ינואר 2014

מידת מעורבותם של צוותי חינוך בפיתוח תערוכות במוזיאונים היא לעתים רבה מאוד, לעתים חלקית ולעתים חסרה לגמרי. לפעמים רק אוצרי התוכן והמעצבים מקבלים על עצמם לפרש תכנים ולייצג את הקהל, ואילו אנשי החינוך מסתפקים בתכנון הפעילויות הנלוות לתערוכה. איזו תרומה יכולה להיות לאנשי החינוך בהקמת תערוכה? איזה ערך מוסף יכול ניסיונם לתרום לאוצרים ולמעצבים?

שלוש דילמות מרכזיות בתכנון תערוכה יכולות למצוא מענה בידע ובניסיון של אנשי החינוך המנוסים בעבודה מול מגוון קהלים ובהתמודדות עם אתגרים שהתערוכות מציבות בפני קהל המבקרים. הדילמות שיפורטו כאן מלוות בדוגמאות ממוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים, אך רלוונטיות גם למוזיאונים אחרים.

ילדים והוריהם בפעילות משותפת במוצג של בוריס אויכרמן בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

ילדים והוריהם בפעילות משותפת במוצג של בוריס אויכרמן בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

דילמה 1: איך יוצרים עניין ואינטראקציה?

מבקרים רבים מגיעים למוזיאון בליווי אנשים נוספים. מחקר רחב היקף שנערך לפני כעשור במוזיאונים ממבחר סוגים (היסטוריה, אמנות, טבע ומדע) בחן אינטראקציות בתוך קבוצות (משפחות, זוגות, אנשי מקצוע) בביקורן במוזיאון וניתח את השיחות של המבקרים ואת התייחסויותיהם לתכנים המוצגים.[1] עבודתן של החוקרות הובילה אותן להגדיר את הלמידה במוזיאון כעיבוד משמעות תוך כדי שיחה (conversational elaboration), והן קבעו כי השיחה במהלך הביקור היא מדד ללמידה.[2]

מבוגרים וילדים יוצרים תיאטרון צלליות עם כלי המטבח בתערוכה משחקי אור וצל. צילום: ששון תירם

מבוגרים וילדים יוצרים תאטרון צלליות עם כלי המטבח בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

מחקרים נוספים שבחנו את האינטראקציות בביקור המשפחתי הרב-גילאי עמדו על השפעת עיצובם של המוצגים והכתוביות על הפעילות ועל השיחה בקבוצה.[3] למשל, ככל שהמוצגים פחות אינטראקטיביים, כך מבוגרים נוטים להשתמש במושגים מורכבים יותר במהלך השיחה.

התערוכות במוזיאון המדע בירושלים מבקשות פעמים רבות לעורר אינטראקציה בין מבקרים. דוגמה לכך היא התערוכה "משחקי אור וצל" (שבמקור נבנתה במוזיאון לה-וילט בפריז), העוסקת בתפיסת הצל שלנו ושל עצמים בסביבתנו, מבעל חיים ועד לצִלו של הירח על כדור הארץ. התערוכה מעוצבת כביתו של אספן צלליות, ומוצגים בה זה בצד זה מוצגים פעילים, עבודות אמנות, אוספי טבע לאומיים ואוספים אישיים. הילדים מגיבים למוצגים הפעילים ולעבודות האמנות האינטראקטיביות, ואילו המבוגרים נמשכים אל עבודות האמנות ואל האוספים. כל אחד מתנסה, מתעניין וחולק עם בני משפחה נוספים את תגליותיו. עיצוב התערוכה יצר סביבות שמעודדות שיחה: חללים קטנים מופרדים עם מגוון גירויים מפתיעים ותאורה דרמטית.

