ביקורים במוזיאון לאמנות מזמנים רגישויות ודילמות למחנך לאמנות מהזרם הדתי, בראש ובראשונה משום שהתכנים והנושאים המוצגים במרחבים הייצוגיים הציבוריים אינם מתיישבים תמיד עם צרכיו ועם דעותיו של צרכן האמנות הדתי. המורה שרואה חשיבות בביקור במוזיאון צריך לבחור אם להוביל סיור בחללים המציגים תוכן בעייתי ולהחליט מה בכלל נחשב בעייתי, ואם וכיצד להתייחס אליו.

הפסל "נמרוד" יצחק דנציגר. 1939 בפתח תצוגת הקבע של מחלקת אמנות ישראלית. מוזיאון ישראל. צילום: טימותי הארסלי

במבואה המקדמת את פני הבאים למוזיאון ישראל ניצב הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר. אין עוד פסל שעורר כל כך הרבה תגובות של אמנים וחוקרים בעדו ונגדו. עצם הבחירה של אוצרי המוזיאון להציב פסל זה במקום כה משמעותי מכניסה מבקרים בעלי השקפת עולם יהודית דתית, שבאו לצרוך תרבות להנאתם במוזיאון ,לדילמה לא פשוטה כלל וכלל.
גם האוניברסיטה העברית בירושלים, שהזמינה את היצירה מהאמן בשנת 1939, דחתה את "נמרוד" כי הוא "לא יהודי מספיק" וביטא ערכים המנוגדים לתפיסות הממלכתיות של התקופה. לעומתה, התנועה הכנענית בראשות המשורר יהונתן רטוש אימצה את הפסל וראתה בו סמל לרעיון המדינה הרצויה בעיניהם: מדינת כל אזרחיה ללא שיוך דתי. באתר של מוזיאון ישראל מסופר על חברי הקבוצה הזאת, שהטיפו לניתוק מוחלט מהיהדות ומההיסטוריה של העם היהודי ועודדו הזדהות רגשית ורעיונית דווקא עם תרבות המזרח הקדום. "נמרוד" היה לסמל זהות נוקב של "הכנענים". על פי האתר, הוא מייצג את הביטוי הקיצוני ביותר של תפיסת זהות ילידית שנגזרת רק מההשתייכות למרחב שהיא מתעצבת בו, ללא שיוך יהודי כלשהו. כיצד יתמודד המחנך לאמנות מהמגזר הדתי המעוניין להביא את כיתתו לביקור במוזיאון עם נוכחותו של פסל כ"נמרוד"?

בדרכו של הרב קוק

עם הדילמה של לימוד אמנות במסגרות דתיות מנסים להתמודד בשנים האחרונות יותר ויותר מוסדות לימוד שרואים את עצמם כמי שנזהרים בקלה כבחמורה. הרצון להתמודד עם דילמה זו נבע בין היתר מהזדהות עם גישתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שראה בעין יפה את התפרצות האמנות הישראלית כסימן מובהק לתחיית העם היהודי בארץ ישראל, אך בו בזמן התריע מפני סכנת האלילות הטמונה בפולחן היופי ודרש הקפדה על האיסורים ההלכתיים. החשיבות שמייחס הציבור הדתי לאמנות בשנים האחרונות, הן כמענה לצו של הרב קוק והן ככלי לביטוי אישי, הובילה לפתיחת מגמות אמנות רבות בתיכונים דתיים, בישיבות תיכוניות ובאולפנות. תכניות הלימודים בתחום האמנות בכיתות התיכון מציעות שני מסלולים, עיוני וטכנולוגי, ובשניהם לומד התלמיד סוגיות בתולדות האמנות המערבית. רמת הפתיחות לעולם זה היא העומדת בלב הסוגיה, וכחלופה מוצע העיסוק באמנות היהודית (שהגדרתה היא סוגיה בפני עצמה). ראוי לציין כי גם במוסדות הדתיים האקדמיים להכשרת מורים לאמנות, שמהם מגיעים רבים ממורי המגמות, מתמודדים עם הדילמות הללו. בצד הלימוד העיוני חווה התלמיד במגמת האמנות גם התנסות סדנאית עם תכנים ייחודיים שפותחו עבור המגזר הדתי. למשל, בית מדרש יוצר שמושתת על יצירה בעקבות לימוד תכנים יהודיים וישראליים ומונחה על ידי שני מורים: מורה לאמנות ומורה מדיסציפלינה אחרת של הגות יהודית.

