אוקטובר 2013

פרויקט מנופים הוא יוזמה של אמנים ויוצרים המתגוררים בירושלים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם ולשנות את המציאות האמנותית שבה הם חיים. היוזמות והמנהלות האמנותיות של הפרויקט מספרות על האתגר שביצירת מערכת קשרים וחיבורים בין חללי התצוגה לאמנות עכשווית בירושלים, על הקשיים הכרוכים בעצמאותו של הפרויקט ועל הסיפוק העצום ביצירתו של מיזם כזה דווקא בירושלים

מופע רב-תחומי בגלריה ברבור, מנופים 2012, קונטרבס: ז'אן קלוד ג'ונס, אנימציה חיה: ליאורה וייס, ריקוד: ענת שמגר. צילום: ניר שאנני

מופע רב-תחומי בגלריה ברבור, מנופים 2012, קונטרבס: ז'אן קלוד ג'ונס, אנימציה חיה: ליאורה וייס, ריקוד: ענת שמגר. צילום: ניר שאנני

 

כדי להבין את מהותו של פרויקט מנופים יש לחזור אחורה אל נקודת ההתחלה שלו. אי שם ביוני 2008 ישבה לי היא שולוב (אחת משתי הכותבות של מאמר זה) בסדנאות האמנים בתלפיות עם כמה אמנים נוספים שהיו גם הם בעלי סטודיו במתחם. בבניין הפביליון הסמוך עתידה הייתה להתקיים בפעם החמישית התערוכה הענקית והנוצצת ארט-פוקוס, שבה הציגו 66 אמנים מישראל ומרחבי העולם. התערוכה המושקעת הייתה אירוע אמנות בקנה מידה בינלאומי והתהדרה ברשימה מפוארת של אמנים מצליחים, אך לא כללה אף לא אמן ירושלמי אחד.

תערוכות מסוגה של ארט-פוקוס חסרות כיום מאוד בשדה האמנות בישראל, אך משהו בעוצמה ובגודל של האירוע, בניטרליות ובריחוק שלו מההווי הירושלמי היומיומי צרמו לאמנים שעבדו בסדנאות האמנים בירושלים באותה התקופה. הם הרגישו שארט-פוקוס כמו נגזרה ממקום אחר והודבקה בירושלים בחלל ניטרלי ככל האפשר.[1]

ארט-פוקוס הייתה מעין זרז להתעוררותו של צורך בסיסי שקינן זה מכבר בקרב אמני ירושלים וחללי התצוגה שבה: הצורך בהכרה. היעדר ההכרה התבטא בשלל דרכים: ראשית, לירושלים – העיר הגדולה ביותר בישראל, השופעת גלריות וקבוצות אמנים עצמאיות – לא היה אירוע אמנות שנתי שקושר בין כל הגלריות לאמנות עכשווית ומציג אותן לציבור הרחב. גם ביומיום חשו האמנים שכל אחד מהם פועל בבדידות ובניתוק, כאילו הם גרים בבניין מגורים אחד שבו איש אינו מכיר את שכנו. אל אלה הצטרפה הנחת המוצא של רוב שוחרי האמנות בארץ באותה התקופה שאין אמנות עכשווית בירושלים, ושסצנת האמנות מרוכזת אך ורק בתל אביב. היה ברור אפוא שיש לחולל שינוי הכרתי בשלוש רמות: הכרה של האמנים את עצמם ואת השדה שבו הם פועלים; שינוי התודעה של שוחרי האמנות בארץ, כך שיכירו בקיומה של אמנות עכשווית בירושלים; ולבסוף, הכרה של הממסד העירוני בסצנה זו וגיוס תמיכה.

 

נקודה ראשונה: הסכמה משותפת

אילולא הסכימו כל חללי התצוגה לאמנות עכשווית בירושלים להשתתף בפרויקט הוא לא היה מתקיים. כמו כן, אילולא בחרנו אנו, יוזמות מנופים, לקיימו, הוא לא היה מתרחש מדי שנה.

