטואלית שלי אני יכולה ליישם ביצירות האמנות שיצרתי, וזה נתן לי המון כוח לחיים. שום דבר לא היה בלתי אפשרי, כולל הקמה של פסלי ענק מבטון עם בטן הריונית של חודש שמיני.

ומה היה הנושא המרכזי שהעסיק אותך בתחילת דרכך האמנותית?

משפחה, זה נושא שמלווה אותי עד היום. ב-1995 הצגתי תערוכה בגלריה לימבוס בתל אביב, "תמי יוצאת מהקופסה", שתיארה אישה שכלואה במרחב הביתי שלה, חנוקה, עסוקה בהוויה של להיות עקרת בית ואֵם, ובו בזמן גם אמנית. ב-1997 העליתי את התערוכה "מלח הארץ" שעסקה בלינה המשותפת בקיבוץ, תערוכה קשה וכואבת על החוויה המשפחתית ממקום של בדידות וחסר. ב-2000 הצגתי במוסררה תערוכה ששמה "אקונומיקה". ציירתי באקונומיקה על בדים כהים, ונוצרו כתמים בלתי נשלטים, צורות שמייצגות אין, ריק. הכול נגע בהיעדר בתוך המשפחה באמצעות טיפולים שונים בדימוי של שולחן האוכל המשפחתי.

סיגל ברקאי. מתוך התערוכה "אקונומיקה". 1998. צילום: סיגל ברקאי

עד כאן המשפחה במבט לאחור, ומה עם המשפחה במבט קדימה?

היחסים עם משפחת המקור עברו הרבה גלגולים, עליות ומורדות. האושר הגדול שלי הוא המשפחה שבניתי עם בן זוגי ושני ילדיי: בתי בוגרת מגמת תאטרון בתלמה ילין, היום מפקדת בקורס מד"ניות בחיל החינוך, ובני בן ה-25 לומד שירה אופראית ומדעי המחשב באקדמיה למוסיקה ולמחול ובאוניברסיטה העברית בירושלים. הגֶנים של אמנויות וחינוך כנראה טבועים גם בהם…

ב-2004 יצרתי תערוכת צילום ווידאו עם בתי כשהייתה בת תשע. התערוכה נקראה "אםבת". הווידאו והצילומים ממוקדים ברגע שבו היא נהפכת מילדה לאישה, מניצן לפרח, ונוגעים בקושי הנובע מההיפרדות מהסימביוזה ובחרדות של אם כלפי בתה היוצאת אל החיים. הנושא של העברה בין-דורית − סבתא-אֵם-בת − העסיק אותי גם ב"טרנטולה" ב-2004, פרפורמנס ששילב תיאטרון ומחול (כוראוגרפיה: ענת סייג). זהו מחזה ללא מילים העוסק ביחסי כוחות נשיים ובין-דוריים בתוך המשפחה.

סיגל ברקאי. מתוך התערוכה "אםבת". 2004. צילום: סיגל ברקאי

איך נכנסת לתחום ההוראה?

תמיד לימדתי ויצרתי בו בזמן. 12 שנה לימדתי אמנות בתיכון אלון ברמת השרון, הייתי מחנכת של כיתות אמנות ורכזת חברתית של שכבה שבה חינכתי. לימדתי במגמת האמנות גם את האמנות העיונית וגם את סדנת הציור והפיסול. בתקופה זו ייסדתי, בשנת 1993, גלריה לאמנות בבית הספר, והיא קיימת ופועלת עד היום כחלק מלימודי המגמה.

ומה גרם לך לעזוב את ההוראה לטובת האוצרוּת?

הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו חדש-אחר. חיפשתי משהו שקשור לאמנות אך לא להוראה, ולגמרי במקרה הגעתי ב-2005 להיות עוזרת לאוצרת מוזיאון פתח תקווה לאמנות. אצרתי תערוכות שונות בגלריית האוסף של המוזיאון ביניהן התערוכה "חריטות ושריטות: דמות החייל בדפוסים משתנים" משנת 2008 שהתקשרה ללימודי הדוקטורט שלי. המוזיאון היה עבורי בית ספר ענק לאוצרוּת שנתן לי כלים רבים.

ובמהלך מסע ההתנסות באוצרוּת המשכת ליצור?

לא, תקופה זו הייתה מוקדשת לאוצרות. הרגשתי שזה ניגוד אינטרסים בין היותי אוצרת לאמנית. ויתרתי על היצירה האמנותית אך הרגשתי אוצרת-אמנית, כי יש באוצרות הרבה מקום ליצירה. כמי שעבדה בטכניקות רבות ומכירה לִפנַי ולפנים מגוון חומרים, חשתי שיש לי הבנה עמוקה של צורות, חללים ומרקמים, והיא סייעה לי לארגן ולעצב באופן מדויק ומנומק כל חלל שבו אצרתי תערוכה.

קיבלת מלגות הצטיינות שאפשרו לך להשלים את הדוקטורט, עשית תואר שני ושלישי במסלול הבינתחומי באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבדת במוזיאון פתח תקווה לאמנות. מה היה המקום של חינוך מוזיאלי בתוך המארג הזה?