מבקרים צופים בשינוי גודל הצל של הירח במוצג הפרקסינוסקופ בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

מבקרים צופים בשינוי גודל הצל של הירח במוצג הפרקסינוסקופ בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

דילמה 2: למי מיועדת התערוכה

מבקרות בתערוכה "מבוך השלום" בוחרות את השפה שבה יוכלו לסמן את התכונות שלהן ליצירת "תעודת זהות". צילום: מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים

מבקרות בתערוכה "מבוך השלום" בוחרות את השפה שבה יוכלו לסמן את התכונות שלהן ליצירת "תעודת זהות". צילום: מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים

האם התערוכה אמורה למשוך קהל חדש שטרם נחשף למוזיאון, או אולי למשוך מחדש את הקהל הוותיק? באילו דרכים תשדר התערוכה למי היא מיועדת? והאם יש מבקרים שירגישו מחסום ויימנעו מלהיכנס?

לפני שנים התפרסמה בכתב העת Curator מגילת זכויות המבקר,[4] ובה מודגש שהמבקר רוצה להרגיש קבלה ושייכות באמצעות התכנים, יחסו של הצוות וייצוג שפתו של המבקר והתרבות שאליה הוא שייך. מתוך ההבנה לרגישויות של הקהלים המגוונים במוזיאון המדע בירושלים, מיום פתיחתו מופיעות כל הכתוביות בשלוש שפות: עברית, אנגלית וערבית, וצוות המדריכים מייצג את כל המגזרים בעיר.

רגישות מיוחדת נדרשה בתערוכה "מבוך השלום" שהוצגה בשנים 2009-2007. את התערוכה פיתח ארגון Peace Education Projects כדי להפגיש ילדים ובני נוער בעלי תפיסות שונות ולעודד אותם להביע עמדות ולדון בסוגיות הקשורות ביחסים בין-אישיים ובין-קבוצתיים, כגון דעות קדומות.

המבקר רוצה להרגיש קבלה ושייכות באמצעות התכנים, יחסו של הצוות וייצוג שפתו של המבקר והתרבות שאליה הוא שייך.

נערות בתערוכת "מבוך השלום" שומעות מילים ב-16 שפות ומנסות לגלות את משמעותן לפי האינטונציה. צילום: מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים

נערות בתערוכת "מבוך השלום" שומעות מילים ב-16 שפות ומנסות לגלות את משמעותן לפי האינטונציה. צילום: מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים

צוות רב-מקצועי שכלל גם אנשי חינוך מוזיאלי היה מעורב בהתאמת התערוכה לסוגיות ולתכנים הרלוונטיים לציבור בישראל. כדי לתת תחושה של קבלה לקהלי היעד של התערוכה הוחלט למשל לשנות את סדר השפות בכתוביות של המוצגים, כך שבחלקן הטקסט בעברית מופיע ראשון, ובחלקן הטקסט בערבית. זאת ועוד, בתערוכה בישראל הוקמה עמדה שבה המבקרים שיחקו במשחק זיכרון המחבר בין מילים בעלות שורש משותף בעברית ובערבית (אספור-ציפור, וולד-ילד וכדומה).

אפשר לראות אפוא ששלל החלטות שקשורות הן לבחירת התכנים והן לאוצרות ולעיצוב יכולות להיעשות עוד בשלב התכנון של התערוכה לאור ידע וניסיון שאנשי החינוך מביאים עמם מתוך היכרותם עם צורכי הקהל שעתיד לבוא לבקר.

שינוי הסדר שבו מופיעים הכיתובים בעברית ובערבית במוצג "עובדה או דעה". צילום: מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים

שינוי הסדר שבו מופיעים הכיתובים בעברית ובערבית במוצג "עובדה או דעה". צילום: מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים

דילמה 3: איך מלמדים משהו חדש בדרך מעניינת

כששואלים מבקרים מהם המרכיבים של ביקור מוצלח במוזיאון, הם מדרגים את החוויה הכוללת ברמה גבוהה, והאלמנט הרגשי מקבל משקל רב.[5] זו הסיבה שהתערוכה "קאפצ'ה" (Capcha) שעסקה במדעי המחשב, והתמקדה במושגים בסיסיים בתחום כגון הצפנה ואלגוריתם, לא הסתפקה רק בכך. הצוות המפתח ביקש להציג שאלות פילוסופיות המשוות בין המוח האנושי למחשבים החכמים והיצירתיים של ימינו, והקבלה זו אפשרה להגדיר את חוויית המבקר.