במבט לאחור, קיומו של פרויקט מנופים הראשון בשנת 2008 היה בגדר נס. ההחלטה לקיימו התקבלה ביוני 2008, כך שנותרו רק שלושה חודשים עד לעלייתו בספטמבר, בתחילת השנה העברית ובסמוך לפתיחת שנת התערוכות בתל אביב ולפתיחתה של ארט פוקוס. בזמן הזה היה צריך להכיר את 20 חללי התצוגה המפוזרים ברחבי ירושלים – ממרכז העיר דרך מוסררה ומשכנות שאננים ועד תלפיות – ולגייסם לפרויקט. לשם כך היה עלינו להפגיש אותם במקום אחד כדי שיכירו בצורך באירוע מסוג זה ויסכימו להוציאו לפועל. לבסוף, היה צורך לקבל החלטה משותפת בדבר המתכונת שבה יתקיים פרויקט מנופים, החל בפרטים הקטנים ביותר כגון תאריך ושעות פתיחה, וכלה במהות הפרויקט ובהגדרה "מה זה בכלל מנופים".

מנופים הוקם ונוצר על ידי אלה הפועלים בשטח. כבר מתחילת הדרך, כל ההחלטות התקבלו במשותף והיו מקובלות על כל מי שבחר להשתתף בפרויקט. אילולא הסכימו כל חללי התצוגה לאמנות עכשווית בירושלים להשתתף בפרויקט ולהיות חלק ממנו, הוא לא היה מתקיים. כמו כן, אילולא בחרנו אנו, יוזמות מנופים, לקיימו, הוא לא היה מתרחש מדי שנה. התלות ההדדית בינינו לבין שיתוף הפעולה בין הגלריות וקבוצות האמנים העצמאיות בירושלים היא המניעה את מנופים זה שש שנים.

מתוך התערוכה חוף ירושלים, סדנאות האמנים, גלריה ת(א)עשייה, אוקטובר 2012. צילום: ניר שאנני Sigalit Landau, O my friends, there are no friends, 2011, twelve bronze pairs of shoes, 300 cm in diameter

מתוך התערוכה חוף ירושלים, סדנאות האמנים, גלריה ת(א)עשייה, אוקטובר 2012. צילום: ניר שאנני
Sigalit Landau, O my friends, there are no friends, 2011, twelve bronze pairs of shoes, 300 cm in diameter

 

נקודה שנייה: לגרום לזה לקרות

פרויקט מנופים נתון במלחמת קיום יומיומית ומתמשכת. מצב זה מפתח מחשבות יצירתיות לגיוס מקורות נוספים שיסייעו במימון ומוליד שיתופי פעולה מפתיעים.

לאחר שהוחלט לצאת לדרך משותפת, החלה ההפקה: כתיבת תוכן ושיווק, הפצה, פרסום, גיוס משאבים והפעלה של כל שאר המנגנונים שגורמים לפרויקט בקנה מידה כזה לפעול. שלא כמו אירועים דומים שמארגנים מוסדות תרבות או רשויות מקומיות שיש להן מערכת הפקה משומנת, בפרויקט מנופים הוטלה כל האחריות לביצוע על כתפינו. בחלוף השנים, ועם מיצובו של מנופים כפרויקט מרכזי, אמנם הצטרפו אנשים לשורות ההפקה, אך גם כיום הפרויקט מנוהל הלכה למעשה מסלון ביתנו. עובדה זו נובעת, בין השאר, מעצם היותו פרויקט עצמאי בתחום האמנות הפלסטית: לא זו בלבד שאין מדובר ביוזמה מוסדית מתוקצבת, אלא שהוא גם עוסק בתחום שמתוקצב פחות מכל תחומי התרבות בארץ. התקציב לתחום התרבות אמנם עלה מעט במרוצת השנים, אך רובו מועבר לתיאטראות ולאירועים פופולריים והמוניים, ורק מיעוטו מוצא את דרכו לאמנות פלסטית ולאירועי אמנות בתחום זה.[2] יתר על כן, הכניסה לכל האירועים והתערוכות במנופים היא חופשית, כדי שיהיו נגישים לכל קבוצות האוכלוסייה, ולכן גיוס הכספים הוא מלאכה הכרחית הגוזלת לא מעט מהזמן הכולל למימושו של הפרויקט.

