העשייה השגרתית שאנו מכנים בעגה המקצועית "חינוך לאמנות" נעשית לעתים ללא זיקוקין דינור. היא מתרחשת כתהליך מתמשך של רכישת שפה, השפה של עולם האמנות. זוהי חוויה על-גילית, שיכול לעבור ילד בן חמש בליווי מבוגר ואדם בגיל 85 הבוחר לראות ולספוג אמנות כחלק משגרת חייו

התלוויתי להדרכה הנערכת במסגרת החוג השבועי באגף הנוער של מוזיאון ישראל, עם ילדים בני שש עד שמונה, ביום שני, מ-18:00, יוני 2014. בחנתי מקרוב את המתחולל במארג העדין והרגיש של מבטים, קולות, מלים, עיניים פעורות וקריאות התרגשות, ואנסה להעביר כאן, במלים, את ההתרחשות שלעתים אינה נכנעת להגדרות מלומדות.

ילדים בהדרכה במוזיאון. יום שני 18:00. יוני 2014. צילום: בני מאור

הילדים מגיעים בליווי ההורים לאגף הנוער, שם פוגשת אותם המדריכה לאמנות מיכל קרר. כולם מתרכזים בספריית האגף – מקום המפגש הקבוע של החוג. הילדים מרגישים בני-בית בין כותלי הספרייה, שגם בה מוצגות תערוכות. האווירה נעימה. הם מכירים זה את זה ומקרינים תחושת נינוחות וביטחון.

"זה היה בזמן שחיו הדינוזאורים"

"נושא המפגש היום הוא תערוכת המסכות הכי קדומות בעולם", פותחת מיכל. "התערוכה היא מעין פגישת מחזור של המסכות, שמאז שנמצאו לפני 40 שנה, התפזרו בעולם. דבי הרשמן, אוצרת התערוכה, אספה אותן יחד במיוחד לכבודנו. התערוכה זמנית, ויש לנו הזדמנות נדירה לראות את המסכות המאוד מיוחדות האלו, שעם נעילת התערוכה יחזרו לבעליהן ויתפזרו ברחבי העולם".

הילדים מתרגשים מאוד ואותי, המשקיפה מהצד, זה משמח; אלה הם ילדי דור האייפוד והטלפון החכם, והנה, מיכל מצליחה לעורר בהם תכונה נרגשת לקראת פגישה עם מסכות בנות 9,000 שנה, הנחשבות לקדומות ביותר בעולם והתגלו באזור יהודה.

אני תוהה איך תעביר מיכל לילדים את רוח התקופה. האם יצליחו לתפוס את משמעות הזמן שחלף מאז? איך תוצג בכלל עצם ההזדקקות של האדם אז למסכה? להפתעתי מיכל מתחילה את הסיור בגלריה אחרת, הגלריה הפרהיסטורית, שבה מוצגים ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה שבה נוצרו המסכות.
בין המוצגים בגלריה שרידי עצמות של בעלי חיים, עדויות לציד, עדויות למעבר של האדם מנוודות להתיישבות קבע ועדויות ראשונות בעולם של ביות צמחים ובעלי חיים. הילדים נכנסים מלאי סקרנות לגלריה ומשמיעים קולות של התפעלות לנוכח הממצאים. הקרניים הענקיות של שור הבר מרגשות אותם במיוחד.

מיכל: "ילדים, איזה מספר הכי גדול אתם מכירים?". הילדים: "אלף!". מיכל: "אנחנו נמצאים בגלריה שבה מוצגים מלפני מיליון שנה. מישהו פעם ספר עד מיליון?". הילדים בקול אחד: "לא!". מיכל: "בת כמה המדינה שלנו? מישהו ספר פעם עד 66?". הילדים: "כן!". מיכל: "בני כמה סבא וסבתא שלכם? אם הסבא של הסבא של הסבא שלכם היה חי, בן כמה היה?". ילד אחד עונה: "זה היה בזמן שחיו הדינוזאורים".

מיכל, מחייכת: "זה לא רחוק מהדינוזאורים. הקרניים הענקיות האלה היו שייכות לשור הבר". ילד אחר אומר: "איזה גודל! גם השור בטח היה גדול, שיהיה לו כוח ללכת עם הקרניים האלה". מיכל: "ממה עשויות הקרניים? אילו חומרים שרדו מאז?". הילדים עונים: "רק חומרים קשים כמו אבנים, עצמות ושיניים שרדו".

מיכל: "אתם יודעים שפעם חיו באזור הזה פילים? אתם חושבים שהאדם יכל לצוד שור בר או פיל לבד, בעצמו?". "צדו אותו 14 אנשים", הילדים מסכמים בהחלטיות כשהם סופרים את 14 אבני הצור המונחות ליד גולגולת הפיל. "הם צדו אותו עם האבנים האלה".