הצוות המפתח בקש להציג שאלות פילוסופיות המשוות בין המוח האנושי למחשבים החכמים והיצירתיים של ימינו

בכניסה לתערוכה התמודדו המבקרים עם שער כפול הנושא את הכיתוב "מחשבים לעולם לא ילמדו לאהוב" ובחרו באחד השערים לפי הסכמתם או אי-הסכמתם עם ההיגד. שאלה זו ושאלות נוספות שנכתבו על הקירות המשיכו ללוות את המבקרים בזמן הפעלת המוצגים. במוצגים מסוימים הוזמנו המבקרים לקבוע אם המחשב יכול להיות יצירתי: הם הקשיבו ליצירות מוזיקליות, התבוננו בתמונות והתבקשו לציין אם נוצרו על ידי מחשב או בן-אנוש.[6]

שאלות כמו "האם יגיע יום שבו לכבות מחשב ייחשב רצח?" היו כתובות על הקירות וליוו את המבקרים בזמן הפעלת המוצגים. צילום: יואב ארי דודקביץ

שאלות כמו "האם יגיע יום שבו לכבות מחשב ייחשב רצח?" היו כתובות על הקירות וליוו את המבקרים בזמן הפעלת המוצגים. צילום: יואב ארי דודקביץ

אז מה יכול הצוות החינוכי לתת?

שילובם של אנשי חינוך בפיתוח תערוכות יכול לסייע בהתמודדות עם הדילמות שהובאו כאן ועם דילמות נוספות. רוברטס[7] מציעה סיכום טוב של התפקידים שאנשי חינוך צריכים ויכולים למלא בפיתוח תערוכות:

מבקרת עוקבת אחרי שינוי גודל הצל בזמן הליכה במסדרון בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

מבקרת עוקבת אחרי שינוי גודל הצל בזמן הליכה במסדרון בתערוכה "משחקי אור וצל". צילום: ששון תירם

ייצוג הקהל – זיהוי מגוון הקהלים שלהם מיועדת התערוכה וייצוג הצרכים שלהם בצוות הפיתוח. המבקרים נבדלים בין היתר במטרות הביקור, בידע שלהם ובתרבות שאליה הם משתייכים. חלק מהמבקרים מעדיפים את הסיור המודרך, ואחרים מעדיפים מפגש בלתי-אמצעי עם היצירות. התערוכה יכולה לענות לצרכים הנבדלים של המבקרים אם הם נשקלים מראש.

הערכה – ליווי תהליך הפיתוח בהערכה הכוללת מחקרים מקדימים בנוגע לתוכן (front-end studies), וכן בהערכה מעצבת ובהערכה מסכמת. מומלץ למשל לערוך שיחות עם מבקרים פוטנציאלים כחלק מהערכה מקדימה כדי להביא את קולם בפני הצוות בעת גיבוש התכנים של התערוכה.

למידה – אנשי החינוך מביאים את הידע המחקרי העדכני בתחום הלמידה במוזיאונים ואת שלל הגישות לעבודה עם קהלים מגוונים. ביכולתם להאיר את הגורמים המשפיעים על טיב הלמידה במוזיאון ולתרום לשלמות החוויה של המבקרים. הידע על מחקרי מבקרים ועל למידה במוזיאונים הוא חיוני. ההתפתחות בתחום היא עצומה, והרשת מוצפת פורומים בנושא, כמו הבלוג של נינה סימון על שיתוף קהל בתערוכות וכתב העת MEM על מחקרים בחינוך מוזיאלי.

