מפעל אופ-אר ניצב נטוש וחסר גג באופקים מאז נסגר בשנות השמונים, כעין סמל למשבר שהעיר נתונה בו מאותו היום. בשנים האחרונות מקדם האמן יוסף ז'וזף דדון יחד עם עמיתיו במרץ את הגשמתו של חלום בעל גוון אוטופי: להפוך את המפעל למרכז פעיל ומשגשג שתרבות ואמנות הן חלק מרכזי בו. בראיון עימו הוא מספר על התהליכים שהובילו למחשבה על מיזם מיוחד ועל הפעולות להגשמתו הלכה למעשה. 

יוסף ז'וזף דדון. צילום: בני מאור

בשנים האחרונות עולה שמו של האמן יוסף ז'וזף דדון כמי שמביא קול ואסתטיקה חדשים למרחב האמנות הישראלית: קולה של הפריפריה והאסתטיקה של הנגב. העיר אופקים, מקום מגוריו של דדון במשך רוב חייו, דומיננטית ביצירתו הקולנועית-אמנותית מהעשור האחרון ומשמשת רקע לעיסוק בשאלות מקומיות ואוניברסליות. אלא שדדון אינו מקיים דיון זה כצופה חיצוני. הוא ממשיך לגור באופקים ולעבוד בה, לבדו ובשיתוף עם תושביה, ובד בבד מביא את בשורתה אל מרכז הבמה האמנותית הישראלית, ואף למרכזים אמנותיים עולמיים, כשהשליחות החברתית חשובה בעיניו לא פחות מזו האמנותית.

בחמש השנים האחרונות עמל דדון עם האדריכל צבי אפרת ועם הפעיל החברתי איציק קריספל על קידום פרויקט חדש ושאפתני שחפץ לעשות שימוש במבנה הנטוש של מפעל אופ-אר באופקים. השלושה מבקשים להקים במבנה מרכז חברתי-אמנותי במתכונת ייחודית, ודדון יהיה אחראי כמובן להיבט התרבותי-אמנותי.

מה זה אופ-אר?

אופ-אר היה מפעל טקסטיל שנבנה בשנות השישים בשיתוף עם ארגנטינה, ושמו הוא ההתחלה של השמות אופקים וארגנטינה. כשהחלו הפנתרים השחורים לפעול בירושלים, תושבי אופקים לא היו קשורים לזה, הייתה להם עבודה במפעלי אופ-אר. זה מבנה היסטורי באופקים, זו האדריכלות העובדת. רק בשנות השמונים המפעל נסגר, והעיר נכנסה לדיכאון עמוק שממשיך עד היום, כי אין כאן עוד חממה שתציע עבודה לתושבים.

אז מה מתוכנן עבור מפעל אופ-אר? איך הפרויקט אמור לפעול בשטח?

הרעיון הוא שהמקום יממן את עצמו, ולא נהיה תלויים בתרומות. התרומות יהיו רק כדי לשפץ אותו. מתוך השטח הענקי של 10,000 מ"ר, שכיום אינו מקורה, נקרה רק 2,400 מ"ר. בשאר השטח תהיה גינה רב-תרבותית קהילתית עם צמחייה מרוסיה, ממרוקו, מתוניס, מפולין, מהודו, מפלסטין… במבנים יהיו חנויות קטנות שיקבלו הטבה לשנה כדי שיוכלו לפתח עסקים קטנים, למשל בנגרות, ריתוך, תבלינים, מסעדה. יש קייטרינג של פועלות אופקים שיכולות למכור את האוכל הביתי שלהן למפעלים באזור אופקים. הסבתא תבוא עם הנכד ותשב בקפה של הפועלות, בעוד הנכד ילך להכשרה במרכז אוריינטציה מקצועית, ואז היא תוכל לקטוף נענע וצמחים אחרים ולחזור הביתה. יהיה אפשר להזמין אמנים ומוזיאונים ומוסדות שיציגו תערוכות, לעשות פסטיבל, לתת שיעורים לבני נוער מקומיים. למשל, יש תכנית להביא את תלמידי התואר השני בבצלאל שיעבדו עם בני הנוער המקומיים ויעשו תערוכה בסוף השנה. האמנים שיעבדו ברזידנסי יוכלו לעבוד עם בני הנוער.