השאלה נשארת תלויה באוויר

הילדים ומיכל ממשיכים לבחון את המוצגים בגלריה: כלים להכנת מזון, כלי קבורה ושלדים של בעלי חיים מבויתים. יחד הם מבינים את המשמעות האדירה שבמעבר להתיישבות קבע ומעבר מליקוט לייצור המזון. מה שריתק אותי במיוחד היתה העובדה שמיכל איפשרה לילדים לבנות את הסיפור של חייו וצרכיו של האדם אז, תוך שהיא מסבירה מעט מה רואים בוויטרינות השונות.

הילדים מבינים בהדרגה את הקשיים והצרכים של האדם בתקופה הקדומה, אך עדיין חסרה החתיכה שבפאזל: מדוע והיכן נולד הצורך במסכה? מיכל נכנסת לחלל נפרד המוקדש לממצאים של מערה מנחל חמר, שבה נמצא מכלול שלם של ממצאים. מיכל מפנה את תשומת לבם של הילדים לעובדה שבמערה אחת נמצאו גולגולות מכוירות, שאריות של כיסוי ראש, חרוזים, צדפים וצלמיות ראש קטנות, ולצד כל החפצים נמצאה גם מסכה. היא מסבירה שמדובר בחפצים שהיו שייכים כנראה לרופא או קוסם שהאמין שיוכל לסייע בעזרתם לבני-אדם ולרפא אותם.

מיכל מסבירה: "אנו רואים כאן מסכה שהיתה שייכת לסוג כזה של רופא. ממה היא עשויה? איך אתם חושבים שיצרו אותה?". הילדים עונים: "המסכה עשויה מאבן שהכינו עם כלי שעשוי מאבן יותר קשה". מיכל ממשיכה בהסבר: "מאוד חשוב שנבין שהאדם התפנה מעיסוקים חשובים אחרים כמו הכנת מזון ובגדים והתיישב להכין מסכה. הכנה שבטח לקחה לא מעט זמן. על מה זה מלמד אותנו?". הילדים עונים: "היה לו חשוב להכין מסכה כי הוא רצה להפחיד את החיות". מיכל: "נכון. אז, כמו היום, האדם היה זקוק להגנה מפני סכנות שונות. הוא היה זקוק לגשם לגידולי השדה, או להבטיח שהלידה תצליח ושיוכל לעזור לאדם חולה. לאן הולכים כשאדם חולה?". ילדה אחת עונה: "לסופרפארם". ילדה אחרת אומרת: "לרופא". מיכל ממשיכה: "ואם הרופא לא עוזר, אנחנו מתפללים שהאדם יבריא, נכון? ולמי התפלל האדם אז?". השאלה נשארת תלויה באוויר. שקט משתרר בחדר, ומיכל ממשיכה הלאה ולא מחכה לתשובות הילדים.

"לפעמים אני שואלת שאלות ולא עונה עליהן כי אני מאמינה שעצם שאלת השאלה יוצרת מנוע חיפוש פנימי המעורר את הדמיון ואת המחשבה", מסבירה לי מיכל מאוחר יותר. "אני מאמינה שחשוב ליצור מבנה יסוד של מושג, כדי שאם ייתקלו במושג כלשהו בהמשך החיים, יהיה להם כבר מקום בשבילו בתפיסתם".

להפחיד את הפחד
אנחנו נכנסים אל חלל התערוכה, הצבוע שחור ומואר באופן דרמטי. בחלל נשמעים קולות וצלילים עם אופי טקסי ומסתורי. המסכות מסודרות במעגל, ופנסי תאורה יוצרים משחקי אור וצל. הילדים מתפזרים ובוחנים את המסכות בסקרנות, תוך השמעת קריאות התפעלות המעורבות ברגשי רתיעה ופחד. הם מתבקשים להיכנס לתוך מעגל המסכות ולעמוד מאחוריהן.

"פנים אל פנים – המסכות הקדומות בעולם". צילום: בני מאור

הילדים נמוכים מהמסכות, וכשהם עולים על כיסא שמיכל מביאה, מצפה להם הפתעה: כשהם נעמדים מאחורי המסכה, פניהם משתקפות בארון הזכוכית שהמסכות מוצגות בו. הילדים חשים כאילו הם עוטים את המסכה על פניהם. כמה מהם נבהלים.

תוך כדי שוטטות בחלל, מיכל מדברת על המאפיינים המשותפים של המסכות. אחרי כמה דקות של התבוננות מיכל מרכזת את הקבוצה מול כמה מסכות ומפנה את תשומת לבם של הילדים להבדלים ביניהן: בהבעה הכללית, בצורת הפה, בחורי העיניים. היא מבקשת מהילדים להשמיע קולות שמתאימים להבעות הפנים של המסכות.

