אפריל 2014

בתחילת דצמבר 2013 השתתפתי ביריד ספרים גדול במקסיקו, בעיר גואדלחרה (Guadalajara). ישראל הייתה אורחת הכבוד של היריד, ומלבד נשיא המדינה שמעון פרס שחנך את האירוע, ייצגו את המדינה מבחר אנשי רוח ותרבות, סופרים ומשוררים שספריהם תורגמו לספרדית. בין האמנים שנבחרו לייצג את ישראל, כך קראתי בעיתון, הייתה גם האמנית מיכל רובנר, שאותה לא פגשתי, אך את עבודותיה הכרתי היטב מתערוכות, וכמובן בהיותי דור שני, ממוזיאון יד ושם.

מיכל רובנר. צילום מסך מתוך הוידיאו

מיכל רובנר. סדקים בזמן, פרסקו, 2013. צילום מסך מתוך הוידיאו

זה היה ביקורי הראשון בדרום אמריקה. אחרי ימים אחדים בהם מילאתי רק את חובותיי הספרותיים, לקחתי לי יום לשוטט בעיר גואדלחרה כדי לספוג את המקום, האווירה, הטעמים והריחות, ולהתבונן במקסיקנים שתווי פניהם אצרו בתוכם את קדמוניהם ששרידים מהם יכולתי לדמיין בביקורי בפירמידות ובמוזיאון האנתרופולוגי.
בארוחת הבוקר במלון קלטתי משולחן סמוך את גדעון עפרת אומר למישהו בהתלהבות שחייבים לראות את ציוריו של ג'וזה קלמנטה אורוסקו (José Clemente Orozco) . תמיד מסקרן אותי לאהוב יצירה דרך אהבתו של מישהו אחר. הפעם החלטתי שיהיה זה גדעון עפרת, מה עוד שבדברו עצם את עיניו בהתלהבות מופנמת ואף הניף את זרועותיו כשאמר: "חייבים לראות את אורוסקו!" אוהב דרך אהבתו. אבל לצערי שכחתי את שם המוזיאון שנקב בו. שוטטתי ללא מטרה ברחובותיה וכיכרותיה הרחבים של העיר. הכל שם לרוחב, יש הרבה מקום במקסיקו, לא צריך לגובה. אגב שוטטות נקלעתי לרחבה גדולת מימדים שעל אחד מבנייניה המרשימים ביותר נכתב Instituto Cultural Cabañas . לפני שנכנסתי קראתי בפתח שהמבנה שעוצב על ידי מנואל טולסה (Manuel Tolsa) בתחילת המאה ה-19, שימש כבית יתומים וזקנים, ושבתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, התכסתה הקפלה תוך שנתיים בפרסקו של אורוסקו. משנת 1980 משמש המקום כמרכז אמנות ומוזיאון.
הנה, חשבתי לעצמי, הכוונה הוליכה אותי אל המקום. סקרתי את המוזיאון מבחוץ, ישובה מולו בחיקו של פסל נחושת המעוצב כספסל, מדמיינת את חייהם העגומים של אותם יתומים וזקנים שחסו בו. אולי הייתה להם חצי נחמה לשכון במקום כזה ולא במוסדות המוזנחים והמתקלפים המיועדים להם שראיתי בכתבות טלויזיה בארץ.

