כל מי שאי-פעם הלך הרבה בעיר, ובעיקר בעיר גדולה, חש מדי פעם כאילו המקום רוחש חיים, לאו דווקא של האנשים החיים בה, אלא של העיר עצמה. משוטטים מנוסים יכולים להישבע שהעיר פועלת כאורגניזם חי, יש לה מחזור חיים ומצבי רוח, היא נושמת, לעתים מיטיבה עם ההולכים בה, לעתים פחות. היא יוצרת תקשורת עם יושביה, ואלה מדברים עליה לא פעם כעל אהובה; הם חשים אליה שייכות וחווים געגועים כאשר הם רחוקים ממנה.

מטרופוליס, בית-הספר קריית-המלאכה, 2013. צילום: ניצן הפנר

מוזר, כשחושבים על זה. העיר היא הרי מעין בועה של "אנטי-טבע"; את הרחובות תיכננו, את הבניינים בנו, אפילו את העצים והפרחים שתלו והקפידו על התאמת צבעים ביניהם ועל השקיה אלקטרונית. ועדיין,

התחושה היא שהעיר פועלת באופן אורגני: מתפתחת, צומחת, סוערת, ולפעמים גם גוססת לאטה, מתה וננטשת. החיים העירוניים מתקיימים הודות לאנשים הפועלים בעיר,
לתכנון שלה ולאפשרויות שהתכנון הזה מייצר, אבל בעיקר הודות ליחסים שנרקמים בין אנשי העיר לאזורי העיר. במובן זה, עיר היא תמיד גדולה מסך חלקיה.

מאחורי הגדר

כשאנו אומרים "מרכז העיר", באיזה מרכז מדובר? המרכז התרבותי? הגיאוגרפי? המסחרי? היכן שמרוכזים מוסדות השלטון ובית העירייה? ברוב הערים בעולם, המרכזים הללו פועלים בשילוב זרועות. ייתכן שמיקומם ישתנה עם השנים, אך תמיד יישמרו יחסי הגומלין ביניהם. אנשי העיר נעים בין מרכז מסוג אחד לאחר וכך יוצרים את החיים העירוניים הדינמיים: תרבות, מסחר, תנועה ותחבורה, טבע ופנאי, כלכלה ושלטון. תחום אחד מתקיים מחוץ לדינמיקה העירונית הזאת: החינוך.

החינוך והלימוד, תחומים שהוכרו כערכים חשובים בתרבות המערב, אינם חלק מהמרקם העירוני, אלא נבדלים ממנו ומסוגרים מאחורי גדרות גבוהות. זאת, לעומת מקומות עבודה, שלרוב מוקפים באזורי מסחר שמייצרים תנועה ומספקים תרבות ופנאי אחרי שעות העבודה. מקום העבודה מזוהה גם דרך המיקום העירוני-גיאוגרפי שלו. לא כך מוסדות החינוך.

חשבו על החופש היחסי בהגעה לבית-מסחר, למקום עבודה, לאירוע תרבות, לרחוב כלשהו – לבין החובה הממסדית הנדרשת בתחום החינוך. החל מחובת הנוכחות באוניברסיטאות, עד לחובת החינוך לילדים מגיל שלוש עד 16; רוב מוסדות החינוך מגודרים בתחום פיזי שאין אליו כניסה או יציאה ללא אישור וביקורת. דווקא חינוך, שעל פניו אמור לתת לבני-האדם כלים להתפתח ולהתכונן לחיים בעולם ה"אמיתי", מתקיים במקומות גנריים, שאינם קשורים לסביבתם.

בבתי-הספר, מקצועות הלימוד הם המטרה והעיקר. סביבת הלימודים – הכיתות, מרחב בית-הספר, השכונה והקהילה – אינם חלק מהשיקולים המנחים את תוכנית הלימודים ואינם חלק מחיי הילדים הלומדים במוסד. בשונה מבית מגורים, פינת רחוב או מגרש משחקים, לכיתת הלימוד אין אפיון. היא תלויה ביכולת המשתנה של המורה לשוות לה מראה ייחודי.

שיעור בהנחיית האספן בנו כלב. מטרופוליס, בית-הספר קריית-המלאכה, "אוהבים אמנות 2013". צילום: ניצן הפנר

"עיר חדשה": תושבים לומדים ומלמדים

בשנת 2010, במסגרת הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות הנוף העירוני בבת-ים, חברנו ערן אייזנהמר (אדריכל ומורה) ואנוכי והצגנו את הפרויקט "עיר חדשה": מסגרת חינוכית חדשה, העושה שימוש בפרקטיקות חשיבה של תכנון עירוני, אדריכלות ומנגנוני שינוי אמנותיים.