צילום: בני מאור

מיכל שואלת: "איזה מצב רוח יש למסכה הזאת?". הילדים עונים, כל אחד ממקום שונה בחדר, לפי המסכה שהוא רואה לפניו: "זאת של אדם בוכה", "זאת של מישהו רציני", "זאת של מישהו חכם כמו שמעון פרס", "זאת כמו של חייזר", "זאת נראית של אדם עצלן, היא בטח היתה שייכת למלך, כי מלך לא צריך לעבוד", "הקטנה היא כמו חמסה", "זאת של אדם זקן".

"חשוב לי שהתלמידים ישימו לב לריבוי, שייתנו מקום לסוגי אופי שונים", מסבירה מיכל מדוע חשוב לה לעמוד על ההבדלים בין המסכות. "זה מרשים בעיני שילדים מבינים את קיומו של מגוון חברתי שלם: מלך, זקן, תוהה, תמים. לכולם יש מקום במעגל הזה". במקום לתת הסברים ארוכים על משמעות הטקסים, מיכל ניגשת עם הילדים לצפות בסרטים שבתערוכה, המתעדים טקסים עכשווים ממערב אפריקה. היא מפנה את תשומת לבם לעובדה שהמסכות הן חלק ממכלול שלם של תלבושת וחפצים נלווים אחרים. אם בחוויה של ההתבוננות העצמית הדגש היה על מציאת ההבדלים בין המסכות ואופיין המיוחד, הרי שבצפייה בסרט מיכל מדגישה את המשותף שבשימוש במסכות, למשל העובדה שהיו צבועות ושנקשרו לפניו של הכהן או הרופא. כדי להבין את הכוח של הלבוש הטקסי עם המסכה מיכל מבקשת להשתמש בחוויית ההתחפשות מחיי הילדים.

"ילדים, למה אתם התחפשתם בפורים?", היא שואלת. ילדה עונה: "אני הייתי רקדנית פלמנקו". מיכל: "ואיך הרגשת? כמו נטע או כמו רקדנית?". נטע משיבה: "כמו רקדנית. הלכתי כל היום זקוף". ילד אחר אומר: "ואני הייתי ליצן וכולם צחקו. הרגשתי ממש כמו ליצן".

מיכל: "האנשים אז והיום עושים טקסים עם מסכות ותחפושות כדי להביא רוח טובה, לעזור ולרפא. כמו סופרמן וספיידרמן שתפקידם לעזור לאנשים. ממי האנשים האלו מבקשים עזרה?". הילדים עונים: "מאנשים שמתו!". מיכל: "למה המסכה מפחידה? את מי היא צריכה להפחיד?". הילדים מדברים ביניהם ועונים: "את האחים הקטנים. זה נותן כוח למי ששם את המסכה וזה גם מפחיד את הפחד".

כאן מיכל קושרת את כל מה שראו ולמדו מתחילת ההדרכה, גם בתצוגה הפרהיסטורית וגם בתערוכת המסכות. היא מדגישה את התפקידים ששיחקה המסכה בחיי האנשים ומקומה המרכזי בטקסים. "האם אתם יכולים לענות מדוע התערוכה נקראת 'פנים אל פנים'?", היא שואלת. ילדה אחת עונה: "זה נראה כאילו האנשים שחיו אז מסתכלים עלינו, כי הפנים שלנו משתקפים בזכוכית כשאנחנו מביטים דרך המסכה".

צילום: בני מאור

החלק האחרון של ההדרכה מוקדש לעבודה בהשראת המסכות. מיכל מבקשת מהילדים להתיישב מול המסכה שהכי דיברה אליהם, ותוך הקשבה למוזיקה שבתערוכה, היא מסבירה את תהליך העבודה. העבודה בשלבים: רישום עם טוש על השקף, הוספת עיטורים למסכה בעפרונות צבעוניים על נייר פרגמנט, ציור עיניים על נייר. הילדים נרגעים, מתכנסים בתוך עצמם ושוקעים ביצירה.

מה היה מרתק כל-כך בהדרכה של מיכל? מה היה בדינמיקה שלה עם הילדים שהפתיע אותי? ההדרכה לא התאפיינה בהסברים ארוכים. במקום תיאורים מחכימים, מיכל כיוונה את התבוננות הילדים למוצגים ומיקדה את תשומת לבם לאווירה, לתאורה, למוזיקה. היא איפשרה להם לבנות סיפור ולהגיע למסקנות בעצמם. מיכל זימנה חוויה דרמטית שבה הילדים הפכו לחברי שבט קדום, עוטים מסכות על פניהם. למדתי ממיכל שהדרכה לילדים יכולה לכלול שאלות שיישארו פתוחות, ושאפשר לסמוך על היכולת של הילדים להגיע לתשובות בעצמם.