ינואר 2014

מדוע קל להסביר מה ההבדל בין מוזיקה לרעש יותר מאשר בין יצירת אמנות לקשקוש? כיצד נוכל לתאר חוויית התבוננות בתמונה במונחים של טיול או מסע? האם אפשר לדמות שיחה בין אנשים לשיחה בין כתמי צבע? איך יכול להתקיים ריקוד בין קו לצורה?

כמה סיפורי מסגרת יכולים לשמש אנלוגיה לחוויית ההתבוננות ביצירת אמנות מופשטת ולאפשר לצופים להרגיש נוח יותר מולה ולהתבטא בחופשיות על אודותיה. הסיפורים משתמשים בעולמות מוכרים כמו מוזיקה, טיול, שיחה וריקוד. אפשר להשתמש בדמיון מודרך או בהזמנה להתבטא במילים בשפה הבין-תחומית המוצעת.

 

תמונה מופשטת היא כמו מוזיקה

"המוזיקה נמצאת בין הרעש ובין הדממה"

ג'ון קייג'

הבה נדמה את הבד הלבן לשקט, את הקו הראשון לצליל הראשון, קו נוסף – צליל נוסף, וכך עד שכל המרחב מתמלא צלילים-צבעים בקומפוזיציה מושלמת. אמנות מופשטת היא כמו שיר בלי מילים, רק עם מנגינה. היא מעין תמרור בין הדממה של הבד הריק ובין הרעש של הקשקוש. במה שונה מוזיקה מסתם רעש? רעש נתפס כבלגן של קולות, ואילו במוזיקה יש סדר מסוים של המרכיבים המוזיקליים, למשל מוטיבים מלודיים שחוזרים בווריאציות, מקצבים, תבניות הרמוניות וכו'. כך גם אמנות מופשטת היא לא סתם קשקוש, ויש בה סדר מסוים של המרכיבים האמנותיים עם כוונה ומחשבה בארגון שלהם.

אפשר להזמין את הלומדים לתאר את חוויית ההתבוננות שלהם מול ציור מופשט במונחים מעולם המוזיקה. אפשר להציע להם מושגים רבים המשותפים לשני התחומים, כגון מקצב, מוטיב, משקל, גוון, צבע, צליל, יצירה, קומפוזיציה, הרמוניה ודיס-הרמוניה. אפשר גם להציע להתייחס ליצירה דרך מערכות ניגודים שרלוונטיות הן למוזיקה והן לציור, כמו חזק-חלש, מהר-לאט, קדמי-אחורי, חלש-שקט, צורם-נעים, סוער-רגוע.

אפשר לייחס לכל צבע כלי נגינה, כמו שהציע האמן וסילי קנדינסקי (1944-1866). קנדינסקי בספרו "על הרוחני באמנות" טען למשל שלחליל מתאים צבע תכלת, לצ'לו – כחול, לחצוצרה – אדום וכו'. כל שנותר הוא לנגן את התמונה: לשמוע צבעים ולראות צלילים.

 

תמונה מופשטת היא כמו טיול

"לראות עולם בגרגיר של חול ושמים בפרח בר, לחפון אינסוף בכף היד, ואת הנצח בשעה"

ויליאם בלייק

הבה נדמה את התמונה לשדה רחב: יש בה שבילים, מכשולים, צמחים, אתרי מנוחה, מקומות שהולכים בהם לאיבוד, הפתעות, מקומות שרוצים לברוח מהם או לחזור אליהם, מקומות משעממים, יפים, מכוערים, רומנטיים. תמונה היא גם שדה טיול של העין שלנו. העין אינה תופסת תמונה במבט אחד אלא מטיילת בתוכה, בין שכבות הצבע, בפיתולי הצורות ובסבכי הקווים.

אפשר להזמין את הלומדים לערוך יומן מסע מול יצירה מופשטת, להביא עמם מזכרות מתוך השוטטות בתמונה ולתאר מקומות שריגשו אותם וחוויות אישיות מחלקים אלה או אחרים בתמונה.

התמונה מתארת לפעמים את מסעו של האמן בעולם: לפעמים את המסע שלו בחיק עצמו, ולפעמים את המסע שלו בעולם האמנות. מיטיבי לכת יוכלו לנסות לתאר את שני הטיולים.