מול "נהלל" של גל ויינשטין

השתלבות במרחב הבלתי מוגן

המורה המוביל סיור בתוך מוזיאון נאלץ להתמודד פעמים רבות עם סוגיית היצירות הבעייתיות מבחינתו: האם להתעלם מהן או שמא להתייחס ולפרט עמדה אישית או הלכתית? או אולי לוותר ולא לבקר במוזיאון כלל?

בעצם הבחירה לקחת את התלמידים לסיור במוזיאון שידוע מראש שבתצוגת הקבע שלו יש תכנים שאינם מתאימים לציבור הדתי, יש אמירה. גם התלמידים המודרכים במוזיאון ונחשפים ליצירות שבמרחב המוגן של בית הספר אפשר להימנע מהן, שואלים מדוע בחר המורה להוציא אותם למרחב הבלתי מוגן לכאורה.

חשוב לציין שהתכנים הבעייתיים אינם קשורים רק לצניעות. תלמיד שספג חינוך דתי תורני קורא את דימויי העולם החזותי בדרך שונה מתלמיד שהתחנך על יסודות הפלורליזם. אלימות, בוטות, התרסה מכוונת כלפי תורת ישראל, כיעור גס, כניסה לקרבי גוף, גופניות ושפה גסה גורמים לתלמיד הדתי רתיעה ודחייה עד כדי מבוכה ומחשבה שהיה מוטב לוותר ולא להשתתף בחוויית הצפייה, שכן היא "מטמאת את הנפש", מושג שגור בפי תלמידים, ויותר בפי סטודנטים דתיים לאמנות. הרתיעה מהחשיפה לצדדים אלה של האמנות אינה קשורה לרובד של ההלכה היהודית בלבד, אלא לדרך חשיבה שנגזרת מחינוך עקבי המתנגד לחשיפה לתכנים המזיקים לטוהר המחשבה והמידות.

בקרב הציבור הדתי הלאומי ניכר רצון להיות חלק מכל מה שמתרחש במדינת ישראל, גם במקומות שהיו בעבר "מחוץ לתחום", החל בהשתלבות בצבא וכלה בהשתלבות בעולם התקשורת ובתחום האמנויות. נראה שרוֹוחת בו ההכרה שהדרה עצמית מוחלטת מהתחומים האלו לא תצמיח לעולם מפגש בין הקהלים הישראליים. בד בבד, ידוע מראש שבחלקים מסוימים של תחומים אלו לא יוכל הציבור להשתתף. רוב הציבור הדתי שבוחר ללמוד אמנות מאמין בדרך זו. זהו קהל שבוחן כל הזמן מה כן ומה לא, מה מתאים ומה לא שייך. מדובר בתהליך שבסופו, לפי אמונתו של צרכן האמנות הדתי, יינתן מקום גם ליוצר הדתי להביע את מחשבותיו ואת תפיסת עולמו באמצעות היצירה. אפשרות זו עדיפה מבחינתו על שלילת הכול כמקשה אחת.

תלמידה במשימת התבוננות בתמוגת הקבע של תרבות מרכז אמריקה במוזיאון ישראל.