הנחת המוצא של הפרויקט היתה שידע קיים בכל מקום בעיר; הוא מגובה בניסיון בשטח, והצרכים והנסיבות הופכים אותו לרלבנטי. הידע העירוני מקדים את הידע הנמסר במוסדות החינוך. הידע הקיים בעיר פועל כמו העיר: הוא משלב היסטוריה וסיפורים אישיים של תושבים ותיקים, ידע מקצועי של בעלי מקצוע ובעלי עסקים וטווח עצום של אפשרויות להתנסות ולמידה דרך חוויה. בתיווך נכון, הידע הזה יכול להתגבש לגוף בעל משמעות, וזאת, למעשה, היתה מטרת הפרויקט.
האנשים שהשתתפו בפרויקט ענו ראשית על השאלה: "מה הייתם רוצים ללמד?". התשובות היו מפתיעות: חוקרת צעירה לימדה אנטומיה בחדר ריק של תחנת מד"א, בעל המוסך גילה שהוא רוצה ללמד איך לתקן חלקים במכונית, המלחין הידוע מקומה 12 החליט ללמד בביתו את שכניו איך מלחינים מוזיקה לסרטי פעולה, ואם שהגיעה לגינה הציבורית בחרה ללמד איך להכין ארוחה של שלוש מנות בחצי שעה. השיעור התקיים במטבח שלה.

המפגשים הללו ואחרים נמשכו שלושה ימים והדגימו את האופן שבו מערכת חינוך יכולה להתקיים במרחב העירוני. המשתתפים לקחו שיעורים עוקבים ובנו את לוח הלימודים שלהם כרצונם, בהתאם לאפשרויות ולמרחקי ההליכה בין שיעור לשיעור.

"מטרופוליס": פותחים את הסטודיו 

פרויקט דומה נערך ב-2013, "מטרופוליס – בית-הספר החדש לאמנות בקריית-המלאכה בתל-אביב" במסגרת "אוהבים אמנות עושים אמנות". לצוות הצטרפה האוצרת קרני ברזילי.  המחשבה על לימודים מבוססי מקום הובילה לקריית-המלאכה, מתחם מלאכות זעירות משנות ה-60 שהפך בעשור האחרון לביתם של 150 אמנים הפועלים בחללי סטודיו שונים. בין אנשי המתחם אמנים ותיקים ומוכרים, כמו גם צעירים בתחילת דרכם. רבים ממורי האקדמיות לאמנות בארץ פועלים במקום.

50 מאנשי קריית-המלאכה – אמנים, גלריסטים ואספנים – התבקשו להעביר שיעור על נושא שלאו דווקא קשור לאמנות שהם עושים ומציגים. מטרת הפרויקט, שוב, היתה להפוך את חוויית הלמידה לחלק מהחוויה העירונית ואת הלימודים עצמם לתלויי-מקום (site specific).

שיעור בהנחייית האמנית ניצן מינץ. מטרופוליס, בית-הספר קריית-המלאכה, "אוהבים אמנות 2013". צילום: ניצן הפנר

בשני הפרויקטים השתתפו כ-2,000 איש. חוויית הלמידה היתה מקצועית, ברמה גבוהה, וקבוצה של מארגנים ומתנדבים הפעילו מעטפת לוגיסטית ועמדות שבהן חולקו דפי מידע עם מערכת הלימודים לפי שעות ונושאים. בבת-ים, העיר כולה הפכה לבית-ספר אחד גדול; בקריית-המלאכה היתה למשתתפים הזדמנות ללמוד בסטודיו של האמן נושא שבחרו מראש, בקבוצה קטנה. ילדים למדו עם מבוגרים, אמנים בתחילת דרכם לימדו לצד פרופסורים באקדמיה.

חינוך יכול להיות חלק מהעיר ולהשתלב בדינמיות שלה. כל אחד יכול ללמוד, וכל אחד יכול ללמד. העיר מאפשרת זאת ותומכת בכך. בזמן שכיתות לימוד נעשות צפופות יותר ויותר – גינות, בתים וחללים ציבוריים יכולים להיות אלטרנטיבות. שכר הלימוד גבוה וערך הלימודים האקדמיים הולך ונשחק תחת מהפכת המידע. בתי-הספר הממסדיים עמוסים אנונימיות כפויה. אי-יכולתם של התלמידים לנהל את הזמן ואפשרויות הבחירה המוגבלות שלהם במסגרת בית-הספר מונעות קיומו של דיאלוג מעמיק בינם לבין עצמם ובינם לבין המורים. העיר עצמה יכולה להיות המקום שבו מתקיימת סטנדרטיזציה של ידע ויכולות.

הפרויקטים "עיר חדשה" ו"מטרופוליס" הם רק חלק ממגמה עולמית של חיבור בין חינוך, עירוניות ואמנות. אלה פרויקטים שונים עם מטרה ותקווה משותפות: שחינוך יהיה חלק טבעי מהמחשבה על העיר של המחר.

צוות מטרופוליס. מימין: נטע לבבי, יהונתן ה. משעל, קרני ברזילי, ערן אייזנהמר. צילום: ניצן הפנר

יהונתן ה. משעל הוא משוטט עירוני, אמן, מרצה וכותב על אמנות. עוסק בבניית פרויקטים אמנותיים שמטרתם להנגיש את השיח האמנותי לקהל הרחב. מנהל את CTLV – סיורים אלטרנטיביים בתל-אביב