אוקטובר 2014

כוחה של פעולה אמנותית אמיתית הוא ברחובות הפיזיים, המלוכלכים והמוזנחים, במקומות שההיסטוריה נמחקה מהם לפני שזכתה להיכתב, במקומות שבהם אנשים הם שקופים ואינם נספרים. שלושה סיפורים, שלוש שכונות

תופעת האמנות במרחב הציבורי מוגדרת לרוב בשיח הביקורתי כתת-ז'אנר בתהליכים אמנותיים. הגדרות סבוכות, כגון אמנות קהילתית, אמנות שיתופית או אמנות חברתית, מעניקות לנו מִשקפת צרה, מנוסחת ומבוקרת לעייפה, המכילה טבלאות מביכות המפרטות כמה אמנות וכמה מוסר יש בכל פעולה, ובעיקר כיצד למכור זאת לקרנות ולתורמים כך שניראה חברתיים במידה הנכונה.

אך כיצד ניתן להשיל את תפקידה האמנותי של הפעולה, או לחלופין להשתמש בה כאסמכתה לייצור פעולה שהיא בראש וראשונה אזרחית? אם ננסה לפרום את מהות האקטיביזם, האם פעולה זו אינה אמורה לשאוב כוחותיה בין היתר מדחף יצירתי ויצרי כדי להציע אלטרנטיבה אחרת לקיום, או במלים אחרות – איפה נגמר האמן ומתחיל האקטיביסט?

 


"בין ירוק לאדום": אבטיחים של שלום בשטח הפקר

שכונת מוסררה הירושלמית נחצתה ב-1948 למוסררה המזרחית, הערבית-ירדנית, ומוסררה המערבית, היהודית. ביניהן הותווה שטח הפקר. בקיץ 1967, עם כיבוש העיר העתיקה וסיפוח חלקה המזרחי של העיר לישראל, נולד שטח הפקר חדש, בתווך שבין מערב ירושלים למזרחה. המרחב החדש הכתיב כללים וסדרים ללא יד אוכפת, ונוצר אזור מפגש עממי משער שכם ועד מעבר מנדלבאום. במקום שהיה עד אז המעבר היחיד בין שתי המדינות נוצרו תנאים חדשים לחיים משותפים.

"אין כאן ניסיון ליצור שחזור היסטורי מדויק, וגם לא ניסיון להדחיק את המציאות הקשה והמורכבת של העיר, אלא תקווה שאם נחבר את כל המרכיבים המוצלחים של פעם עם הרבה יצירתיות ודמיון, אמנות ושמחה, אולי יהיה ניתן לדמיין לכמה רגעים איך היה יכול להיות כאן, ואיך עוד יהיה"

אחת מנקודות המפגש המיתולוגיות הללו היתה באסטות האבטיחים, שם התקיימו חאפלות בעברית וערבית שנמשכו לעתים עד אור הבוקר. הללו יצרו מציאות שהצליחה להרפות מעט מהמתיחות במרחב הקטן והמפולג.

בסוף שנות ה-80, עם גיבוש תוואי כביש מס' 1, נוצרה שוב הפרדה פיזית במרחב זה. במקביל, עם העמקת הסכסוך והכיבוש הישראלי, התחלפה התמימות לעתים בחשדנות ועוינות. גורמים אלה, לצד מעורבותה של עיריית ירושלים, שהחלה לאכוף חוקים ותקנות בניסיון להסדיר את המרחב, גרמו להיעלמותן של הבאסטות, ששימשו נקודת מפגש יחידה במינה.

ב-2011 חבר האמן דוד בהר-פרחיה לקבוצת מוסללה, הפועלת בשכונת מוסררה, ויחד הם הקימו לקיץ אחד את הפרויקט "בין ירוק לאדום", כמחווה למסורת זו. קבוצת האמנים יצרה שחזור של אותה נקודת מפגש והקימה באסטות אבטיחים פתוחות לקהל הרחב, עם חאפלות אל תוך הלילה.