התעוררותן של דילמות סביב הביקור במוזיאון נובעת מהידיעה שלביקור הזה יש חשיבות רבה בחינוך לאמנות. החשיפה למתרחש בשדה האמנות העולמי והישראלי, כפי שהוא מוצג במוזיאונים, תורמת לגיבוש שפתו האמנותית של התלמיד. במוזיאון הוא נחשף ליצירת מקור, למדיות ולטכניקות מגוונות, לדרכי הצבה ואוצרות, לתאורה ולממדי יצירה אמיתיים. כל אלה כרוכים בחוויה הכוללת של ביקור במוזיאון. גם פיתוח חשיבה ביקורתית אצל התלמיד הוא הכרחי כדי להכווינו להיות צרכן אמנות או אמן. היכרות עם יצירות מדוברות והאפשרות לחוות אותן מקרוב מזמנות הבעת דעה והתמודדות עם ביקורת המוצגת בתקשורת. ככלל, אחרי ביקור במוזיאון ניכרת יותר העזה בפעילות הסדנאית, וזו נובעת מטכניקות ומקונספט שהתלמיד נחשף להם ביצירות המקור במוזיאון. יש גם תלמידים שמתלהבים דווקא מקונספט שאינו מלווה בטכניקה מובנית, והם מוכנים לאמץ אותו בחום ולדלג על השלב של ההתמקצעות הטכנית, בטענה שגם במוזיאון הם נחשפו ליצירות מעין אלה. אז, בדיעבד, מתעורר גם שיח מעניין למה לאמן מותר, ואולי אצל התלמיד זה בעייתי. ואולי לא. הביקור במוזיאון, אם כך, נמצא גבוה בסדר העדיפויות של החינוך לאמנות.

המעקב אחרי תכני התערוכות שאליהן בוחרים לחשוף את התלמידים הוא אבן יסוד בחינוך לאמנות במגזר הדתי. בעיניים של ציבור חילוני, הסינון והצנזור עלולים אולי לפגוע בחופש היצירה, אך מנקודת מבט דתית הדברים נראים אחרת.

המורים שבוחרים לקחת את תלמידיהם לבקר במוזיאון לאמנות מרובה תצוגות, יודעים שבחלק הארי של היצירות אין מהבעייתיות שהוצגה כאן, והמעטות שיש בהן פשוט לא יודגשו ויזכו להתייחסות מצומצמת.

מניסיוני, כמעט בכל קבוצת לימוד במגמות האמנות הדתיות עולות בשלב כלשהו שאלות שקשורות לתכנים ראויים ושאינם ראויים על פי האמונה היהודית הדתית (לאו דווקא ההלכה), ומגיעים בהן לרמות משתנות של העמקה בסוגיה. משיחותיי עם מורי אמנות רבים במגזר עולה שהם רואים בפלטפורמה זו, של שיעורי אמנות ומפגש עם יצירות אמנות, הזדמנות לשוחח עם התלמידים (ובעיקר עם התלמידות, שהן רוב הלומדים) על סוגיות הקשורות לגוף ועל שאלות מוסר כלליות הנובעות מדימויים חזותיים בעולם האמנות.

יצירה בעקבות הגרניקה של איתמר בן זקן.

לסיכום, נראה שהלומדים והמלמדים מבינים את חשיבות החשיפה לאמנות הכללית, אלא שהיא כרוכה לשיטתם בצריכה מושכלת. מגמות האמנות הרבות הנפתחות במסגרת תיכונים, ישיבות ואולפנות של החינוך הממלכתי הדתי במרכז ובפריפריה, וכן בתי ספר בעלי אופי אמוני להכשרת אמנים ומורים לאמנות, מביאה לריבוי אנשים ונשים שמדברים בשפה המובנת זה לזה. ככל שידברו יותר בשפה זו, כך היא תהיה בהירה יותר לכלל צרכני האמנות. עצם הדבר שרבים מבוגרי המגמות משתלבים בבתי ספר גבוהים לאמנות כללית הוא מעודד. מעורבות של קהל חדש בתחום זה עשויה לשנות את הנורמות הרווחות בו ולהביא לידי ביטוי את השיח של כל הציבורים, גם במוזיאון.

אורנה סגל היא מדריכה ארצית לאמנות לחטיבה העליונה בחינוך הממלכתי דתי; מרכזת המסלול לאמנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות שבחולון; בעלת תואר MA בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב