ינואר 2014

אבי ואמי נפגשו בסמינר למורים, שם למד הוא להיות מורה לאמנות, והיא – מורה למלאכה. אכן, עד שנות התשעים היה תחום האמנות בבתי הספר מחולק לשני שיעורים נפרדים: אבא, כמורה לאמנות, לימד את שפת הציור, הרישום והפיסול והוכשר לעשות זאת לאור הנרטיב המערבי של תולדות האמנות. לעומת זאת, בשיעורי מלאכה – שאף אני זכיתי ללמוד עד כיתה ד – רקמנו, תפרנו, צרפנו, ניגרנו, סרגנו ועוד.

סדנה לגילוף ולבנייה בעץ באסווירה, מרוקו. צילום: נטע אלקיים

סדנה לגילוף ולבנייה בעץ באסווירה, מרוקו. צילום: נטע אלקיים

על פי עדותה של אמי, התחום היה פתוח והשאיר מקום רב ליצירתיות של המורים, וכך קלט אליו מלאכות יד מכל התרבויות שמהן הגיעו יהודים לארץ: רקמה תימנית ורומנית, גילוף בעץ, מקרמה, דקופז', איור על חפצים ופורצלן, קליעה, סריגה ועוד אמנויות רבות שזוהו עם פולקלור ממזרח אירופה ועד אפריקה ואסיה.

ברבות השנים ניסיתי להבין כיצד הגיעו הוריי אל תחומי האמנות, וגיליתי כי ציור, פיסול ומלאכות יד היו בסיס תרבותי חשוב ביותר שהביאו אִתם יהודים מארצות המג'רב (צפון אפריקה). אבי היה נכד של צורף, מלאכה יהודית נפוצה בקרב יהודי האטלס, ואמי הייתה בת לאב רב-כישורים שהיה מפסל, תופר, רוקם ומה לא. הדרך של שניהם לאמנות הייתה אפוא טבעית למדי. לימים, כשביקרתי במרוקו ארץ מולדתם, גיליתי שעד היום רוב התושבים עוסקים לפרנסתם במלאכות יד מגוונות. נדהמתי לראות את עושרו של עולם היצירה והאמנות שם, עולם חי, נושם ויצרני: מפעלים ביתיים להכנת פיגמנטים של צבע, סדנאות לגילוף עץ ולהכנת מוזאיקה ופסיפס, צורפות, עיבוד וצביעה של עורות, ציורי טיח, אריגה, הכנת כלי חרס, איור על אריחים, ועוד מגוון רחב של מלאכות שתוצריהן שזורים בחיים, נמכרים בחנויות, נלבשים על ידי נשים וגברים ומעטרים את הבתים, הרחובות, בתי התפילה, אולמות הקונצרטים והמסעדות.

 

סדנה לאיור על כלי קרמיקה באסווירה, מרוקו. צילום: נטע אלקיים

סדנה לאיור על כלי קרמיקה באסווירה, מרוקו. צילום: נטע אלקיים

מיהו האדון: בעל המיומנות או בעל הרעיון?

מאז הקמת האוניברסיטאות הראשונות בימי הביניים היו שערי ההשכלה פתוחים לאליטה החברתית בלבד. הייתה זו תחילתה של הפרדה תרבותית-היררכית שנעשתה ברורה מאליה במרוצת השנים: יש ידע מחקרי מבוסס וכתוב המוחזק במוסדות המיוחדים לשימורו, ויש ידע עממי שמחזיקים בו בני אדם בלא שליטה, פיקוח או ארגון של מערכת כלשהי. גם האמנות תפסה את מקומה במוסדות להשכלה גבוהה וביססה עצמה בין היתר כניגוד למלאכות היד והפולקלור. בד בבד הובנתה הבחנה פילוסופית בין אמנות לאומנות, הנבדלות זו מזו בעיקר במידת השימושיות של התוצר.