כשנכנסתי לאולמות, התנפלו עלי מכל עבר ציורי הענק של אורוסקו. מלבדי ביקרה גם קבוצת תלמידים גדולה בליווי מורה. הציורים הכו בי, רבי עוצמה ומטילים אימה ופחד, בעיקר על התלמידים הקתולים שהרהרו בודאי על החטא והעונש: אלגוריה של איש האש El Hombre de Fuego שהיתמר בלהבות אל מרומי הדום (duomo) ציורי הקיר איימו בסוסי יום הדין שקפאו בעיצומה של דהרה פראית תחת אבירים וחרבות שלופות בידיהם, פרצופים מעוותים ומעונים משבעת מדורי גהינום, צלבים, להבות אדומות וכחולות מתלקחות מכל עבר. יצאתי אל פטיו קטן שצמחו בו עצי לימון ננסיים כדי לנשום קצת אויר ולהירגע מהאפוקליפסה. המשכתי לשוטט כשלפתע, באחת הכניסות, קלטתי שומר ולידו פוסטר גדול עם דגל ישראל: "מיכל רובנר".  איזו הפתעה! לא ידעתי שעבודות נוספות שלה מוצגות בעיר. בשלושת החללים בהם הוצגו עבודותיה של מיכל לא היה אז איש מלבד השומר. שומרים של מוזיאון נראים לי תמיד חלק מהתערוכה; אנשים שקטים וסבלניים במדי המוזיאון, יושבים ללא ניע שעות על גבי שעות בכיסא קטן בכניסה לחלל. בכל פעם שאני נתקלת בהם, חולפת בי המחשבה שלו הייתי אמנית צילום, הייתי ודאי מצלמת אותם באובססיביות כדי להציג אותם בתערוכה. גם השומר הזה מלמל משהו שלא הבנתי וכיוון אותי פנימה. נכנסתי סקרנית לחדר אפלולי שרצפתו פרקט, ועל אחד מקירותיו הוקרנה עבודה, "סדקים בזמן" שמה. המעבר מאורוסקו למיכל רובנר היה דרמטי. פתאום שקט, ניקיון, מינימליזם, הפשטה.

היינו שם רק אני והעבודה המוקרנת על הקיר, והיה משהו אינטימי במפגש הזה, אולי כי התרחש על רקע עיר זרה. הנה אני מול מיכל באמצע גואדלחרה, כמו שתי תיירות ישראליות שנפגשות פתאום בחו"ל ומזהות זו את זו בגלל השפה. נשכבתי על רצפת הפרקט ונתתי לעבודה להשפיע עליי.
אני כותבת עכשיו מזיכרון ואינני יודעת לפרט מה עבר עליי בשעה הארוכה מול התנועה הזאת. אני זוכרת רק שנשאבתי לדימויים, לריצוד האינסופי של הספק-אותיות-ספק-אנשים שנעו יחד, ועם זאת בודדים כל כך ודמו לחרוזים מושחלים על חשבונייה או ציפורים על חוט חשמל (הוי, השכל הרעב המחפש דימויים מוכרים לעגון בהם, להירגע לתוכם). מדי פעם גהר מעליי זוג צלליות ענקיות שנראו כעטויות גלימה עם ברדס. לצלילי פסקול עמום ומתמשך פרשו ידיים ויצרו צורת צלב והיו כמתפללות או מברכות אבל היה בהן משהו מחריד יותר מכל הדמויות של אורוסקו כי הן השאירו לי מקום להקרין גם את עצמי עליהן. הכל היה בתנועה, משתנה כל הזמן, מספר איזה סיפור, ממד הזמן חל ללא הרף, נסדק ומתאחה ונסדק. לו היה מישהו מכבה את האור (לרגע חשבתי) כל זה היה נעלם ואיננו. הכל תלוי באור. הכל ארעי כל-כך. שלא כמו בפרסקו של אורוסקו, או בפרסקו אחרים עתיקים יותר, סדקיו של הפרסקו המוקרן הזה לא יהיו נתונים לרסטורציה. שכבתי שם בנפש מהדהדת. שקעתי במחשבות על מהות הדמויות הקטנות האלה שלמרות היותן זעירות כל כך, נראו לי מבוגרות והזכירו מהגרים מבולבלים הנבלעים בזרם הכללי של הקיום הנע במעגלים סביב איזה ריק, בזמן שהוא כל הזמנים.
לא יכולתי וגם לא רציתי להחליט אם הצורות שאני רואה הן אותיות או אנשים או פרסוניפיקציה של כתב קדום שהתחיל להתעורר לחיים גם בי, כשאני מבהה את העיניים עד שהמילים הופכות לדלת. לאט לאט שמעתי בתוכי התחלה של שיר:

                 הָאוֹתִיוֹת הַמְּרַצְּדוֹת שֶׁלָךְ עַל אֶבֶן

                 קָדוֹת זוֹ לְזוֹ בַּעֲנָוָה שֶׁל זְמַן

                 כְּלַפֵּי הַנֶּצַח.

1 Comment

  1. נעמה רוזן says:

    05/04/14 @ 18:45 

    תענוג אמיתי

    הגב