אוקטובר 2012

אוצרות היא מעשה חינוכי; לא במובן צר של דידקטיקה או הענקת ידע בלבד, אלא במובן שחל על כל פעולה בשדה התרבות. תערוכה היא אקט יצירתי בעל ערך בפני עצמו, ותערוכה טובה אינה רק סך היצירות המוצגות בה, אלא מכלול המעורר את הצופה לחוויה רגשית למחשבה ולדיון.

"ללא כותרת" מאת יוסף זריצקי (מימין) ו"בשערי ירושלים" (משמאל) בתערוכת האומנות הישראלית במוזיאון ישראל. צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, ע"י דניאל שוורץ.

יוסף זריצקי, ללא כותרת (מימין), ומרדכי ארדון, "בשערי ירושלים" (משמאל) בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל. צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, ע"י דניאל שוורץ.

אפשר לחשוב על תערוכה כמו על יצירה מוזיקלית: מערכת של מפגשים בין צלילים המפיקים יחד דבר שלם. בתוך השלם הזה שוררים יחסי מתח, הרמוניה ודיסוננסים המתנקזים לכדי מכלול. כל יצירה שמשתתפת בקונצרט הזה היא עולם בפני עצמו, ולאוצר ניתנת הזכות לאסוף את היצירות האלה ולחברן. המפגש בין יצירות – בין שהוא כרונולוגי או פיוטי, דיכוטומי או משלים – יכול לנסוך בצופה תחושה של זרימה ושל רצף או דווקא להפתיע אותו ולאתגר אותו. באמצעות ההקשרים שהוא יוצר והבחירות שהוא עושה, האוצר מתחייב לאמירה ולחוויה מסוימת עבור הקהל שיצפה בתערוכה. האחריות האוצרותית גדלה עוד יותר כשמדובר בתערוכת קבע במוזיאון ישראל.

תצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל (אוצרים: יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון) היא תערוכה תמתית המבקשת ליצור מפגשים מאתגרים ולא מובנים מאליהם ולעורר דיון בצד ההנאה מהיצירות המוצגות בה. החלטנו שלא להציג תערוכה כרונולוגית ולא להתמקד בתהליכים היסטוריים וסגנוניים על ציר הזמן משום שרצינו ליצור מפגשים מעוררי מחשבה בין תקופות, סגנונות וגישות.

התערוכה היא מעין הייד פארק, אם כי מסונן היטב, שבו כל עבודה מספרת את הסיפור שלה הקשור לתקופה שבה נוצרה ולכיוון האידיאולוגי והעקרוני של היוצר. כל יצירה אומרת את דברה – בשקט, בלחש או בעוצמה גדולה – ויחד נוצר, כך אני מקווה, קונצרט שהוא גם מעין חברותא או כיתה שבה מתנהל דיון. ברור שהחלטנו את מי להכניס לדיון ואת מי לא – בכך מתבטא כוחו של האוצר – אך ניסינו ליצור דיון מגוון שייצג את מגוון הזרמים באמנות הישראלית ולא כיוון אחד.

לאחר תהליך ארוך של התלבטות וסינון בחרנו עבודות מפתח באוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, ודרכן ניסחנו את התמות ואת השאלות המרכזיות שהתערוכה מעלה בפני הקהל. התמות נולדו אפוא מתוך העבודות ולאו דווקא נבחרו מראש. בסופו של דבר התגבשו שלושה נושאים מרכזיים שכל אחד מהם יכול להיות נושא לתערוכת ענק ואף לסדרת תערוכות: הגוף והנוף (המקום), המופשט והזיכרון. נושאים נרחבים אלה קשורים לתולדות האמנות הישראלית, אך גם לשאלת הזהות הישראלית, שהיא בעצם השאלה הגדולה המרחפת בחלל התערוכה.