גריז – מרתון רישום מוסך, שיתוף פעולה בין מוסך מאיר דוידוב ובין מנופים, אוקטובר 2011. צילום: ניר שאנני

גריז – מרתון רישום מוסך, שיתוף פעולה בין מוסך מאיר דוידוב ובין מנופים, אוקטובר 2011. צילום: ניר שאנני

פרויקט מנופים נתמך עוד מיומו הראשון על ידי עיריית ירושלים והקרן לירושלים, ולאחר זמן מה הוכר גם על ידי משרד התרבות, קרנות נוספות ותורמים פרטיים. אך כאמור, הוא נתון במלחמת קיום יומיומית ומתמשכת. מצב זה מפתח מחשבות יצירתיות לגיוס מקורות נוספים שיסייעו במימון ומוליד שיתופי פעולה מפתיעים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא שיתוף הפעולה עם מוסך מאיר דוידוב בתלפיות, שבחלל שלו הוצגה בשנת 2009 התערוכה הקבוצתית "טנדר" שאצרו יעל רוכמן וסימון קרנץ, ובשנת 2011 נערך בו מרתון רישום מוסך – שיתוף פעולה בין מנופים, עובדי המוסך ששימשו מודלים והאמנים-מורים מאיה ישראל ומידד אליהו שניהלו את התוכן.

 

נקודה שלישית: לתת לעיר צורה

ערב פתיחת מנופים, פוטופואטיקה בגלריה החדשה של בית הספר מוסררה, פרפורמנס של הרקדן והאמן היפני טאקאנורי קווהאראדה. צילום: ניר שאנני

ערב פתיחת מנופים, פוטופואטיקה בגלריה החדשה של בית הספר מוסררה, פרפורמנס של הרקדן והאמן היפני טאקאנורי קווהאראדה. צילום: ניר שאנני

סוגיה שמעסיקה אותנו עד היום היא איך אפשר לסייע למבקרים במנופים להבין ולתפוס את מגוון התערוכות והפעולות האמנותיות המתרחשות במהלכו ובכלל לאורך השנה. חללי התצוגה פזורים בכל רחבי ירושלים, מקצתם מרוחקים מאוד זה מזה ואינם מאפשרים הליכה ברגל מתערוכה לתערוכה. נוסף על כך, חלק מהגלריות ממוקמות במתחמים שעיסוקם שונה בתכלית מהצגת אמנות, ולכן קשה למצוא אותן. למשל, גלריה נורה – ותיקת הגלריות בירושלים – שוכנת בדירה בבניין מגורים ברחוב בן מימון, וחלל התצוגה של פרויקט מוסללה הוא בכלל מסלול הליכה במרחב הציבורי ברחבי שכונת מוסררה. במהלך השנים ניסינו כמה וכמה מתכונות עד שהגענו למתכונת הנוכחית שבה מנופים פרוש על פני שבוע אחד. הערב הראשון הוא ערב פתיחה משותף לכולם, ובו נפתחות תערוכות חדשות בכל הגלריות בעת ובעונה אחת. זהו ערב שמעודד שיטוט חופשי בין התערוכות, בין השאר באמצעות השאטלים המסורתיים שלנו הנושאים את הפרויקט "אמנות בתנועה" ומציגים מבחר עבודות של פרפורמרים ירושלמים.[3]

גלריה נורה שוכנת בדירה בבניין מגורים ברחוב בן מימון, וחלל התצוגה של פרויקט מוסללה הוא בכלל מסלול הליכה במרחב הציבורי ברחבי שכונת מוסררה.