הקשרים עם מחלקת החינוך תפסו מקום מרכזי בעבודתי כאוצרת. הייתי יושבת עם צוות החינוך כדי לעבד ולהסביר את התערוכות על מנת ליצור הדרכות לקהל. הם היו חלק מתהליך החשיבה גם לגבי הטקסטים האוצרותיים שנתלו על הקירות.

עשית תערוכה שיועדה לילדים?

כן, התערוכה "פינת חי" כוונה גם לילדים. המושג קשור לילדים וחיות בקיבוצים. הרעיון לתערוכה נבע מקבוצת פסלי חיות וציורי ילדים שהיו באוסף המוזיאון. בעקבות התחקיר לתערוכה הגעתי למאיירת אילזה קנטור שיצרה את האיורים הנצחיים של הספר "פרפר נחמד". הבת שלה השאילה לנו את האיורים המקוריים שאמה איירה עבור הספר בשנות הארבעים, והצגנו אותם בתערוכה, לחדוות המבקרים הצעירים והמבוגרים.

מתוך התערוכה "פינת חי" (אוצרת: סיגל ברקאי). 2007. צילום: סיגל ברקאי

את גם עוסקת כל הזמן במחקר, "מפסלת במילים" כמו שאמרת בהזדמנות. אילו תחומים עמדו במרכז המחקר שלך?

המחקר שלי עסק בגברויות של חיילים בתיאטרון הישראלי. המילה "גברויות" מתייחסת לריבוי ושונות בין גברים, וההבדלים ביניהם נובעים מרקע שונה, כגון מעמד, מוצא, לאומיות, צבע עור, מיניות וכדומה. העניין שלי בשוויון, בפמיניזם וביחסי הגומלין בין אמנות, אוצרות ומגדר נבע מחוויות שעברתי בילדותי. ב-2010, במקביל לכתיבת הדוקטורט, אצרתי את הביאנלה לתכשיט ישראלי במוזיאון ארץ ישראל, "רצפים; זהויות".  גם בתערוכה זו בא לידי ביטוי העניין שלי בזהויות אנושיות וברב-תרבותיות.

מתוך התערוכה "רצפים; זהויות: תכשיט ישראלי 5" (אוצרת: סיגל ברקאי). 2010. צילום: סיגל ברקאי

איך הגעת חזרה לממסד החינוכי להיות מנהלת תחום הדעת של האמנות החזותית?

ב-2011 חיפשתי מקום עבודה שישלב את תחומי העניין וההתמחות שלי. התפקיד מתאים לאג'נדה שלי ומאפשר לי לתרום לחברה ולהתמסר למשהו שאני מאמינה בו. האמנות והחינוך לאמנות הפכו כבר מזמן למסע ולדגל של חיי.

ובהיותך בתפקיד מפתח במשרד החינוך, מה מקומו של החינוך המוזיאלי במערכת החינוך?

ראשית, יש שאלה בבחינת הבגרות המבקשת לתאר תערוכה מוזיאלית שהתלמיד ביקר בה, ושאלה זו מחייבת את המורים לזמן לתלמידים ביקור במוזיאונים או בגלריות. אני מוצאת שיש חשיבות עצומה לחוויה המוזיאלית, למפגש עם המקור.

בכנס מפמ"ר בתפן. 2011. צילום: מירי מרחב

מה הופך ביקור במוזיאון לביקור מוצלח עבור התלמידים?

לשים את הילד במרחב שונה מהמוכר לו, לעורר את סקרנותו ולהפתיע אותו, לעורר ולרגש אותו; להפגיש אותו עם חוויות ראשוניות ובלתי אמצעיות שמעוררות את חושיו, רגשותיו ומחשבותיו.

בפתיחת התערוכה "אדם, תנועה, סביבה" של תלמידי מגמות האמנות העיוניות, 2011, שנוצרה בשיתוף פעולה בין משרד החינוך לאגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: מירי מרחב

מהם האתגרים לדעתך בתחום החינוך המוזיאלי?

בארץ יש כמה מודלים מוצלחים וכמה מחלקות חינוך פורצות דרך במוזיאונים, אך יש צורך ביותר שיתוף פעולה עם משרד החינוך ובבניית תכניות לימודים שיעשירו את הילד לפני הביקור ואחריו ויגרמו לו לחזור לשם עם משפחתו.

אילו התבקשת לִמנות ערכים שמאפיינים את "הבוגר האידיאלי" של לימודי אמנות במערכת החינוך, אילו ערכים היית בוחרת?

הקשבה לעצמו ולזולת; תמיד להגיד כן – לכל רעיון, אינטואיציה, הצעה של חבר; להיות קפדן ומדויק, לעמוד בזמנים, בהבטחות, להגיש בזמן משימות שהתחייב אליהן; לחתור למצוינות; להיות משכיל, סקרן, בעל תיאבון לידע, ובעל שמחת חיים ואהבת אדם.

את מכירה מודל כזה?

כן, שני ילדיי! והם משמשים לי דוגמה ומופת ומקור לאופטימיות ושמחה.