אוקטובר 2014

הנכנס למוזיאון ישראל בשעות הבוקר המוקדמות, בעיקר בימי ראשון, יבחין בקבוצות חיילים היושבים על הארץ מעגלים-מעגלים ומשוחחים. קשה להבחין מי מביניהם הוא המדריך. די ברור שאין איתם מדריך מטעם המוזיאון, כי כולם לובשי מדים, אבל נראה שהשיחה הקולחת מנוהלת על-ידי מישהו מהם.

הם אינם מחכים לפעילות שתתחיל, הם בעיצומה. ישובים ישיבה מזרחית, מבטם לתוך המעגל, משוחחים בשקט, מרוכזים בעצמם, מביטים לעתים בשרידי בית-הכנסת העתיק הסמוך או בכיפת היכל-הספר הבוהקת מולם בשמש.

בכניסה למוזיאון ישראל. צילום: בני מאור

בכניסה למוזיאון ישראל. צילום: בני מאור

אם תיעצרו לידם לרגע תשמעו אותם משוחחים על תקופת בית-שני, על הצדוקים והפרושים ומה שביניהם, על אובדן מנהיגות ודרך. אחד מהם טוען בלהט: "זה הכל סיפור של הון-שלטון, בדיוק כמו היום". היתר מהנהנים. חיילת צעירה מעירה: "כן, אבל אולי בכל זאת למדנו משהו מההיסטוריה?".

אחד החיילים, ברור עכשיו שהוא המדריך, מוציא טייפ קטן ומשמיע שיר של אהוד בנאי. כולם מזמזמים יחד איתו. אחר-כך הטונים שוב מתלהטים ועולים אל שיאו של ויכוח על שייכות ועל מולדת, על מי מחליט מיהו יהודי טוב ומי לא

 

הם קמים כאיש אחד ופוסעים לתוך הכיפה הלבנה של היכל-הספר. שם הם ממשיכים ודנים בכובד ראש על הפלא בשימורה של השפה העברית, על התפקיד המרכזי שיש לאנשי החינוך בטיפוח האהבה ללשון ולשפה. אחד החיילים, ברור עכשיו שהוא המדריך, מוציא טייפ קטן ומשמיע שיר של אהוד בנאי. כולם מזמזמים יחד איתו. אחר-כך הטונים שוב מתלהטים ועולים אל שיאו של ויכוח על שייכות ועל מולדת, על מי מחליט מיהו יהודי טוב ומי לא.
השעות עוברות. הקבוצה, שחבריה עונדים סרט לבן על כותפות חולצותיהם (צוערים בקורס קצינים), נודדת מאולם לאולם. זה בהחלט אינו מראה מסורתי של קבוצה הצועדת בעקבות מדריך מטעם המוזיאון ועוקבת אחר אצבעו המורה על יצירה זו או אחרת. משהו שונה כאן, כבר אמרנו?

"הולכים למקומות שיש בהם דילמות"

עכשיו הם יושבים על הרצפה הצוננת בגלריית האמנות הישראלית וצופים בסרט הווידיאו "שיק פוינט" שיצר האמן הפלסטיני שריף ואכד, העוסק בחיים בצל המחסומים. הסרט הזה מאתגר יותר מכל מה שראו עד עכשיו, והם מתבוננים בו בשתיקה. משם מנחה אותם המדריך-צוער לעבר יצירתו של האמן עדי נס, שבה מצולמת-מבוימת קבוצת חיילים בחדר אוכל צבאי בקומפוזיציה המזכירה את זו שבציורו הידוע של ליאונרדו דה-וינצ'י, "הסעודה האחרונה". המדריך קורא באוזניהם טקסט שכותרתו "בין הקרבה לקורבן", ובתוך רגע הרוחות מתלהטות לדיון חדש. אין ספק, אתוס הקורבנות מעסיק מאוד את הצעירים האלה. ש' הוא סגן בבה"ד 1, והוא האחראי על סדרת חינוך בת שבוע בעיצומו של קורס קצינים.

 "צה״ל הוא אחד הארגונים החינוכיים המשמעותיים שקיימים היום בחברה הישראלית. הוא רואה את עצמו אחראי לעיצוב של  הערכים החברתיים של החברה גם אם מחר ׳יפרוץ׳ שלום"


אתה לא חושש לפתוח ככה תיבות פנדורה בזו אחר זו? שנאת חינם? הון-שלטון? חיילים כקורבנות החברה? ככה אתם מחנכים את הקצינים-לעתיד שלכם, במקום להרביץ בהם ציונות לשמה? 

