בביקור האחרון שלי ברומא נקלעתי לתור ארוך לתערוכה מיצירות של קראוואג'ו שנאספו ממיטב המוזיאונים בעולם; תערוכה חד-פעמית שאותה "חובה לראות". ההמתנה נמשכה עד אין קץ, ושאלתי את עצמי שוב ושוב אם בכלל שווה לבזבז זמן יקר בשביל אמנות. זה שנים שלא הצטרפתי לצובאים על פתחו של מוזיאון, תמיד בזתי להשתרכות בתור לכל סוג של אמנות, תערוכה, הצגה או סרט, חשובים ונחשבים ככל שיהיו, ולפתע מצאתי את עצמי חלק מהתופעה הנלעגת הזאת.

מה כבר יעשו לי ציורים של קראוואג'ו, חשבתי. להושיע אותי מעצמי הם לא יושיעו. לא ייאמן באיזו סבלנות אנשים נדחקים בתור הזוחל הזה, כאילו בסופו הם באמת ייגאלו. הפתעה הרי לא צפויה בקצהו, חשבתי, את הציורים של קראוואג'ו כולם מכירים, הם נפוצים בכל מקום, ומה שזכור לי מהם זה בעיקר פרחים שטותיים ונערים מנוצלים מינית. אז לְמה אנחנו מצפים, מה כבר יכול לקרות שם בפנים? איזו חוויה יכולה להתרחש כשכל ציור מוקף באלף גופים מצטופפים? איזה עדר הוא המין האנושי, חשבתי בזעף, שאפשר להוביל אותו ככה לכל מקום, גם אל מותו.

כעבור שעתיים בערך הגעתי עייף ומותש לראש התור, כשאני חולם על מנוחת צהריים בחדרי במלון, אבל אם כבר עמדתי מוטב שאכנס, לא? במוחי עברה מחשבת מרד – דווקא עכשיו לסגת. זו המסקנה הנכונה, חשבתי, לאור הנתונים שעיבדתי בשעות הללו על טיפשותו התהומית, האינסופית, של המין האנושי. בכל זאת נכנעתי ונכנסתי. כצפוי, היה צפוף עד כדי מחנק והאולם חשוך וסטרילי. אף על פי כן היה כדאי, בזכות שתי תמונות. האחת של ישו הפעוט בחיק אמו, והשנייה, הסמוכה לה, של ההורדה מהצלב: התחלת הגוף וסופו, זה לצד זה.

קראוואג'ו, "ההורדה מהצלב", 1602–1604

מול ההורדה מהצלב מצאתי את עצמי בוכה – למען החיזיון הזה היה כדאי לזחול גם על הגחון אל המוזיאון; ומיד אחרי הצליבה ישו התינוק, כאמור. הטרגדיה האנושית כולה בהינף אחד: מרוכזת, מיידית, ללא פשרות והנחות, מותירה אותך המום. כשיצאתי משם החלטתי שתמיד אלך רק עם העדר, כי רק כשהולכים עם העדר מגיעים למקומות הנכונים. מול הציורים האלה הייתי שמח להיפרד מהעולם. שמח זאת לא המלה, אולי נכון יותר לומר "הולם"; מולם היה הולם להיפרד מהעולם.

(מתוך הרומן "סוף הגוף", איל מגד, הוצאת ידיעות-ספרים, 2012)