תקשורת – אנשי החינוך משפיעים על תוכן הטקסטים המלווים את התערוכה ועל אופן הצגתם. הערותיהם נחוצות גם במקרים שהטקסט לא נכתב על ידם. ביכולתם להבליט את בחירות האוצרים ולהבהיר למבקרים מי מספר את סיפור התערוכה, למה הסיפור חשוב ולמי הוא מיועד.

תכניות חינוכיות – אנשי החינוך יכולים להציע מגוון אמצעים להעברת מסרים לקהל, כגון פעילויות מודרכות, חומרים כתובים והפעלות נוספות.

________________________________

[1]  Leinhardt, G., Crowley, K., & Knutson, K. (2002). Learning conversations in museums. New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates.

[2]  Leinhardt, G., & Knutson, K. (2004). Listening in on museum conversations. Walnut Creek, CA: Alta Mira Press.

[3]  Atkins, L. J., Velez, L., Goudy, W. D., & Dunbar, K. N. (2009). The unintended effects of interactive objects and labels in the science museum. Science Education, 93(1), 161-184.

Melber, L. M. (2007). Maternal scaffolding in two museum exhibition halls. Curator, 50, 341-354.

[4] Rand, J. (2001). The 227 Mile Museum, or a visitor's Bill of Rights. Curator, 44(1), 7-14.

[5]  Johanson, K., & Glow, H. (2012). "It's not enough for the work of art to be great": Children and young people as museum visitors. Participations, 9(1), 26-42.

[6] פירוט נוסף על התערוכה "קאפצ'ה" ראו במאמרו של ד"ר נתן זלדס, אוצר התערוכה.

[7]  Roberts, L. C. (1994). Educators on exhibit teams: A new role, a new era. Journal of Museum Education, Fall, 6-9.

3 Comments

  1. נהרה says:

    03/01/14 @ 17:56 

    הכתבה מדברת בעיקר על מוזיאון המדע. מוזיאונים למדע הם בעצם מוזיאונים שנועדו ללמד ולחנך, לכן ברור שכל אנשי המוזיאון הם אנשי חינוך. במוזיאונים אחרים רק חלק מהצוות קשור לעולם החינוך ולכן פעמים רבות אין בכלל חשיבה על שיתוף הקהל או צרכי הקהל. הפניה בשפות רבות אל הקהל היא דוגמה מצוינת. זה כמעט ולא קיים במוזיאונים בישראל לעומת בארצות הברית, שם יש תמיד טקסטים בכמה שפות.

    הגב
  2. יונתן says:

    18/01/14 @ 22:03 

    ההפרדה של מקצועות המלאכה לא תמימה. זה חלק ממגמה חינוכית שהחלה בשנות ה80 מסיבות של סגרזציה-ריבוד מכוון ומהונדס. היום, 30 שנה אחרי, אנחנו רואים את התוצאות ההרסניות והפערים החברתיים.

    הגב
  3. יהודית סבן says:

    15/02/14 @ 22:34 

    קודם כל אני מברכת את דיאנה על המאמר החשוב ובו בזמן הייתי רוצה להגיב לדברים של נהרה. נכון הוא שמטרתם של המוזאונים למדע או למורשת היא לחנך וללמד אבל גם מוזאונים לאמנות מחנכים, לא רק במובן הרחב של המושג חינוך, אלא גם במה שקשור לבניית המשמעות עבור המבקר שהיא בסופו של דבר מובילה לחוויה. וזה רלוונטי לכל מוזאון. מעבר לכך בכל המוזאונים יש אנשים שמומחים בדיסציפלינה (מדע, היסטוריה, אמנות) ואנשים שמומחים בחינוך מוזאוני (או לפחות כך היה רצוי שיהיה, לדעתי). המאמר הזה מציג יפה עד כמה חשוב שיתוף הפעולה בין המומחים השונים על מנת שכן תהיה חשיבה על צרכי הקהל, הרי אם האוצרים לא יחשבו על הקהל… לְמה בכלל ליצור תערוכות?

    הגב

כתיבת תגובה