"לא. בכלל לא חושש. הם יצטרכו בעוד כמה חודשים לעמוד מול החיילים שלהם שיתווכחו ביניהם על הנושאים האלה, ואני מעדיף שילמדו כאן איך להדריך ואיך להנהיג. הקונפליקטים בחברה שלנו קיימים כבר למעלה מ-2,000 שנה, ואני חושב שזה מצוין להראות להם שדעות שונות זה לגיטימי".

ובכל זאת, אתם מרשים לעצמכם להטיל ספק בכל דבר. זה לא בדיוק טבעי למוסד כמו צבא.

"זה לא מדויק. הצבא צריך מפקדים פתוחים וקשובים. הוא צריך אנשים שישמעו דעות קיצוניות ולא יפחדו להתמודד. הוא צריך גמישות מחשבתית ובעיקר אנשים ביקורתיים. אנחנו חושפים אותם לאלטרנטיבות".

כלומר, אתם לוקחים על עצמכם תפקיד חברתי ולא רק צבאי?

"נכון. זו התפיסה שלנו. מפקד הוא קודם כל מחנך. ההסתכלות היא על האדם ולא רק על התרגיל הצבאי שהוא צריך לבצע. צה"ל הוא אחד הארגונים החינוכיים המשמעותיים שקיימים היום בחברה הישראלית. הוא רואה את עצמו אחראי לעיצוב של הערכים החברתיים של החברה גם אם מחר 'יפרוץ' שלום".

חינוך, חברה, תרבות – נשמע כמו חזון אחרית הימים. למה בעצם אתם כאן, במוזיאון? תיכף תגיד לי שגם אמנות ותרבות הן חלק מהחזון של צה"ל.

ש' צוחק. "אני לא יודע כמה מהם יביאו לכאן את החיילים שלהם, אבל אני בטוח שהחשיפה הזאת תורמת להם הרבה. במקביל למוזיאון, אנחנו מקיימים הדרכות עצמאיות גם במערת המכפלה ובכנסת ישראל. הולכים למקומות שיש בהם דילמות".

המשמעות האותנטית של "להיות חייל"

יש משהו מתעתע בקבוצות החיילים המבקרות במוזיאון. לכאורה, יש ניגוד בין הערכים המוחלטים שמאפיינים צבא לבין פריצת הגבולות שמציעה האמנות. התרגלנו לחשוב שאמנים היו מאז ומתמיד הנביאים בשער, בוחני כליות ולב, מורדים במוסכמות, ואילו חיילים מסמלים את המשמעת הקפדנית ואת הקונפורמיסטיות לשמה. המפגש במוזיאון מערער על הדיכוטומיה המסורתית הזו ומציע מודל חדש של יחסים בין המבקר במוזיאון לבין מושא הביקור.

חיילים משוחחים בבית העץ בכניסה לאגף הנוער והחינוך לאמנות, ספטמבר 2014. מוזיאון ישראל צילום: ליהיא ספיר

חיילים משוחחים בבית העץ בכניסה לאגף הנוער והחינוך לאמנות, ספטמבר 2014. מוזיאון ישראל צילום: ליהיא ספיר

ערעור נוסף שמציע המודל הזה הוא על מסורת ההדרכה והשליטה על הידע. עמדת מוזיאון ישראל, בדומה למוזיאונים רבים בארץ ובעולם, היא ש"מוטב להדריך בעצמנו את עצמנו". מוזיאונים מקיימים הכשרות ארוכות ומעמיקות למדריכיהם, האקדמאים בדרך כלל, וסומכים על הידע שלהם ועל יכולתם להעבירו הלאה בצורה איכותית ומדויקת. אבל עד כמה מצליחים מדריכי המוזיאון להיות רלבנטיים לצרכיה ואופייה הייחודיים של כל קבוצה וקבוצה? ההדרכות העצמאיות של חיילים במוזיאון אמנם אינן מעמיקות ומקצועיות כמו אלה של מדריכי המוזיאון, אך הן מצליחות לגעת עמוק יותר במשמעות האותנטית של "להיות חייל" ולעורר סביבה שיח.

אלה רגב עובדת שנים רבות בליווי מקצועי של מדריכים במוזיאון ובהכשרתם להדריך את חיילי צה"ל. היא זו שהכשירה את חיל ההסברה להדריך את צוערי צה"ל בתוכנית ההדרכה העצמאית.

איך קיבלת את העובדה שאת מוותרת על הסמכות ועל הידע הבלעדי להדרכה במוזיאון?