דגם "אופ-אר", יוסף ז'וזף דדון, איציק קריספל, אפרת קובלסקי אדריכלים ודן חסון. צילום: אלעד שריג, אוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות

המתנ"ס לא עובד יותר

איך הגעת לאופקים? מתי החיים שלך השתלבו עם אופקים וכיצד הם נראו בה?

אני נולדתי בניס שבצרפת. אמי נולדה באלג'יר, ואבא שלי נולד בצרפת. כשהייתי בן שש אמי החליטה לממש חלום ישן ולעלות לישראל. אבא שלי החליט להישאר בצרפת, ואני והיא עלינו לארץ. כאן רשויות ההגירה הפנו אותנו לאופקים. זה היה בשנות השמונים בהקשר אחר, מדינה אחרת. הגענו למרכז קליטה שהיה שכונת קראוונים וגרנו עם העלייה של הפלשמורה שהגיעה גם היא באותה התקופה. לאחר שנה קיבלנו סוף סוף יחידת דיור בשיכון ועברנו אליו. מציאות החיים באופקים הייתה קשה מאוד. הריחוק של המרכז מאופקים היה גם מבחינת החשיבה: כילד פריפריה, כשהייתי בא לתל אביב היו מדברים אתי מוזר נורא, זה היה להיות האחר. גם לאמי היה קשה מאוד להיות שם, ונסענו הרבה לחו"ל כי היו לה בעיות רפואיות. מין פינג-פונג. חוץ מזה למדתי 12 שנה בישיבה, וזה עוד נדבך של חיי.

מתי נכנסה האמנות לתמונה? איפה זה מתחבר?

כשהגענו לארץ הסוכנות נתנה לנו זוג צלחות זכוכית, סכו"ם, שולחן, שני כיסאות, שתי מיטות, סדינים וכמה גירי פסטל. הייתי אומר לאימא שלי "אני משתעמם", והיא הייתה אומרת "אסור להשתעמם, זו עבֵרה". לא החזקנו טלוויזיה, אז ציירתי על הקרטונים של הסדינים. מיד ציירתי. מאז ומתמיד. גם בישיבה ציירתי. אצלי האמנות באה מלתת פתרון לשעמום, הוא ההתחלה של כל ההתחלות.

באיזשהו שלב הבנתי שגם אם אהיה בקיא באמנות קונספטואלית וגם אם אהיה מבריק בתחום, אם אהיה בלבוש חרדי בשביל אנשים מעולם האמנות אני תמיד אייצג עולם אחר. ובאמנות זה לא כמו בתחום אחר – יש קשר בין הדמות, האמן עצמו ואופן חייו ובין מה שהוא מייצר. הבנתי שאין מסגרת לאמנות בחברה החרדית.

אופקים. צילום: יוסף ז'וזף דדון

איך אתה חושב שהשפיעו עליך השהיות בחו"ל מהבחינה האמנותית?

מאחר שנולדתי בניס היינו חוזרים אליה, והיה שם ה-Villa Arson, שזה בית ספר חשוב מאוד לאמנות, ובשנות התשעים היה שם גם מרכז לאמנות עכשווית. ממשלת צרפת רצתה להשריש תרבות בקרב הציבור, ולכן פתחה ברחבי המדינה מרכזי אמנות עם אוספים מקומיים ובינלאומיים שאפשרו גם לפרובינציה לראות אמנות.

מרכז כזה הוא בעצם מוזיאון מקומי?

לא בדיוק, זה כמו Kunst Halle. היו שם תערוכות ברמה בינלאומית, אבל גם אמנים מקומיים איכותיים הציגו, והממשלה קנתה מהם יצירות לאוספים של המרכזים. ככה האמנים הטובים יכלו להישאר במקומות שבהם גרו ולהמשיך להתפתח. סביב זה יכלו גם להתפתח בתי ספר לאמנות. זה לא קיים בארץ. השמאל והימין הישראליים מעולם לא השקיעו במוסדות כמו גלריות לאמנות בעיירות פיתוח כמו אופקים.