יצירה בהשראת מפיות סרוגות (מתוך פרויקט הגמר של סבינה נפתלייב). הסריגים העתיקים ביותר נמצאו בחפירות דורא-אירופוס שבצפון סוריה של היום. צילום: נטע אלקיים

יצירה בהשראת מפיות סרוגות (מתוך פרויקט הגמר של סבינה נפתלייב). הסריגים העתיקים ביותר נמצאו בחפירות דורא-אירופוס שבצפון סוריה של היום. צילום: נטע אלקיים

תמורות שחלו בעולם המודרני והשאיפה לייצור מתועש בכמות ובקצב שיפיקו רווח נאה, הורידו עוד את קרנו של בעל המלאכה והוא הפך לפחות ופחות רלוונטי. גילדות של Art and Crafts התגבשו במזרח בריטניה במאה ה-19 וניסו להתנגד לייצור תעשייתי, אך השאיפה המודרנית לייצור בכמויות גדולות שיהיה רווחי כלכלית הייתה חזקה מהם עקב דרישת השוק והצרכן הפשוט.

את פרק הבראשית של האמנות הישראלית סימן לכאורה הניסיון לאחד בין אמנות לאומנות ולמלאכה בבית הספר לאמנות ולעיצוב בצלאל של בוריס שץ, שם עבדו אומנים רבים בבתי המלאכה לגילוף, להדפס, לצורפות ועוד. אלא שהם נותרו אנונימיים עד היום מכיוון שעל עבודותיהם נחתם השם הכללי "עבודת בצלאל".[1] אומני מלאכות היד גויסו לאור חזונו של בוריס שץ להבנות אמנות יהודית ציונית חדשה בארץ ישראל, אך בתוך כך קידם המוסד גם את החלוקה ההיררכית בין בעלי מלאכה לאמנים, כמו שכותבת שרה חינסקי ז"ל במאמרה "רוקמות התחרה מבצלאל" מ-1997. יש קשר בין מגמה זו למגמת כור ההיתוך שנועדה לייצר אמן ישראלי חדש שאינו נשען על אומנותו הגלותית.

 

תלמידיו של אבי במגמת האמנות בתיכון לא התנסו לפני כן במלאכות יד. מובן שלא עלה בדעתם שמלאכות כמו תפירה, נגרות או קליעה הן בגדר אמנות ושהיסטוריה מפוארת של אמנות נרקמה גם סביב המרחב הגאוגרפי שבו הם חיים או בתרבות שממנה היגרו הוריהם לארץ.

במערכת החינוך בישראל בוטל סופית מקצוע המלאכה בשנות התשעים וסופח לתחום האמנות. אמי עשתה הסבה מקצועית להוראת המדעים, ואבי החל להתמודד בשיעורי האמנות עם תלמידים שפחדו ממספריים ומפעולות מוטוריות עדינות. תלמידיו במגמת האמנות בתיכון לא התנסו לפני כן במלאכות יד וזיהו את מקצוע האמנות אך ורק עם ציור וציירים מאירופה, כמו שלמדו בשיעורי תולדות האמנות. מובן שלא עלה בדעתם שמלאכות כמו תפירה, נגרות או קליעה הן בגדר אמנות ושהיסטוריה מפוארת של אמנות נרקמה גם סביב המרחב הגאוגרפי שבו הם חיים או בתרבות שממנה היגרו הוריהם לארץ.

כיום, כשאף אני עוסקת בהוראת האמנות, אני שומעת לא פעם תלמידים שאומרים: "אמנות היא לא בשבילי, אני לא יודע לצייר", או "אם אמנות זה מה שיש במוזיאונים, אני לא רוצה להיות אמן". אני מוצאת באמירות אלה עדות למרחק שעברה האמנות מיום שהייתה נחלת הכלל ועד שנעשתה ידע אליטיסטי השמור למבינים בלבד. ואכן, מעיון בחומר הלימוד לבגרות מצטיירת אמנות כדבר מופשט המצוי ביבשת רחוקה ושייך להיסטוריה; הרי רוב האמנים הידועים מתים, ואמנותם שמורה במוזיאונים באירופה או נמכרת למיליונרים. אין פלא אפוא שתלמידים אינם מבינים איך אמנות יכולה להיות חלק מהם ומחייהם.

בובות נייר שימשו בטקסים דתיים בתרבויות אסיה לפני מאות שנים (שיעור טכניקות). צילום: נטע אלקיים

בובות נייר שימשו בטקסים דתיים בתרבויות אסיה לפני מאות שנים (שיעור טכניקות). צילום: נטע אלקיים

 

חיתוך עץ. מלאכה שמקורה בסין (שיעור טכניקות). צילום: נטע אלקיים.