"אין כאן ניסיון ליצור שחזור היסטורי מדויק, וגם לא ניסיון להדחיק את המציאות הקשה והמורכבת של העיר, אלא תקווה שאם נחבר את כל המרכיבים המוצלחים של פעם עם הרבה יצירתיות ודמיון, אמנות ושמחה, אולי יהיה ניתן לכמה רגעים לדמיין איך היה יכול להיות כאן, ואיך עוד יהיה", הצהירו האמנים. את ניהול הבאסטה הפקידו בידי קוקו דרעי, מי שהיה ממקימי הפנתרים-השחורים והיחיד מבין המנהיגים שעדיין גר בשכונת מוסררה, המסמלת את שטח ההפקר. את הבאסטה תיכנן בהר-פרחיה לפי סיפוריו וזכרונותיו של קוקו.

דוד בהר-פרחיה, "בין ירוק לאדום", שכונת מוסררה, ירושלים. 2011. צילום: דוד בהר-פרחיה

דוד בהר-פרחיה, "בין ירוק לאדום", שכונת מוסררה, ירושלים. 2011. צילום: דוד בהר-פרחיה

בהר-פרחיה ערך מחקר מקיף לצורך הפרויקט. הוא נע על הציר ההיסטורי של המקום ויצר שחזור של אותה מסורת על בסיס סיפורים ששמע מתושבי השכונה. התוצאה התרכזה באירוע חד-פעמי, כשהמעשה האמנותי התמקד במקומי והיה תלוי בהקשרים פוליטיים וחברתיים רבים. כך נוצרה אמנות ששוברת את הקירות הלבנים ושורפת את הספרים, אמנות המתקיימת מאנשים ומנארטיבים וקוראת לייצר שינוי אמיתי, או לפחות להציע אפשרות לשינוי שכזה.

מעשה זה יוצר פעולה שהיא קודם כל אזרחית, פעולה המצליחה להפנות עורף לתפיסות גלובליות מחד ולתפיסות כלכליות-קפיטליסטיות מאידך. המעשה האקטיביסטי טמון באופן שבו הפעולה מתעלמת משוק האמנות ומציעה אופוזיציה לשיח השולט.

ספריית לוינסקי: מובלעת של סולידריות
דוגמה אחרת להתערבות כמעט אקראית במרחב התרחשה ב-2009, אז השתכן האמן ליאור ווטרמן בסטודיו שקיבל מעיריית תל-אביב–יפו – מקלט ציבורי במרכז גינת לוינסקי שבשכונת נווה-שאנן המוזנחת. ווטרמן הזמין למקלט קבוצה של אמנים לשיעורי קראפינג – תת-ז'אנר של זרם המחאה ברייקדנס, שצמח ברחובות לוס-אנג'לס. את השיעורים העבירה האמנית נטעלי שלוסר, שחזרה זמן קצר קודם לכן מסדנה בפריז.

החום ששלט במקלט בשעות היום גרם לווטרמן ושלוסר להוציא את הרמקולים לרחבת הכניסה של המקלט ולקיים את השיעורים באוויר הפתוח. השכנים, רובם פליטים אריתריאים וסודאנים, הצטרפו אט-אט לשיעורי הריקוד והדגימו לאמנים המיוזעים כיצד מזיזים את הגוף נכון. נקודת המפגש האקראית הזו הולידה את יוזמת המימונה לפליטים ומהגרים שאירגנו השניים – אירוע רב-משתתפים שנחל הצלחה וכלל מטעמים מאפריקה והופעות של תושבי השכונה החדשים, ובעיקר מבקרים מהשכונות הנקיות של העיר, שבאו לראות "רב-תרבותיות" צומחת מהביבים.

השכנים, רובם פליטים אריתריאים וסודאנים, הצטרפו אט-אט לשיעורי הריקוד והדגימו לאמנים המיוזעים כיצד מזיזים את הגוף נכון. נקודת המפגש האקראית הזו הולידה את יוזמת המימונה לפליטים ומהגרים

