המוזיאון העכשווי, המקבל על עצמו עוד ועוד תפקידים חברתיים, משתמש לעתים קרובות בשפה ובדיון המוזיאליים לא עוד כמטרה אלא כאמצעי להיטיב עם באי המוזיאון המגיעים מקשת של קהלים וקהילות. מאמר זה מפנה זרקור אל שלושה פרויקטים ייחודיים ושונים זה מזה המתקיימים בחסות מוזיאונים, ומטרתם ליצור גשר בין קהילות ערביות ויהודיות בארץ.

ללמוד על העבר – גשר להווה / לירון זלינגר

המוזיאון הארכאולוגי שבקיבוץ עין דור הוקם בשנת 1986 על ידי חברי הקיבוץ כחלק מרכזי ממתחם ההנצחה לבנים נופלים ולחברים, וכבר מראשית הדרך הוחלט כי הוא יפעל ברוח הומניסטית. צוות המוזיאון עוסק בפעילות חינוכית ענפה במטרה לשמר את ממצאי העבר ולהנחיל את הידע הנצבר לדורות הבאים, מתוך גישה הרואה את החפץ כמייצג של הפן האנושי-חברתי.

פעילות חברתית מאתגרת בקבוצות מעורבות במסגרת התכנית "ללמוד על העבר – גשר להווה". צילום: צוות מוזיאון עין דור

"ללמוד על העבר – גשר להווה" היא תכנית הדגל של המוזיאון ומלווה אותו כמעט מראשיתו. במסגרתה נפגשים תלמידי בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים מהמגזר הערבי ומהמגזר היהודי לכמה מפגשים בשנה במשך שנתיים-שלוש. הפעילות במוזיאון מתקיימת בקבוצות מעורבות, ולכל קבוצה יש צמד מנחים, יהודי וערבי. המוזיאון בעין דור מציע דגם של עבודה המבוסס על שוויון; מדריכי הקבוצה פועלים בשיתוף פעולה ומשמשים דוגמה ליחסים של רעות וכבוד הדדי. המפגש מתקיים בשתי השפות גם יחד, אך לא בדרך של שפה עיקרית ותרגום, אלא בדרך של שוויון, המחייבת את הילדים להמון סבלנות והקשבה הדדית.

צרכיו הבסיסיים של האדם בכל התרבויות הם זהים: מחד גיסא, יש צרכים קיומיים, שתלויים על פי רוב באיתני הטבע, ומאידך גיסא  – מאחר שאין לאדם שליטה על איתני הטבע – הוא פונה לכוחות על טבעיים ויוצר את אלוהיו, כך שיש לו גם צרכים של חיי דת ורוח. הביטוי החומרי לצרכים השווים מתבטא בחפציו של האדם.

פעילות יצירה בקבוצות מעורבות במסגרת התכנית "ללמוד על העבר – גשר להווה". צילום: צוות מוזיאון עין דור

במפגשים מבקרים התלמידים בתצוגת המוזיאון הארכאולוגי, בוחנים את החפצים ומגלים כי בחפצי היומיום כמעט לא ניכר שוני בין תרבות לתרבות, ואילו בחפצי הדת והרוח ניכרים הבדלים. עם זאת, הילדים נחשפים לאורח החיים הקדום ומגלים כי למרות ההבדלים הצליחו תושבי הגליל לחיות בחברה מרובת תרבויות זה בצד זה.

כל מפגש בתכנית מתחיל ברחבת המוזיאון הממוקם בלבו של הקיבוץ. ממול ניצב הר תבור, שממנו נישאים צליליהם של פעמוני הכנסייה, וברקע נשמעת בבירור קריאת המואזין מכפרי הסביבה. תיאור פסטורלי זה הוא חלק ממציאות החיים היומיומית של תושבי הגליל, אך הפסטורליה העדינה הזאת יכולה להיות שברירית מאוד. בגליל התחתון חיים זה בצד זה יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים ברבגוניות של תרבויות, מסורות, מנהגים ואמונות. למרות הקִרבה הפיזית, הקשר בין היישובים ובין תושביהם רופף ואף מנוכר. מערכת היחסים אף מושפעת מהלכי הרוח והאירועים בארץ ובעולם ונתונה לתנודות. הדור הצעיר שגדל על קרקע זו סופג מהוריו חששות והסתייגויות, ואלה רק הולכים ומתעצמים.

בתוך מצב מורכב זה פועל צוות החינוך של המוזיאון באמצעות פעילות לימודית, הפעלה חברתית חווייתית ויצירה בסדנאות. המוצגים במוזיאון הם רק המצע לעבודה, ודרכם מכירים המשתתפים בתכנית זה את זה, מגשרים על הריחוק והניכור, מתוודעים לסטיגמות ולסטריאוטיפים ומתקרבים זה לזה באמצעות יצירה משותפת והבנה שבעצם יש ביניהם דמיון רב.