חיתוך עץ. מלאכה שמקורה בסין (שיעור טכניקות). צילום: נטע אלקיים

מהפכה במלאכה

דבר מעניין קרה לי: כשהכנסתי לשיעורי האמנות בבית הספר טכניקות של מלאכת יד, החלו גם תלמידים שאמנות אינה אהובה עליהם במיוחד, ואפילו אלה שהיו סרבנים ובעלי בעיות משמעת, להיענות ולשתף פעולה.

תבליטי מנדלה בחמר. מקור המנדלה בתת-יבשת ההודית (שיעור טכניקות). צילום: נטע אלקיים

תבליטי מנדלה בחמר. מקור המנדלה בתת-יבשת ההודית (שיעור טכניקות). צילום: נטע אלקיים

זִכרו כמה נהנינו והיינו גאים לחזור הביתה מהגן עם יצירת אמנות יפה ושימושית. זאת חדווה ראשונית שאני מאמינה שאפשר לשמר את כוחה בלי לוותר על המסר או על הקונספט. כשהיצירה הייתה כרוכה במלאכת יד ומלווה בתוצר אסתטי – לא מקורי דווקא, אלא כזה שנשען על חיקוי מסורות ושבלונות – נכנסו התלמידים לפעולה, למדו את המלאכה וצללו לתוכה. היצירתיים יותר נעזרו בטכניקה כדי ליצור עבודה עם דימוי מקורי משלהם.

אט אט מצאתי את עצמי משלבת עוד ועוד טכניקות ומלאכות יד בשיעורי האמנות, ואִתן הזדחלה לה לחדר חדוות יצירה ועשייה שלא ראיתי לפנים בשום שיעור ציור, רישום ואפילו פיסול. בעקבות הגילוי נעשה "שיעור טכניקות" לשיעור קבוע במגמת האמנות בבית הספר. אנו לומדים בו שיטות פשוטות בהשראת מלאכות יד מגוונות מכל קצוות תבל, ומשתלבים בו גם תלמידים בלא רקע קודם באמנות.

 

איור על אריחים בסגנון ארמני ומרוקאי. צילום: נטע אלקיים

איור על אריחים בסגנון ארמני ומרוקאי. צילום: נטע אלקיים

 

איור על צלחות קרמיקה בהשראת ציירים מפורסמים. צילום: נטע אלקיים

איור על צלחות קרמיקה בהשראת ציירים מפורסמים. צילום: נטע אלקיים

אריגת שטיח מעטיפות נובלס (מתוך פרויקט הגמר של אילן בלישה). אריגה היא מהמלאכות העתיקות בעולם, והמצאתה מיוחסת למצרים. צילום: נטע אלקיים

אריגת שטיח מעטיפות נובלס (מתוך פרויקט הגמר של אילן בלישה). אריגה היא מהמלאכות העתיקות בעולם, והמצאתה מיוחסת למצרים. צילום: נטע אלקיים

זה בידיים שלנו

שילוב המלאכה והאמנות במסגרת שיעורי האמנות שאני מעבירה מבהיר לי עד כמה ההפרדה הממוסדת בין העולמות היא בעוכרינו, ועד כמה נפגמת חדוות היצירה כשנשלל מהאמנות הממד הטכני, המוטורי, המיומן והמעשי שלה – הממד הביצועי. החזרת מלאכות היד שנדחקו לטובת מכונות ייצור ואמירות תמטיות וקונספטואליות עשויה להביא לשינוי יסודי בתפיסת האמנות ולהרחיב את ארגז הכלים של התלמיד ואת כישוריו הפיזיים. כמורה לאמנות הן אפשרו לי לפתוח את מגמת האמנות בפני תלמידים שמעולם לא טעמו טעמה של הצלחה בציור או בפיסול וסברו שהאמנות רחוקה מאוד מסביבתם, מטעמם ומניסיונם.

כל היצירות המצולמות הן של תלמידי המגמה לאמנות בתיכון ליפתא, פרט לצלחות, פרי עבודתן של תלמידות מחוג אמנות פרטי.

________________________________

[1] דליה מרקוביץ' וקציעה אלון מרחיבות על כך במאמרן "בצלאל גירסה ב" שנכתב בהקשר של תערוכה שהציג אריק בוקובזה בבית האמנים בירושלים בשנת 2006.