דוגמה למפגש של שתי גישות שונות ואף הפוכות הוא המפגש בין היצירה "ללא כותרת" של יוסף זריצקי ל"בשערי ירושלים" של מרדכי ארדון בחלל המרכזי של התערוכה. יצירתו של זריצקי היא שיאו של תהליך שבו האמן הגיע להפשטה כמעט מוחלטת מתוך המבט על המציאות. היא מבטאת את הגישה שהיצירה היא כל כולה חוויית הקומפוזיציה של הקו והכתם ושל המערך שלהם על גבי משטח הציור. היצירה היא אינדיבידואליסטית וקשורה לחוויית האמן ולא לכל הקשר אחר – דתי, לאומי או היסטורי. ארדון מבטא דרך אמנותית אחרת: יצירתו משלבת דימויים, סמלים חזותיים, אותיות וטקסטים מן המקורות היהודיים למערך שלם המבטא קשר עמוק להיסטוריה ולמסורת היהודית ולאלמנטים החזותיים הקשורים בה.

שני הציורים הללו מבטאים שני סוגים של נקודות מבט: אמנות המנתקת את עצמה מההיסטוריה, מהדת ומהזמן המיתי ומתרכזת בעכשיו, לעומת אמנות המחברת את עצמה להקשרים אלו ויוצרת זיקה אל העולם היהודי. הבדלי הגישות נקשרים לדיון על מהות הישראליות: האם אנו יהודים יותר או ישראלים יותר? מקומיים יותר או בינלאומיים יותר? קשורים לכאן ולעכשיו או למסורת ארוכת שנים? אלו הן שאלות רלוונטיות שישראלים רבים עסוקים בהן. בזמן חייהם של שני האמנים היה קשה להציג אותם יחד, מפני שהם היו שונים כל כך מבחינת הכיוון האמנותי שלהם עד שהפכו ליריבים אידיאולוגיים. היום, ממרחק השנים, אנו יכולים להציג את שניהם יחד ולדבר על הבדלי הגישות שלהם בשיח פתוח ומפרה.

מפגשים אחרים בתערוכה עוסקים בשאלות הקשורות לגוף ולמבט עליו. היצירה של שריף ואכד "שיק פויינט – אופנה למחסומים ישראליים" (2003) עוסקת במבט של הישראלי על הפלסטיני בשנות האלפיים ועומדת בצד ציורים של נחום גוטמן מאמצע שנות העשרים, שבהם מוצג הערבי במסורת האוריינטליסטית כמחובר לכוחות הטבע. צילום של עדי נס מ-1996 מציג חייל שעסוק בכוח של עצמו ומוצג בצד הציור של ראובן רובין "פירות ראשונים" (1923), העוסק בכוחו של "היהודי החדש", החלוץ הפרודוקטיבי העובד את הארץ לטובת המעשה הציוני. השוואות אלו ואחרות עולות מתוך חילופי הדורות ומתוך הסתכלות ביקורתית של אמנים צעירים על הגישות של קודמיהם.

התערוכה דינמית ומתקיימים בה שינויים מעת לעת, כך שהיא בעצמה דיון מתמשך. אני מאמין שהיא מעוררת שאלות ודיונים, ואלה אכן עולים בהדרכות ובסיורים. אני מאמין שהמעשה החינוכי בהקשר זה פירושו היכולת לאפשר דיון בגישות שונות באופן שבו כל קול הוא לגיטימי ופותח עולם. אני מקווה שהצופים יוצאים מהתערוכה בתחושה שהם למדו משהו על האמנות הישראלית כמכלול מורכב ומלא בכיוונים משלימים ומנוגדים, וגם משהו על המושג החמקמק "זהות ישראלית".

פרט מתוך ראובן רובין, "פירות ראשונים" (מימין) ועדי נס, ללא כותרת, (משמאל).

פרט מתוך ראובן רובין, "פירות ראשונים" (מימין) ועדי נס, ללא כותרת (משמאל).

פרט מתוך שריף ואכד, "שיק פוינט" (בימין) ומתוך נחום גוטמן, "לפני הסער" (בשמאל)

פרט מתוך שריף ואכד, "שיק פוינט" (מימין) ומתוך נחום גוטמן, "לפני הסער" (משמאל)

 

2 Comments

  1. ענת מ. says:

    06/07/13 @ 17:47 

    שמחתי להגיע במקרה למאמר המעניין הזה שמציג את האוצר ככמנצח על תזמורת ואת האוצרות כמעשה חינוכי. תודה על השיתוף בלבטים של מאחורי הקלעים.

    הגב
  2. אביב says:

    28/08/14 @ 20:28 

    את צודקת גם אני שמחתי להבין את השיקולים מאחורי ההחלטות האוצרותיות

    הגב

Reply to אביב