מפגש במסגרת התכנית "ללמוד על העבר – גשר להווה". צילום: צוות מוזיאון עין דור

לגשר על הפער / אלדד שאלתיאל בעקבות שיח של צוות מנחי התכנית

התכנית "לגשר על הפער" נוסדה באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל בשנת 1993, כחלק ממימוש החזון של מעורבות והשפעה בנושאים המהותיים לחברה הישראלית. הרעיון שבבסיס התכנית הוא ליצור מפגש בלתי אמצעי של ילדים יהודים וערבים ממערב ירושלים וממזרחה, שייצרו יחד אמנות במוזיאון, וכך יגשרו על פער הסטריאוטיפים, התרבות והסכסוך בין העמים. מוזיאון ישראל כמקום של אמנות ותרבות משמש תשתית בטוחה ותומכת לקיום המפגשים.

בתכנית משתתפים כ-80 ילדים בני 14-12, ומנחים אותה שישה אמנים-מורים יהודים וערבים. היא כוללת 23 מפגשים שבועיים, ובשנתיים האחרונות נוספה קבוצה של 20 מורים משני המגזרים שנפגשו לעשרה מפגשים.

קבוצה בתכנית "לגשר על הפער" בתהליך עבודה על דיוקן קבוצתי. צילום: בני מאור

העבודה במפגשים סובבת סביב נושאים הקשורים לזהות הפרט והקבוצה כמו דיוקן, בית ושכונה, וכן סביב נושאים בהשראת התערוכות במוזיאון, כמו מסכות. בשיעורים ניתן דגש לעבודה משותפת שמעודדת את האינטראקציה בין הילדים.

עצם קיום הפרויקט, המאפשר מפגש בין צעירים יהודים לערבים, הוא ההישג החשוב ביותר בעיני צוות התכנית, שכן לילדים אין כמעט הזדמנות אחרת להיפגש ולהכיר. במציאות חיינו, שבה נקבעת הדעה על האחר על בסיס הדעות הקדומות הנשמעות בסביבה הקרובה, המפגשים האלו ממוטטים את חומת הסטריאוטיפים ונותנים תקווה להידברות בעתיד.  ההיכרות האישית חושפת את העובדה כי רב המשותף בין הילדים על השונה והמפריד.

העשייה האמנותית המשותפת מייצרת מסד לפיתוח רבדים חשובים רבים. התחושה החשובה ביותר לדעתנו היא של חופש; המשתתפים מוזמנים לבטא את הרגשות שלהם כלפי המצב ללא פחד. המוזיאון כמקום של אמנות, בשילוב האווירה שמשרה הצוות, נוסכים תחושת ביטחון. תלמידים משני העמים מוזמנים להציג את הדרך שבה הם תופסים את המציאות, תפיסה שבדרך כלל אינה מוכרת לתלמידי הצד השני ומובילה לבדיקה עצמית מחודשת. גם ההתבוננות באמנות המוצגת במוזיאון מעלה סוגיות חשובות, כפי שקרה למשל בסיור שעשינו באולמות המוזיאון בנושא זהות אישית ולאומית, שהציף והעלה שאלות והתייחסויות הדדיות.

עבודה יצירתית משותפת בתכנית "לגשר על הפער". צילום: בני מאור

תפקיד הצוות הוא לאפשר הצפה חופשית של שאלות, והיצירה בשפת האמנות מאפשרת סובלימציה במתן התשובות. התהליך האמנותי מלמד שצריך להיות מקום גם לאחר, והעשייה המשותפת מאפשרת היכרות אישית, מציאת שפה משותפת, תקשורת ויזואלית ובעיקר מביאה לקירוב לבבות.

במרוצת שנותיה של התכנית התמודד הצוות בהצלחה עם אתגרים כמו הפער התרבותי, היעדר שפה משותפת והחסך העצום בהתנסות ביצירה אמנותית בעיקר בקרב המגזר הערבי. צריך גם לזכור שהצוות עובר תהליך מקביל לזה שעוברים הילדים: בימי מבחן, שבהם מתעבה המתיחות כתוצאה מפיגועים או לחימה, מוקצנים הפערים מצד אחד, וגוברת האחריות המוטלת על הצוות לקיום התכנית למרות המצב מצד שני. ניסיון העבר מלמד כי צלחנו גם מבחנים אלו בהצלחה ויצאנו מהם מחוזקים ברמת הקשר האישי בתוך הצוות, ולעתים גם ברמת התלמידים. כמו שאמר אחד המשתתפים בתכנית, היא נותנת למנחים ולמשתתפים הזדמנות לשמוע "מה חושב עלינו הצד השני באמת", ובסופו של דבר להיווכח שבעצם "כולם רוצים את אותו הדבר, לחיות בשלום".