 

11 Comments

  1. גדי כפיר says:

    02/01/14 @ 18:23 

    מזדה עם כל מילה שלך.
    איך מדינה מתקדמת כמו שלנו יכולה להתקיים בלי בתי ספר מקצועיים ?
    למה מפקירים ומפקידים את המקצוע והמלאכה בידי ערבים ועובדים זרים ?
    אני בוגר בסמת (בית ספר מקצועי תיכוני ליד הטכניון. מהנדס במקצועי. היום פסל בעץ ואבן.
    חוקר את תרבות המשחקים של פעם. פרסמתי מאמר בנושא בעלי מלאכה יהודיים של פעם כפי שהם עולים ממשחקים. ניתן להיכנס לבלוג הארץ ולמצאו שם.
    חבל מאד שהמדינה לא מפתחת ומשקיעה במלאכות ובלימוד מקצוע זה דרוש לנו כאויר לנשימה.

    הגב
  2. יפית כהן says:

    03/01/14 @ 13:59 

    גם אני מזדהה עם הכתוב. בתי ספר תיכוניים, בתי ספר גבוהים וגם מוסדות כמו מוזיאונים וגלריות שמו בצד אומנויות נפלאות ללא הבנה והערכה. יוזמות של מורים או של אנשי תיאוריה הן היחידות המצילות את המצב. אני משערת שה״מלאכות״ ישובו לקידמת הבמה כשאמן טוב יוביל סגנון חדש ואז תהיה נהירה המונית של היוצרים אחריו.

    הגב
  3. אילנה שזור says:

    03/01/14 @ 17:25 

    כתבה מרתקת וחשובה. מעוררת שאלה לגבי הדרך לאבד מקורות ביטוי אומנותיים שנחתך ברגע שנחתו בארץ ללא היכולת להמשיך את ביטויין. מרהיב שזה חוזר בגדול בצורה שמביאים זאת מחדש האומנים הצעירים.

    הגב
  4. נהרה says:

    03/01/14 @ 18:03 

    כתבה חשובה ביותר! אבל צריך ללכת עוד שני צעדים אחורה: לעובדה המכאיבה שברוב בתי הספר בכלל לא לומדים אמנות! המקצוע הזה הולך ונעלם מבתי ספר ממלכתיים שמאמינים שהעתיד הוא בלימודי מחשב, כלכלה, מינהל עסקים ולאחרונה שמעתי אפילו על יזמות עיסקית !?

    הגב
  5. רני גאון says:

    03/01/14 @ 20:57 

    לפעמים קידמה זה ללכת אחורה…

    הגב
  6. שושי שמיר says:

    03/01/14 @ 23:53 

    המלאכות – כלומר crafts השתייכו מגדרית לנשים ואתנית לקבוצות "נחותות" שהשתמשו באמנות בחיי היומיום, ולכן הוצאו מגדר האמנות. הן מביאות כל כך הרבה שמחה ויופי, מדיטטיביות ומפתחות אינספור כישורים, פיזיים וקוגניטיביים כאחת, ובאמת הגיע הזמן להחזיר אותן אלינו.

    הגב
  7. אשר עידן says:

    04/01/14 @ 11:24 

    אומנות זה מהגוף והרגש, אמנות זה מהשכל. לכן באמנות ההגמוניה יכולה לעשות מניפולציות גדולות, על חשבון הפריפרייה החברתית. אי-כות היא תמיד מסווה לרצון ההגמוניה לגרום לאי-כוח לפריפרייה

    הגב
  8. שוש וינרב says:

    15/02/14 @ 20:13 

    פעם , האמהות והסבתות שלנו סרגו ,תפרו מצעים ובגדים ,רקמו מפיות ופרחים על חולצות, ארגו שטיחים ניקו את הבית בעצמם וכמובן בישלו ,לשו ואפו ולמי היה זמן "לחיפוש עצמי "ו"לממוש עצמי ". מה שבטוח שההנאה מהיצירה העשייה והתוצר היוו סיפוק עצום .היום חוזרות מלאכות אלה בדמות "תרפייה ב": ציור בבישול בצילום ועוד' .ללמדך , העשייה וההתעסקות במלאכות שונות היא בריאות הנפש בהתגלמותה.