אבל בקטלוגים שלך אתה כן מדבר על זה שפתחו הרבה מאוד מיזמים חברתיים גם באופקים, מתנ"סים ודברים אחרים.

הרעיון של מתנ"ס לא עובד יותר. משפחה ממוצעת הולכת לקניון. למה? כי יש מיזוג אוויר, יש ביטחון בכניסה, יש משחקייה. לחלופין, לעיירות פיתוח בדרום, כמו אופקים, כן מביאים רפרטואר של הבימה. אבל אני שואל: מה עם הפולקלור המקומי? יכלו לעשות הצגות ומוזיקה מקומית ולפתח אותם לצד רפרטואר מבחוץ. אבל במקום זה הייתה הנחתה תרבותית.

דגם "אופ-אר", יוסף ז'וזף דדון, איציק קריספל, אפרת קובלסקי אדריכלים ודן חסון. צילום: אלעד שריג, אוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות

חי ופועם

איך התהווה פרויקט אופ-אר?

כשהפקתי את החוברת המלווה לפרויקט "במדבר" (פרויקט חברתי-אמנותי שבמסגרתו ליווה דדון קבוצות בני נוער מאופקים והאזור שהשתתפו בסדנאות משחק ויוגה, ביקרו במוזיאונים, יצרו בעצמם והשתתפו ביצירות של דדון – י"מ) בסוף 2008, שלחתי אותה לצבי אפרת בבצלאל. הכרתי אותו ואת העבודות שלו, וחשבתי שהוא עשוי להתעניין בביקורת על האדריכלות הישראלית שנעשתה עבור הפריפריה.

אתה מדבר על השיכונים?

זה כבר לא שיכונים ולא "בנה ביתך", זה פרויקטים פרטיים של יזמים שמבטיחים לך שישימו לך בלטות בצבע בז' וקירות גבס ואומרים לך "הנה, תקבל רמת אביב אבל בפתח תקווה, בחולון ובאופקים". וזה מגעיל, הבלטות האלה בצבע בז' והכאילו שיש הזה מבחוץ. מה הקשר? זה ממש נראה לא יפה.

צבי אפרת הגיע לאופקים בעקבות הפנייה, ולעניין הצטרף גם איציק קריספל, ומתוך המפגש הזה התחלנו להניע תהליך, מנגנון שיתחיל לשאול את השאלות. זה מה שהיה חשוב לי.

מפעל אופ-אר. צילום: יוסף ז'וזף דדון

ומה אתם מתכננים לעשות במבנה?

הרעיון הוא לקחת את מבנה אופ-אר ולהפוך אותו לחממה תרבותית, תיירותית, תעסוקתית וחברתית.

יש שאיפה שזה יהיה כמו ה-Kunst Halle שהזכרת קודם?

זה יהיה כמו ה-Kunst Halle, אבל חשוב מכך – זה יהיה מקום שמיועד קודם כול לתושבים ולקהילה. זה לא יהיה מוזיאון. מוזיאולוגיה מטבעה עוסקת בדברים מתים, שעברו תהליך היסטורי. מוזיאון הם לא צריכים, מה שצריך שם זה מקום חי ופועם. אם יש תערוכות רצות במוזיאונים זה יכול לבוא לשם, לייצר קשרים.

אני מתחבר יותר למילה hub, חממה, שזה מושג הייטקי. יש כל מיני אנשים שעובדים במחשבים ולא רוצים לעבוד לבד בבית, אז שוכרים חלל מרכזי בעיר, ויש מלא שולחנות וכמה מדפסות בקצה עם מכונת קפה, ואת באה עם הלפ-טופ ועובדת בסביבה שיש בה עוד מלא אנשים עם לפ-טופים ונוצרים קשרים והתפתחויות. אנשים לא רוצים להיות כל אחד בחדרו מדוכא. אדם רוצה להיות במקום שיש בו אנשים ולהסתכל עליהם בזמן העבודה שלו.

hub הוא צומת דרכים שמאפשר מפגש לכל מיני תחומים. אופ-אר יהיה hub שמפגיש אמנות, תרבות, תעסוקה, חברה ותיירות. אני לא רואה סתירה בזה שאמן ברזידנסי יפגוש מישהו שמתעסק בתיירות. אולי ייוולד פרויקט חדש.