"בהתחלה זה לא היה קל. יש לנו מטרות מאוד מוגדרות ואיכותיות בהדרכות שלנו. חשוב לנו להראות את המוצגים במוזיאון ולספר את סיפורם. חשוב לנו גם להראות קשת רחבה של מוצגים שיוצרים נארטיב היסטורי ותרבותי של האנושות. אנחנו מעוניינים לעודד סקרנות אינטלקטואלית וראייה תרבותית אוניברסלית. חששתי שהצבא יתמקד רק במה שהוא מעוניין בו".

ומה קרה בהמשך?

"נוכחתי לדעת שהם אמנם משתמשים במוזיאון כדי לתרגל את הפרקטיקה ההדרכתית שלהם, אבל לא מוותרים על הערך המוסף של הידע וההנאה האסתטית שקיימים בסיורים מודרכים רגילים. ראיתי במו עיני שעצם העובדה שאין פער גילים ביניהם תורמת להדרכה והופכת אותה לדיאלוגית. הם השתמשו בכל תחנה של הסיור כאן כדי לברר לעצמם מה זה להיות חייל. זה הכי רלבנטי עבורם, ולכן זה יקר ערך".

ומה בנוגע לנושאים אוניברסליים יותר?

"גם בנושאים אוניברסליים הם דנו מנקודת המבט שלהם, וזה היה מרתק. למשל הדיון שלהם מול דגם בית-שני היה על אליטות בחברה ועל פערים בין עשירים לעניים. הם עסקו יותר בשאלה אם יש סיכוי שהעולם ישתנה או אם הריבוד החברתי הוא דבר נצחי. זה היה דיון מרתק ואותנטי, שספק אם היה מתקיים בסיור המודרך על-ידינו".

היכן כל זה מציב את צוות ההדרכה המקצועי של המוזיאון?

"עבודה לא חסרה לנו. אנחנו עדיין מדריכים בעצמנו את מרבית קבוצות החיילים המגיעות למוזיאון. תמיד יש קבוצות שמעדיפות את ההדרכה המקצועית ואת יכולתנו לערוך הקשרים בין התערוכות השונות שבמוזיאון לבין המוצגים והיצירות עצמם. אני מוצאת שהפרויקט הזה מזמן הדדיות מפרה לשני הכיוונים: אנחנו מפיצים את הידע והמומחיות שלנו הלאה, ומצד שני מקבלים רעיונות וכיווני מחשבה חדשים על סוגי תיווך שונים ורלבנטיים לקהל".

 ניטשה, בובר ואפילו החברים של נטאשה

נ' הוא קצין ביחידת מודיעין שהתנסה בעצמו לפני כמה חודשים בהדרכה במוזיאון. היום, במבט לאחור, הוא זוכר את החוויה כ"מעוררת חשיבה ורעיונות". כהכנה לסיור המודרך בחר קטעי מוזיקה, ספרות, שירה והגות שהשמיע לעמיתיו במהלך ההדרכה. "רציתי לגוון את ההדרכה", הוא מספר, "ולהשתמש במה שיותר אמנויות אחרות כדי לעורר את הדיון. הלכתי לניטשה ולבובר ואפילו לחברים של נטאשה, וחיברתי ביניהם לבין מה שראיתי במוזיאון בסיור ההכנה".

נ', קצין ביחידת מודיעין: "אני זוכר שהיה במוזיאון סרט וידיאו על יום-העצמאות. זה סרט שמקצין את החגיגה הגדולה של היום הזה, עם כל המנגלים והזיקוקים מסביב. החלטתי שהסרט הזה יכול להיות פתח לדיון על המקום של הצבא בחברה הישראלית"

נתנו לך לעשות כל מה שרצית?

"כן. קיבלנו הדרכה מאוד יסודית וטובה במוזיאון. למדנו על המוצגים, והמדריכה הציעה לנו רעיונות איך לפתח שיחה ואיך להתייחס לנושאים שעולים מתוך התבוננות ביצירות. בהמשך כל אחד לקח את זה לכיוון שלו. אני ציפיתי שקורס הקצינים יהיה הרבה יותר ממלכתי, אבל התברר לי שהגישה היום היא פיתוח מנהיגות אישית שלך, כקצין. מעודדים כל אחד למצוא את האמת הפיקודית שלו, ולכן לא הציבו לנו שום טאבו".

 למשל?