יוזמה ועוד יוזמה של ווטרמן בחצר הסטודיו שלו הביאו בסופו של דבר לחיבור בינו לקבוצת האמנים "ארטים" שעימה נמנו הדס עפרת, מרית בן-ישראל, רומי אחיטוב, נמרוד רם, טלי טמיר ויואב מאיר. חברי הקבוצה ביקשו להקים ספרייה לעובדים זרים ופליטים וחיפשו מקום פתוח שיאפשר לה להפוך למרכז תרבותי פעיל. כך הוקמה ספריית גן לוינסקי בהתאם למקלט/סטודיו של ווטרמן. ווטרמן עצמו ניהל את הספרייה עד 2011 והיה פעיל מרכזי בה לאורך השנים.
היוזמה והמעורבות של ווטרמן ויכולתו להישיר מבט באומץ אל המקום שבו הוא פועל הם שאיפשרו תהליך ארוך טווח שהביא איתו אפשרות לשינוי המרחב. יכולתו שלא להירתע מן הגטו האורבאני, אזור מלא קונפליקטים, פשע, עוני והזנחה, היא שאיפשרה מעורבות של פעילים נוספים ויצירת במה לתושבים למחות על המדיניות המופנית כלפיהם מצד אחד ועידוד יצירת קהילה תרבותית פעילה מצד שני.

כצפוי, לפתיחת הספרייה הגיע ראש העיר רון חולדאי בגאווה רבה. כאן ניתן למהלך גוון נוסף של הפרטה, כשהעירייה מזניחה אזור עירוני מסוים והפעילים משקמים אותו באופן עצמאי. כך או כך, עד מהרה הפכה אותה מובלעת שסביב המקלט לאזור "מוגן" בתוך הגינה ולאקס- טריטוריה שבה גם לזרים הלבנים יש מקום.

פורום-זמני: סיפור אל-עתיקה

סיפור נוסף, מכיוון צפון הפעם, עוסק בשכונת אל-עתיקה בחיפה. השכונה היתה המרכז העירוני של העיר בתקופה העותמאנית, ועם השנים הלכה והתנתקה מהמרחב העירוני. כיום היא מתקיימת כמובלעת שמצדה האחד חומת הנמל ומצדה האחר פסי רכבת. רק כביש גישה אחד מאפשר את הכניסה והיציאה מהשכונה, וגם הוא קטוע על-ידי מחסום הרכבת, שעוברת בו בתדירות של אחת לכמה רגעים במהלך כל שעות היממה.

פורום זמני בשכונת אל-עתיקה, 2014. צילום: פורום-זמני

פורום זמני בשכונת אל-עתיקה, 2014. צילום: פורום-זמני

רוב החיפאים אינם מכירים את השכונה המוזנחת, שחיות בה כ-30 משפחות ערביות לצד כמה משפחות יהודיות. אין בשכונה שירותים ציבוריים כלל – לא בית-ספר או גן ילדים, לא קופת-חולים ולא מרכז מסחרי. כיום עומדים תושבי השכונה בפני סכנת פינוי לטובת תוכנית פתיחת חזית הים – תוכנית מתאר ארצית לשינוי פניו של נמל חיפה. התוכנית האימתנית אינה מציעה אפשרויות פינוי או פיצוי לתושבי השכונה.

במחקרנו המשותף גילינו כי שכונת אל-עתיקה אינה קיימת על המפה העירונית של חיפה. גם בחיפוש בגוגל maps נוכחנו לגלות כי השכונה מסתיימת בפסי הרכבת. כלומר, בכל מימד אפשרי, וירטואלי וממשי, 30 המשפחות הללו שקופות, הן עבור הרשויות והן עבור הציבור

פורום-זמני הוא התארגנות של פעילי אמנות, תרבות וחברה הפועלים בימים אלו בעיר התחתית בחיפה. בין מקימי הפורום הצלמים החיפאים גיל בר וחמודי ג'נאיים, החוקר רונן בן-אריה, האמן דוד בהר-פרחיה, שעבר לפעול באזור, וגם כותבת שורות אלה.

 

במחקרנו המשותף גילינו כי שכונת אל-עתיקה אינה קיימת על המפה העירונית של חיפה. גם בחיפוש בגוגל maps נוכחנו לגלות כי השכונה מסתיימת בפסי הרכבת. כלומר, בכל מימד אפשרי, וירטואלי וממשי, 30 המשפחות הללו שקופות, הן עבור הרשויות והן עבור הציבור. חברי הפורום נקטו פעולת מחאה ויצאו יחד מחופשים לרכב של גוגל, Street View, לצלם את השכונה ולתעד אותה מכל זווית אפשרית. את התצלומים פירסמנו בקרב הקהל הרחב ויצרנו מפגשים וסיורים באזור כדי לספר את הנארטיב המקומי ולחשוף את התוכניות לפינוי השכונה.