 

תמונה מופשטת היא כמו שיחה

"כשם שהדיבור הער ביותר אינו מהווה בהכרח שיחה, כך אין שיחה צריכה קול כלשהו"

מרטין בובר, מתוך "בסוד השיח"

הבה נדמה ציור לשיחה בין צבעים וצורות. נבקש לתאר תמונה בכמה שיותר מונחים משותפים לשיחה ולציור. נוכל לתאר את טיבה הכללי של השיחה: לעתים היא דיאלוג פורה, לעתים ויכוח, לעתים פטפוט קליל ולעתים שיחת עומק, לעתים שיח אוהבים ולעתים קרב קולני. השיחה יכולה להיות דיון הרמוני קולח וזורם בין המרכיבים ויכולה להיות הכרזת מלחמה. הקולות הנשמעים מן הבד יכולים להיות רועמים או שקטים, לחישות בחדרי חדרים או זעקה. בתמונה אחת יכולים להיות כמה שיחות, כמה מצבי רוח וכמה תרבויות דיבור. חלקם יישמעו במעומעם מרחוק, אי שם ממעמקי התמונה, וחלקם יישמעו כקרובים אלינו, מהמשטח העליון. נזמין את הלומדים לצותת ללחשושים שבין כתמי הצבע ולשיחות בין משיכות המכחול ולתאר אותם.

 

איור: רחלי שלו

איור: רחלי שלו

 

תמונה מופשטת היא כמו ריקוד

"גם אם סומא אהיה ואמשיך לשמוע, אבחין לפי קולה – בתנועתה"

אדגר דגה

הבה נדמה את הבד הלבן לרחבת ריקודים. הרחבה יכולה להיות מרובעת, מלבנית, עגולה, מוצגת לאורך או לרוחב, קטנה או גדולה. האם יש בה הרבה רקדנים (צבעים, קווים או צורות) או מעט? האם הם מפוזרים בכל השטח או רק בחלקים מסוימים? מי מהם רוקד מהר ומי לאט? יש רקדנים שתופסים את כל הבמה ויש המצטנעים מאחור, יש שמתקרבים ומתרחקים לפי קצב מסוים, ויש שנשארים באותו המקום לאורך כל המסיבה. מקצתם נעים במעגלים ואחרים באלכסונים, יש שנשארים ברקע מאחור, ויש הרוקדים בזוג. הריקוד יכול להיות טנגו, סלואו או טראנס סוער. בני הזוג הרוקדים (שתי משיכות מכחול? שני צבעים? שתי צורות?) יכולים לנוע בהרמוניה או לדרוך זה על רגליו של זה… ומה עם אלה שבחרו לרקוד לבד? נזמין את הלומדים להתבונן ברחבת הריקודים (התמונה), לתאר את סוג המוזיקה, לאפיין את הרקדנים ולאבחן את הכוריאוגרפיה. נשמח אם יצטרפו לריקודים בתנועות חדשות משלהם – בגופם ובמכחול.

 

תמונה מופשטת היא כמו שירה

"מהו משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן נשמעים כמוזיקה ערבה"

סרן קירקגור

כמו בשירה, גם בתמונה מופשטת יש תיאורים חלקיים, דימויים מרובי-משמעות, רמזים, מוטיבים עם וריאציות, משחקי לשון, צלילים ומקצבים. גם בתמונה, כמו בשירים, משתמשים בכל מיני סגנונות של השפה: שפה מליצית או שפה פשוטה, שפת התנ"ך או שפת הרחוב, שפת עגנון או שפת הגשש. סגנון השפה שבה כתוב השיר קובע את אופיו. בשירה עכשווית משלבים כמה סגנונות של שפה בשיר אחד, וכך גם באמנות העכשווית. שירה אפשר לפרש בשלל פירושים שכולם מבוססים על הכתוב. עם זאת, יש גבולות לחופש הפירוש, וכך גם בתמונה מופשטת: היא אמנם רב-משמעית כמו שירה, אך תחום המשמעות שלה מוגבל, ולא כל אסוציאציה תהיה משכנעת, אלא אם כן יש לה ביסוס עקבי בכל מרכיבי השיר. אפשר לערוך "ערב שירה" בגלריה, לתת ללומדים לבחור את השירים שברצונם לשמוע ולהזמין אותם לשוחח על חוויית ההאזנה-התבוננות בשיר-תמונה.

כתיבת תגובה