בשאר ימי הפרויקט הוא מתמקד בכל פעם באזור אחר בירושלים, כך שמבקר שמגיע לצפות למשל בתערוכות בבית האמנים, יזכור שבסמוך נמצאות גם הגלריות אגריפס 12 וברבור וחדר דימויים בבצלאל 7. אנו תקווה שהידע זה ישמש את המבקרים לאורך השנה כולה, ולא רק במהלך שבוע מנופים. כדי לסייע בכך הקמנו את אתר האינטרנט שמחולק לאזורים ומתעדכן ברציפות, וכן את ממשק הניוזלטר ששולח מדי חודש את כל המידע על התערוכות המתחלפות.

מטרה נוספת שלשמה החלטנו לעבור לשיטת האזורים הייתה כדי להדגיש ולהכיר לצופה את הייחוד של האזור שבתוכו הוא מסתובב. בכל יום אזורי מתקיים אירוע אמנותי ייחודי שמלווה את התערוכות וקשור אליהן מבחינת התוכן או מבחינת האזור. האירועים אינם מופנים רק לשוחרי אמנות מושבעים אלא נועדו לעורר סקרנות והתעניינות של קהלים מגוונים.

 

הנקודה הבאה

השנה ייערך ביום שישי אירוע משותף לסדנאות האמנים ולקהילת "יד ביד". האירוע ייקרא "שכנוּת" ויתחיל בצפייה בתערוכה ובפרויקט קיר אמן בסדנאות האמנים בתלפיות. משם יצאו סיורים מודרכים שילכו על תוואי מסילת הרכבת, יעברו דרך בית צפאפא ויגיעו עד לבית הספר הדו-לשוני, שבו יופעלו סדנאות אמנות לתושבי השכונה. האירוע ייחתם במופע מוזיקלי של נטע אלקיים ונגניה. זהו אירוע ראשון וייחודי מסוגו הקושר בין קהילת האמנים בתלפיות ובין הקהילה הערבית-יהודית "יד ביד" בתקווה שיוביל לקשרים עם הקהילה השכנה מבית צפאפא.

אירוע זה ממשיך את המגמה שהתחלנו בשנת 2011 בקשר למזרח העיר. למרות המחלוקות הפוליטיות הרבות הקשורות לאזור זה, כתושבי העיר חשוב לנו שלא להתעלם ממנו, ובחרנו להתקרב אליו באמצעות האמנות. בשנת 2011 התחלנו את המהלך דרך התערוכה "סובנירים" שאצר מיכאל קסוס גדליוביץ במוזיאון מגדל דוד ובחנויות הסוחרים ברובע הנוצרי בעיר העתיקה. התערוכה עסקה בהיסטוריה חלופית, בחנה את השאלה "מה היה קורה אילו?" ורקמה שיתוף פעולה בין האמנים לסוחרים. שנה לאחר מכן, בזכות שיתוף פעולה עם מוזיאון ישראל, יזמנו את התערוכה Re:visiting Rockefeller שאצרו סאלי הפטל נווה וינאי סגל. התערוכה הוצגה במוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה והזמינה את המבקרים לחזור ולבקר במוזיאון שנשכח מהתודעה. היא הציבה יצירות אמנות עכשווית בצד ממצאים ארכאולוגיים ובחנה אם האמנות העכשווית יכולה לומר משהו אל מול אוצרות העבר. מלבד המהלך האמנותי, התערוכה הייתה ניסיון לגרום למבקרים במנופים לחצות את כביש מספר 1 מהצד המערבי אל הצד המזרחי ולפתוח בפניהם אזור שלם בירושלים שמודר ומוסתר מעיניהם.[4]

"חוזים", מוטי מזרחי, 2011, עבודה שהוצגה בחנויות הסוחרים בעיר העתיקה במסגרת התערוכה "סובנירים", תערוכת מנופים במוזיאון מגדל דוד ובחנויות הסוחרים ברובע הנוצרי. צילום: ניר שאנני

בשנתיים הבאות אנו מבקשות לעשות כמיטב יכולתנו כדי ליצור קשר של ממש עם תושבי מזרח ירושלים, ובעיקר עם האמנים שבאזור זה. ברור לנו כי זהו מהלך רגיש, מורכב וכמעט בלתי אפשרי, שכן סביר שרוב חללי התצוגה והאמנים ממזרח העיר יתנגדו לשתף פעולה עם אמנים ישראלים. עם זאת, האירוע עם קהילת "יד ביד" וסדנאות האמנים הוא הוכחה שקשר כזה אפשרי דווקא, ואנו תקווה שיוביל לעוד שיתופי פעולה בעתיד.