חברי פורום-זמני. צילום: פורום-זמני. 2014

חברי פורום-זמני. צילום: פורום-זמני. 2014

פורום-זמני הוא דוגמה לגוף שצמח מראש כתגובה לפיתוח העירוני של העיר התחתית ותוכניות ההתחדשות העירונית שהעירייה מבצעת באזור. לטענת הפעילים, העירייה מפתחת אזור שהזניחה במשך שנים ומקדמת אותו רק כאזור תרבות ובילוי, ללא כל התחשבות בהיבטים החברתיים והבטחת זכויותיהם של התושבים הקיימים. תהליך הג'נטריפיקציה במרחב הציבורי הזה הביא את חברי הפורום לגבש שלל פעילויות באזור, החל מסיוע ליצירת ועדי שכונה פעילים, העברת מידע בנוגע לתוכניות עתידיות של העירייה ויצירת תוכניות אלטרנטיביות לתכנון העירוני.

קרקע מוצקה לשינוי אזרחי
המשותף לשלוש הפעולות הללו הוא החייאת אזור מסוים והפיכתו ממובלעת שקופה, שכוחות גדולים עתידים להעלים כליל מההיסטוריה, למקום פעיל שמחזיר עצמו למפה ומעניק לאנשים את צבעם המקורי. בשלושת הסיפורים מדובר בשכונות מרוחקות שהפכו עם הזמן לגטאות של הזנחה בשל מדיניות מכוונת של הרשויות. בכל הסיפורים המהלך מאזכר תהליכי הפרטה, שכן האחריות הבלעדית על המרחב המוזנח עוברת לתושבים עצמם או לפעילים אלו ואחרים. אך בניגוד להפרטה, אלה מהלכים בלתי כלכליים בעליל, והצלחתם תלויה רק בשיתוף אמיתי של התושבים והאוכלוסייה המקומית, תוך התחקות אחר הנארטיבים שכל אחד מביא מהבית.

אמנות במרחב ציבורי-חברתי במתכונת כזו מסיתה את הדיון המסורתי על ממדים אסתטיים של אמנות, ומפנה את המבט להשפעתם של הממדים המוסדיים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים

מה כוחה של פעולה זו? התשובות נוסחו אינספור פעמים בחוגים לחינוך, תולדות האמנות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אך לא פעם הן מכשילות את עצמן. כוחה של פעולה אמיתית שכזו הוא ברחובות הפיזיים, המלוכלכים והמוזנחים, במקומות שבהם ההיסטוריה נמחקת לפני שזכתה להיכתב, במקומות שבהם אנשים שקופים ולא נספרים.

אמנות במרחב ציבורי-חברתי במתכונת כזו מסיתה את הדיון המסורתי על ממדים אסתטיים של אמנות ומפנה את המבט להשפעתם של הממדים המוסדיים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים על פעולות ארוכות טווח. בכך המעשה האמנותי והמעשה החינוכי שלובי ידיים, משמשים קרקע מוצקה לשינוי אזרחי, להגברת השיח הביקורתי ולמעורבות פוליטית שכה הכרחית כדי להגדיר פעולה כ"אמנות חברתית".

 

נטלי לוין היא עורכת, אוצרת, מורה לאמנות וחלק מקבוצת מעיין. הקימה את הגלריה החדש-והרע בעיר התחתית בחיפה, מרכז תרבות עצמאי ואקטיביסטי ללא מטרות רווח

 

 

3 Comments

  1. דבורה מאור says:

    30/10/14 @ 17:06 

    ספריית לווינסקי היא בועה של שפיות בתת תרבות של ישראל

    הגב
  2. יוליה says:

    24/12/14 @ 17:32 

    האם הפורום הזמני הוא זמני בלבד? באנו, עשינו, שכחנו?

    הגב
  3. יוליה says:

    24/12/14 @ 17:32 

    האם הפורום הזמני הוא זמני בלבד? באנו, עשינו, שכחנו?

    הגב

כתיבת תגובה