    הגב
  9. דבורה גבעתי says:

    04/06/14 @ 23:34 

    אני מתענינת בנושא ומחפשת חוג ללימוד אריגה בירושלים, כתחביב
    האם משהו מכיר מסגרת כזו?

    הגב
  10. שפרן טובה says:

    17/07/14 @ 19:37 

    נטע יקרה! כל מילה בסלע! נהניתי לקרוא את הכתבה ונהינתי לצפות בתוצרים אותם צילמת. אני כמו אימך למדתי בסמינר למורים למלאכה. השנים בהן לימדתי מלאכה עסקה בטכניקות עבודה רבות. לא הגדרתי את עצמי כמורה של חוט ומחט אלא מורה שעשתה אינטגרציה עם התכנים הנלמדים בכיתות. אכן השיעורים היו מלאי צבע, טכניקות שונות והמון שמחה. תוצרי התלמידים קישטו את הכיתות והמסדרונות וכולם היו מרוצים. לא התחברתי לתוכנית המדעים למרות שעברתי את ההסבה. במקום זאת למדתי באוניברסיטה העברית תולדות האמנות כחוג ראשי וארכיאולוגיה ופולקלור יהודי בחוג שני. במשך שנים אחר כך לימדתי אמנות ומלאכה במשולב ובתי הספר בהם לימדתי לא הכבידו עלי בנושא מבחינת החלוקה בין שני התחומים. התוצאות והילדים המרוצים הם שהכתיבו את הטון. לימדתי לבגרות תולדות האמנות כיתת תלמידי מב"ר, שילוב המעשה עם התאוריה הם שחיזקו את ידיעתם בנושאים שנלמדו, כולם דרך אגב הצליחו בבגרות התיאורטית של 3 יחדות ואני סבורה שעשיית הטכניקות במידה וניתן היה לישם אותם עזר להם מאוד בהבנת החומר. כיום אני אמנית מוזאיקה ועל אף שזו נחשבת "מלאכת יד" אני נהנית ממנה ואף מלמדת אותה בנושא בחירה בבית ספר יסודי. אכן שילוב התחומים הוא בידינו ואני מוצאת שכולם רק מרויחים מכך.(דרך אגב למדתי עם אמא שלך בקורס למורים בכירים)[image=IMG_0533 – עותק.JPG]

    הגב
  11. שפרן טובה says:

    17/07/14 @ 19:39 

    נטע יקרה! כל מילה בסלע! נהניתי לקרוא את הכתבה ונהינתי לצפות בתוצרים אותם צילמת. אני כמו אימך למדתי בסמינר למורים למלאכה. השנים בהן לימדתי מלאכה עסקה בטכניקות עבודה רבות. לא הגדרתי את עצמי כמורה של חוט ומחט אלא מורה שעשתה אינטגרציה עם התכנים הנלמדים בכיתות. אכן השיעורים היו מלאי צבע, טכניקות שונות והמון שמחה. תוצרי התלמידים קישטו את הכיתות והמסדרונות וכולם היו מרוצים. לא התחברתי לתוכנית המדעים למרות שעברתי את ההסבה. במקום זאת למדתי באוניברסיטה העברית תולדות האמנות כחוג ראשי וארכיאולוגיה ופולקלור יהודי בחוג שני. במשך שנים אחר כך לימדתי אמנות ומלאכה במשולב ובתי הספר בהם לימדתי לא הכבידו עלי בנושא מבחינת החלוקה בין שני התחומים. התוצאות והילדים המרוצים הם שהכתיבו את הטון. לימדתי לבגרות תולדות האמנות כיתת תלמידי מב"ר, שילוב המעשה עם התאוריה הם שחיזקו את ידיעתם בנושאים שנלמדו, כולם דרך אגב הצליחו בבגרות התיאורטית של 3 יחדות ואני סבורה שעשיית הטכניקות במידה וניתן היה לישם אותם עזר להם מאוד בהבנת החומר. כיום אני אמנית מוזאיקה ועל אף שזו נחשבת "מלאכת יד" אני נהנית ממנה ואף מלמדת אותה בנושא בחירה בבית ספר יסודי. אכן שילוב התחומים הוא בידינו ואני מוצאת שכולם רק מרויחים מכך.(דרך אגב למדתי עם אמא שלך בקורס למורים בכירים)

    הגב

כתיבת תגובה