 

* * *

מיום שנוסד פרויקט מנופים, יותר ויותר אנשים מתעניינים באמנות הנעשית בירושלים; יותר ויותר מבקרים מגיעים לאירוע עצמו ולגלריות גם לאורך השנה כולה; יותר ויותר יוזמות חדשות מצטרפות אלינו מדי שנה. מנופים נעשה קרקע פורייה ליצירה ולהתנסות,[5] ומטרותיו הולכות ומתרחבות: כיום איננו מבקשות רק לחשוף את חללי התצוגה ואת קבוצות האמנים בירושלים, אלא גם לייצר תוכן עצמאי שנוגע לחיים בעיר ולהשפיע על המתרחש בשדה האמנות בארץ בכלל.[6] התפתחות זו היא תולדה של הקשרים, של המפגשים ושל שיתופי הפעולה שבלעדיהם לא יכול היה הפרויקט הזה לגדול ולצמוח.

מתוך התערוכה Re:Visiting Rockfeller, תערוכת אמנות עכשווית במוזיאון רוקפלר, 2012. צילום ניר שאנני

מתוך התערוכה Re:Visiting Rockfeller, תערוכת אמנות עכשווית במוזיאון רוקפלר, 2012. צילום ניר שאנני

 

אירוע מנופים הקרוב יתקיים בין התאריכים 17-24/10/13. את פרטי האירועים ומידע נוסף ניתן למצוא בתוכניה וכן באתר האינטרנט של האירוע: www.manofim.org 

________________________________

[1] כפי שכיוונו לכך מראש אוצרי התערוכה. ראו הודעת העיתונות בקישור הבא: http://www.ifat.com/infor/PressMessage.asp?PressMessageID=61011&FromHome=1

[2] ראו לדוגמה www.haaretz.co.il/gallery/1.2097671 : תקציב התרבות יגדל במאה מיליון ש"ח בשנתיים הקרובות, אך רק חצי מיליון ש"ח יועבר לאמנות פלסטית.

[3] לצפייה בשאטל של ליאורה וייס, 2011: www.youtube.com/watch?v=FC_HJZjpwjA

[4] עוד על התערוכה במוזיאון רוקפלר ראו: http://manofim.org/revisiting-rockefeller

[5] שתי דוגמאות יפות לכך מהשנה האחרונה הן הפרויקטים העצמאיים קופסה שחורה ומועדון רישום ירושלים, שקיבלו את החשיפה הראשונה שלהם במסגרת אירועי מנופים.

[6] למשל דרך הקמת מגזין האמנות המקוון הרמה, שנוסד כדי למלא את החוסר בכתיבה על אמנות עכשווית בישראל

 

4 Comments

  1. משפחת זיו ירושלים says:

    04/10/13 @ 17:17 

    כל הכבוד למנופים!!!

    הגב
  2. יפית כהן says:

    17/10/13 @ 23:02 

    מרשים ביותר
    בהצלחה!!!!

    הגב
  3. רחל רוטברג says:

    18/10/13 @ 13:16 

    מנופים מצליח לשרוד כבר זמן רב. לדעתי יש בו הרבה דברים איכותיים ויש כאלה שלא. צריך לשמור על רמה גבוהה ובכל זאת יפה שמגזין של מוזיאון ישראל נותן במה לפרויקט הזה. כירושלמית אני מרוצה שיש הרבה מה לעשות ולראות בעיר.

    הגב
  4. רמי says:

    05/10/14 @ 20:33 

    כל הכבוד על העשייה. אבל יש לתת מקום גם לדברים אחרים

    הגב

כתיבת תגובה