נערי פרויקט במדבר, במפעל אופ-אר, 2010. יוסף ז'וזף דדון (מתוך היצירה "אופקים")

איפה הפרויקט עומד כרגע?

ממש לפני חודש וחצי הצלחנו לסכם עם הנהלת מבני תעשיה בע"מ, שהמפעל בבעלותם, שייתנו לנו שנה לגייס כספים למען הפרויקט. הם מצדם ייתנו לנו מבנה בעלות נמוכה יחסית. העירייה אתנו. הייתה לנו גם פגישה עם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, והם הסכימו לתת לנו תרומה לניסוח תיק תורם, כלומר סרטון וחוברות שמפרטות את הפרויקט בעברית ובאנגלית, ויעזרו לנו לאתר תורמים ולגייס מימון.

כאמן לא מעייף אותך כל העיסוק בבירוקרטיה?

אני חייב להגיד שבשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא אוכל להיות אמן טוב אם לא אבין מה מניע את הפוליטיקה, והמדד הכי נכון להבין פוליטיקה של מדינה הוא להרים את העיניים ולהסתכל על האדריכלות שהיא מייצרת. אותו פקיד ממשלה יחליט איפה מכונת הכביסה של ישראלי ממוצע שחי בבאר שבע תהיה או לא תהיה, האם הסלון שלו יהיה גדול או קטן. כאמן הייתי חייב לפענח למה יש כבלים בכל פינה, למה המזגנים מסודרים ככה, מה מייצר את הכיעור הישראלי באדריכלות. והיום אני יכול לייצר אמנות שיש לה משמעות, כי הבנתי מה מפעיל את הבירוקרטיה ומה מפעיל את הפוליטיקאים.

מה אתה מתכנן לעתיד? איך אתה רואה את אופקים ואותך כאמן בתוכה?

אני מקווה מאוד שהדברים ישתנו באופקים, גם כי בקרוב תהיה רכבת, אבל גם כי עשייה תרבותית, כמו הפרויקט שאני עוסק בו, מתחילה לקבל נפח ולהיות כמו סנדוויץ' שיש בו הרבה רבדים. לכן אני מאמין בעשייה לטווח ארוך, בעשייה שלא רואה את הרגע המיידי ואומרת "יש ייאוש", אלא להפך. עבודה לטווח ארוך פירושה תמיד לעשות, כי בסוף, אחרי כמה שנים טובות, אתה פתאום רואה מולך ערמת ספרים (בהתייחס לערמת הקטלוגים שהוציא דדון והייתה מונחת על השולחן בזמן השיחה – י"מ). באופן אישי, מה שאני מאחל לעצמי הוא להיות תמיד סקרן, לא להסתפק במה שעשיתי, ולעולם לא להרגיש נוח במקום שאהיה בו, אלא תמיד להסתכל מה קורה מסביבי. להעמיד את עצמי בסימן שאלה.

זה מעניין שגם בהקשר של אופקים וגם בהקשר האישי לא נתת איזו תמונה או חזון לעתיד אלא דיברת על תחושה פנימית של השתנות.

כי בשבילי לראות את העבודה הפנימית, ולכן את העניין החברתי, הוא הדבר הבא של העולם הזה. כי בלי נתינה וקבלה, בלי ההלוך ושוב של המערכות הללו, לא נתקדם לשום מקום, וזה רק יביא את החברה למקום קשה יותר ולא בטוח בעצמו. זה פשוט מאוד: אתה נמצא בתוך קבוצה וכבר מרגיש טוב יותר. אני חושב שיכול להיות שבעוד כמה שנים המעמד של אמן כאינדיבידואל ייעלם. אני בכלל חושב שכל האמנים על דורותיהם קשורים לתמונה הכללית הרבה יותר ממה שחושבים, מה שקוראים לו אחר כך "ההיסטוריה של האמנות והאומנות". כשאתה רואה את הפאזל ומקשר בין כל הדברים והאיכויות האנושיות – אתה מבין שזו המורשת האמיתית שיש לנו בעולם.

דגם "אופ-אר", יוסף ז'וזף דדון, איציק קריספל, אפרת קובלסקי אדריכלים ודן חסון. צילום: אלעד שריג, אוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות