גדלתי בשנות השבעים במושב עולים מרוחק ליד נתיבות. הוריי לא היו חובבי אמנות מובהקים, אך ראו חשיבות בהיכרות עם עולם התרבות. יום אחד עלינו לירושלים להשתתף בקורס בן כמה חודשים במוזיאון ישראל. איני זוכר דבר מלבד גשם, תספורתה התקופתית של אמי ואולי שולחן שחמט מאבן. במשך שנים רבות אחר כך שנאתי מוזיאונים. לא הבנתי מה יש להם להציע לי, בניגוד לספריות שהיו מפלט רגשי ואינטלקטואלי. בחללי הספריות חשתי עונג פרימיטיבי מהול בקדושה. הערצתי אותן.
באותן השנים שיחקתי עם יוגי, אחי הצעיר, בחלל דמוי מערה מתחת לבית הסוכנות שלנו שישב על עמודים. כינינו את המקום "מתחת לבית", והוא היה עבורנו אתר שבמונחים בוגרים אפשר להגדירו היולי ומיתי. סערו בו קרבות חלל אינסופיים (התקופה היא תקופת "מסע בין כוכבים") בין חתיכות פלסטיק, ערים קמו, דרכים נסללו, חלומות נחלמו. שם הבערתי יום קר אחד מדורה, וכמעט הצתתי את בלוני הגז ופוצצתי את הבית. "מתחת לבית" היה המקום שבו שוחררה הנפש. הדמיון הפליג בחלל ובזמן. הברכיים כאבו מחמת שאריות יציקות בטון, והראש היה כפוף רוב הזמן, אך המוזות חוללו. היינו אמנים ולא ידענו.
יניב רשף "אנדרטה לאובדי דרך", מכללת דוד ילין 2013
בספרו "על הרוחני באמנות" לועג וסילי קנדינסקי למבקרים באותו בית יפה שבדים צבעוניים תלויים על קירותיו (המוזיאון) ויוצאים ממנו בדיוק כפי שנכנסו אליו. לא התרחש אצלם דבר. גם היום לא מוגזם לשער שרוב המבקרים במוזיאון הם צרכני תרבות (מונח שהוא כמעט גסות), אשר צורכים בידור מוקפד המתאים לטעמן של שכבות כלכליות-תרבותיות מסוימות. לא במספרי מבקרים בלבד נמדדת השפעה של מוזיאון: בפני מוזיאונים ובפני אמנים עומד אתגר של עוררות הנפש, הרגש, האינטלקט והרוח שבאדם.
אמנות פלסטית, כמו ספרות ושירה, כמו מוזיקה, זקוקה יותר מכול לצופה-מאזין-קורא קשוב ורגיש. הרגישות שבתוכו יכולה להתפתח מתוך צפייה מרובה באמנות או מתוך עשייה, אך בשני המקרים היא מיטיבה להתפתח באווירה של חופש ושל בחירה. אדם אינו אוהב מלכתחילה "אמנות", "ספרות" או "שירה". הוא אוהב תחילה עבודות מסוימות, שיר מסוים, של אנשים מסוימים, ובלי שיבין מדוע. זוהי אהבת אמת. חיבור בין נפשו לדבר מה בעולם, ואולי גם אל נפש אחרת. רק מאוחר יותר הוא לומד על מיקומן של העבודות בעולם רחב יותר, שבתוכו יוכל לבחור דברים נוספים המדברים אל נפשו. בתהליך זה הוא מרחיב את טעמו ומעדן אותו, עובר מיצירות פשוטות למורכבות יותר. אבל הקִרבה הנפשית היא תנאי מקדים להנעת התהליך וגם להמשכו.
בשנים האחרונות אני עובד עם ילדים בחצרות אחוריות של בתי ספר (כאלה "מיוחדים" ואחרים "רגילים"), ואנחנו הופכים אותן יחד ל"שמורות חופש". מילים כמו "אמנות" או "סטודיו" אינן מוזכרות כלל. הילדים מתבקשים להתנהג כך: "לעשות רק מה שהם רוצים ומה שכיף להם".
"המחנה של איתמר", בית הספר הניסויי ארגנטינה, קריית היובל, ירושלים. צילום: יניב רשף
רובם מתחילים מיד ליצור: מחנוֹת מחבלים ובדים, ריהוט, גשרים מעל נהרות מדומיינים והרבה אמנות ראשונית נהדרת. רוב החומרים נאספים מפחי השכונה, ויש שימוש מועט, אם בכלל, בחומרים השייכים לשיעור אמנות. איני מבקש מהילדים ליצור אלא רק להיות, אך היצירה נובעת מעצמה, שכן הסביבה מאפשרת לצורך ולחוויה הפנימית להתבטא ללא הכוונה. העבודות יכולות להישאר פרטיות או להיות מוצגות ב"גלריה". רובן נלקחות מיד הביתה, ויש בכך כדי להעיד על חשיבותן הרגשית לילד, המתקשה להיפרד מהן. הילדים חווים למעשה חיים של אמן (או שאולי להפך?). הם לומדים לאהוב אמנות בלי לדעת זאת.
איך אפשר לחבר בין החוויה של "מתחת לבית" ובין המוזיאון, הבית שנבנה בדיעבד מעל לחוויה? לשם כך יצטרכו המוזיאונים לצאת החוצה אל העולם, פעולה קלה יחסית לביצוע בעידן זה. חינוך הילדים ליצירה "בעקבות אמנים" הוא בעייתי בעיניי, ויש לו טעם לוואי. אבל ילדים שייחשפו לאמנות טובה, יושפעו ממנה גם ללא הכוונה. רצוי להאהיב אמנות על ילדים בעיקר באמצעות צפייה בהרבה אמנות מכל התקופות. וכשם שאוהבי יין מעדנים בהדרגה את חִכָּם מתוך שתייה רבת שנים, כך יתעדן ויתרחב טעמם האמנותי של הילדים. אין פירושו שצריך להתעלם לחלוטין משיחה על אמנות: הפרשנויות שמקבלים מילדים הן מפתיעות ומלאות עושר ועומק. אין לוותר גם על הממד ההיסטורי (תולדות האמנות ומופתיה), אך גישה שתתמקד בניתוח ובפירוק לגורמים של יצירת האמנות תפספס את מהותה יוצאת הדופן: נקודה בלתי ניתנת לחלוקה, שבמיטבה היא רב-זמנית ורב-תרבותית ומסוגלת להתחבר לנפש הצופה.
יניב רשף "אנדרטה לאובדי דרך" מכללת דוד ילין 2013
אם ישכילו מוזיאונים ליצור קשר עם מערכת החינוך ויפיצו דרך קבע גרסאות מקוונות לתערוכות המוצגות בהם – מצגות קלות להפעלה ואנטי-דידקטיות, שאינן מתעקשות למסור ידע אלא בעיקר את העבודות כמות שהן – יוכלו ילדים בכל בתי הספר לזכות בשעת גלריה שבועית מול המחשב. אפשר שאחת לשנה יבקרו באחת התערוכות ויחוו את ממשותה. אם באותם בתי ספר מלמדים אמנות באופן שמעודד את הילד ליצור מתוך הסתמכות על חווייתו הפנימית, יתרחשו מעצמם החיבורים בין העבודות לנפשות. במילים אחרות, הילדים לא רק יאהבו אמנות, אלא ירחיבו את נפשם, יחושו שלמים, יחוו את אותה התרוממות הרוח שמעניקה לבני אדם תחושת ההשראה. האין כל אלו בין המטרות המהותיות של כל מוזיאון ושל כל עבודת האמנות?
יניב רשף עוסק באמנות ובחינוך לאמנות בקרב ילדים, במודל של "שמורת חופש": איזור בחצר שבו מותר לילדים ליצור ולהיות מה שהם רוצים, ללא הכוונה ובחופשיות. האמנות שהוא עושה בסטודיו, בגלריה ובסביבות חוץ שונות, קשורה לחתירה קיומית לקירבה ראשונית – לעצמו ולשאר העולם.
9 Comments
נעמה רוזן says:
05/04/14 @ 18:53
הגישה שאתה מציע מענייננת ולבטח אתה מצליח לגעת בנפש האמנותית והטהורה של התלמידים שלך. הדבר היחידי שאינני מסכימה איתך הוא הסלידה מהמושג "בעקבות אמן". למה לא בעצם? ההזדהות עם אמנים יכולה להיות גם היא דרך לליבם של ילדים ובעקבות כך להבנה שלהם את האמנות ולרצון ליצור בעצמם.
יניב ר. says:
06/04/14 @ 11:59
הי נעמה, שמח על התגובה וההערה.
איני יודע מאיפה מגיעה הסלידה שלי מעבודות "בעקבות אמן", אבל היא קיימת, ואני יכול רק לנסות לחקור אותה, כמו גם את החשש שההשפעה החיצונית של "רוח הזמן" עשויה לעיתים לפגום ביכולת להיות אמן אותנטי (מילה שכבר לא נחשבת לראויה). אולי אני מרגיש שכדאי לי להיות קודם אמן בשל למדי, ורק אחר כך להסכים לקבל השפעות.
אני חושב שאם מתייחסים ברצינות למה שעושים ילדים ובני אדם בכלל, ומתייחסים לעשייתם כיצירה שמבטאת פנימיות כלשהי ולא כתרגילים בדרך למטרה, הרי שיש הבדל משמעותי בין לחשוף אותם לאמנות (וכך יושפעו ביודעין או שלא מאמן/ית מסויימים) לבין עבודות "בעקבות אמנים". המקרה השני נראה לי מעליב, כמו שפלגיאט הוא מעליב.
אבל בין שתי הקצוות הללו יש הרבה אפור שאני רק מתחיל לגלות אותו. בסדנאות כתיבה למשל, ברור שמחקים כותבים קודמים בכדי ללמוד – אבל לפעמים זה גם נראה כך בסוף. בכל אופן, איני מוותר על התרבות. להיפך, אני (גם) אליטיסט שחושב שיש לחשוף בני אדם לתרבות גבוהה.
שוב תודה, יניב
יניב ר. says:
06/04/14 @ 12:05
שני הקצוות…
אלכסנדרה לזובסקי says:
06/04/14 @ 12:42
היי יניב. מצדיעה לך!!! מסכימה איתך ב100% אחוז .
מאחלת לך שתמשיך בעבודה המדהימה שאתה עושה! מאושרים הילדים שזוכים לקבל אדם כל כך נדיב כמנחה בחייהם!
יהודית סבן says:
06/04/14 @ 23:34
מסכימה עם הגישה שלך יניב, ושמחה על דבריך. חשיפה גדולה ליצירות אמנות עד כמה שאפשר ללא פרוק לגורמים של "שפת האמנות" או ידע ופרשנויות "מלומדות" מעשירה את עולמו של הצופה ומאפשרת פיתוח של טעם אישי וחשיבה ביקורתית. הכוונה מובנית מפספסת את ההזדמנות ליצירת דו שיח בין היצירה למטען הפנימי של כל מתבונן שיכול להוביל לפרשנויות אישיות שהן, בסופו של דבר, המשמעותיות ביותר.
חומר למחשבה עבור כל מי שעוסק בחינוך לאמנות ובחינוך מוזאוני בפרט. תודה
חיה שילה says:
15/04/14 @ 20:31
היי יניב ,מאמר ממש מקסים!ברשותך אותו לעוד כמה אנשים….אשמח לראות אם זה בירושלים-מזכיר לי את הגישב של מלכה הס
חיה שילה says:
15/04/14 @ 20:32
היי יניב מקסים!שולחת לעוד אנשים-מזכיר לי את הגישה של מלכה הס,בוודאי למדת עליה….אשמח לצפות אם מתאפשר
רמי ירושלמי says:
19/04/14 @ 10:41
שלום לך יניב!
נראה לי שיש כאן בלבול מסויים. כמי שילדותו קרובה לשלך, גם אני מלאתי חוסרים בפעילות אחר הצהריים.
פעילות זו של מילוי חוסרים בצורה עצמאית היא הסדנה שיוצרת לעתיד (+תנאים נוספים) אנשים שיכולים להרשות לעצמם מילוי חוסרים, שיש להם את האומץ לעשות זאת, שיודעים כיצד לעשות זאת. או בקיצור כפי
שקוראים לזה בספרות המקצועית "אומנות". המוזאון הוא פלטפורמה שיווקית לאלה שצורכים אומנות. אלה שלא הרגישו אף פעם צורך למלא חוסרים. (שאני אישית מקנא בהם). גם אני כמוך לא יורד על הבירכיים במוזאון. אז אם הכוונה לגרות את הילדים שלך ליצור אומנות/ להכיר בצורך למילוי חוסרים. הרי שהפעילות שלך היא הנכונה ביותר. אם הכוונה ליצור ביקוש למוצרי אומנות זו לא הדרך. הקשר בעיני בין אומנות למוזאון הוא כמו הקשר בין צדק לבית המשפט.
י.ר says:
22/04/14 @ 18:14
אני מקווה שיש קשר ולו סמלי בין צדק למשפט וכן בדוגמא השניה.