"אני זוכר שהיה במוזיאון סרט וידיאו על יום-העצמאות [יצירתו של דורון סולומונס, 'קורבן']. זה סרט שמקצין את החגיגה הגדולה של היום הזה, עם כל המנגלים והזיקוקים מסביב. החלטתי שהסרט הזה יכול להיות פתח לדיון על המקום של הצבא בחברה הישראלית, זה היה, כמובן, גם פתח לוויכוחים, וזה מצוין כי זה רלבנטי. אף אחד לא אמר לי לא לעשות את זה. נתנו לי יד חופשית".

היוזמה לתוכנית ההדרכה של צה"ל במוזיאון נולדה במדרשת החינוך בהר גילה, ירושלים. מפקד יחידת ההסברה, ברוך וכמן, מספר שהרציונל של התוכנית הוא חיזוק הרכיב הערכי בדמות הקצין, כדי שיהיה אדם ומפקד טוב יותר. מפקד שיכיר את התרבות, המורשת, הערכים והאתגרים של החברה הישראלית יעשה את תפקידו טוב יותר ויטפח חיילים טובים יותר. כמפקד בחיל החינוך הוא מאמין שביקור מוצלח במוזיאון יכול להיות משמעותי ומצמיח, במיוחד אם הוא כולל התנסות פעילה. ההדרכה העצמאית הופכת את הצוערים מפסיביים לאקטיביים, ובכך מעודדת למידה מעמיקה והתנסות משמעותית בחינוך ובמנהיגות.

חיילים בהדרכה מול תצלום של עדי נס "זמן אמת – אמנות ישראלית 1998–2008", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2008, מוזיאון ישראל. צילום באדיבות: BFAMI

חיילים בהדרכה מול תצלום של עדי נס "זמן אמת – אמנות ישראלית 1998–2008", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2008, מוזיאון ישראל. צילום באדיבות: BFAMI

 

"דור המסכים" הפתיע

 בימים אלו, כאשר הדי המלחמה ברצועת עזה טרם שקטו וספק אם ישקטו אי-פעם, עולות שאלות נוספות בסוגיית הדרכת החיילים: עד כמה הביקור במוזיאון מעשיר לא רק את הידע שלהם אלא גם את תפיסת עולמם? האם ההקשרים בין יצירות האמנות שהם רואים לבין היותם חיילים הופכים אותם למודעים יותר? למורכבים יותר?

ההדרכה העצמאית של צוערי הצבא במוזיאון ישראל מתקיימת כבר למעלה משנה. התוכנית הזו מעוררת מחשבות רבות על מהות ההדרכה במוזיאון ועל דילמות בדבר האבסולוטיות של הידע, הרלבנטיות שלו והכוח הרב שהוא טומן בחובו. לא קל לנו, כאגף החינוך, לוותר על הכוח הזה ולמסור אותו לידיים אחרות, צעירות יותר ומקצועיות פחות. רשימת הרווחים וההפסדים ארוכה, אך מאתגרת.

בימים אלו, כאשר הדי המלחמה ברצועת עזה טרם שקטו וספק אם ישקטו אי-פעם, עולות שאלות נוספות בסוגיית הדרכת החיילים: עד כמה הביקור במוזיאון מעשיר לא רק את הידע שלהם, אלא גם את תפיסת עולמם? האם ההקשרים בין יצירות האמנות שהם רואים לבין היותם חיילים הופכים אותם למודעים יותר? למורכבים יותר? האם הם יהיו חיילים ביקורתיים יותר ולאור זאת שקולים ואחראיים יותר? אולי הראייה הרחבה שמוזיאון מעניק למבקריו על התרבות האנושית והתפתחותה, רצופת ההצלחות והטעויות, תעניק לחיילים הצעירים את הממדים הראויים להבנת מציאות חייהם.

במהלך המלחמה בעזה דובר לא אחת על "דור המסכים", שהפתיע והוכיח שמעבר למשחקי מחשב ולאפליקציות, גדל כאן דור ערכי ואיכותי. ייתכן שביקור במוזיאונים ובמיוחד הדרכה עצמאית יכולים לתרום לאיכות הזו.

 

2 Comments

  1. ישראלה הרגיל says:

    05/10/14 @ 15:36 

    מצאתי ענין רב במאמר,בדיון ובעיקר בעובדה שחילים/קצינים לעתיד סופגים רעיונות דרך התבוננות ביצירות אמנות.

    הגב
  2. דבורה מאור says:

    30/10/14 @ 16:58 

    כתבה מצוינת תודה רבה!!! חיילים שפותחים להם את הראש יהיו אחר כך אנשים פתוחים

    הגב

כתיבת תגובה