משתתפי התכנית "לגשר על הפער" מציגים את פרויקט סיום שנת 2013: אוטובוס מצויר מבפנים ומבחוץ המשקף את עולמם של הילדים. צילום: בני מאור

תכל'ס / אלינור עטרי ואולפת חיידר

בית הגפן – מרכז תרבות ערבי-יהודי הוא עמותה ללא מטרות רווח המאמינה ביצירת מרחבים משותפים שוויוניים המכילים את מגוון הזהויות והתרבויות הקיימות בחיפה ובישראל כולה.

ישיבת תכנון לוח זמנים שנתי של הנהלת תכל'ס. צילום: צוות תכל'ס, בית הגפן

המרכז הוקם בשנת 1963, וכיום פועלים בו בין השאר גלריה לאמנות, תיאטרון אל-כרמה, ספרייה, מרכז ילדים ונוער ע"ש קלור ומרכז מבקרים, ומתקיימים בו פרויקטים ופעילויות של אמנות, תרבות, חינוך ותיירות.

לפני כשנתיים החליטה קבוצת בני נוער יהודים וערבים מחיפה שחזרו ממשלחות דיאלוג משותפות בחו"ל שברצונם לעשות מעשה ולשנות את המצב שבו אין כל מפגש בין בני הנוער בעיר. פנייתם לאסף רון, מנכ"ל בית הגפן, בבקשה לאפשר את הקמתו של מועדון נוער משותף לאמנויות נענתה בחיוב, ובשיתוף פעולה עם מועדון רוטרי חיפה הוקם מועדון תכל'ס.

מועדון תכל'ס הוקם ומנוהל על ידי קבוצת הנהלה משותפת של בני נוער שקבעו את יעדיו ועיצבו את אופני פעולתו. מטרות המועדון הן לפתח את הקשר הערבי-יהודי בין בני נוער באזור חיפה, ליצור ולחזק קיום משותף בעזרת אמנות
כשפה משותפת ולהדגיש בתוך כך את הכרת התרבויות השונות, סובלנות, הבנה וקבלה של האחר.

השקת המועדון צוינה באירוע פתיחה מרשים במועדון הביט בחיפה ואורגנה על ידי הנהלת תכל'ס. בערב הופיעו להקות משני המגזרים, והגיעו אליו כ-170 בני נוער חיפאים שנהנו ממוזיקה בשתי השפות והוזמנו להצטרף למועדון הנוער החדש.

ערב הפתיחה של מועדון תכל'ס במועדון הביט בחיפה. צילום: צוות תכל'ס, בית הגפן

פעילות המועדון מתקיימת אחת לשבוע, מדי יום רביעי ב-18:00, בגלריה לאמנות בבית הגפן. בכל חודש נבחר נושא אחר, ובני הנוער עוסקים בו דרך ארבע אמצעים שונים של מדיה אמנותית: אמנות פלסטית, קולנוע, מוזיקה ותיאטרון, בכל שבוע מדיה אחרת. חברי ההנהלה בוחרים את הנושאים, מתכננים ומארגנים את הפעילויות ומגייסים בני נוער חיפאים מהמגזרים השונים.

דרך השפה המשותפת של האמנות, על צורותיה המגוונות, מתמודדים חברי המועדון עם הדימויים והסטריאוטיפים בחברות השונות, מגלים ומחדדים את המכנים המשותפים, פורצים את ההפרדה התרבותית והפוליטית, רוקמים קשרים אישיים זה עם זה, מטפחים יכולות מנהיגות ועשייה חברתית, ובעיקר – יוצרים יחד.

תיקים שהוכנו על ידי משתתפים במסגרת פעילות 'תכל'ס'. צילום: צוות תכל'ס, בית הגפן

השנה רמת המנהיגות של בני הנוער בתכל'ס עלתה מדרגה, וניתן דגש לאקטיביזם בעיר דרך האמנות. בשבועות האחרונים התעורר הצורך לעסוק בנושא המרחב הציבורי כמרחב בטוח לנשים ולגברים, וכיום עובדים חברי המועדון על פרויקט משותף בנושא מתוך מטרה להעלות את המודעות לשלל צורותיה של האלימות במרחב הציבורי בישראל בכלל ובחיפה בפרט, כדי לקדם יחד את המאבק בה.

במציאות שבה הגזענות בארץ גואה לשיאים חדשים, ההפרדה בין היהודים לערבים מתגברת, והמפגש הבין-תרבותי רחוק מלהיות מובן מאליו, בוחרים בני נוער בחיפה בדרך של התמודדות משותפת ושל עיצוב חברה אחרת, שוויונית יותר, טובה יותר. לשם כך הם מאמצים את האמנות כגורם מחבר.