ינואר 2015

"…אם אתה מוכן לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיך ואת אחותך, את אשתך ואת ילדיך ואת חבריך, ולעולם לא לשוב לראותם; אם פרעת את חובותיך והכנת צוואה והסדרת את כל ענייניך והינך אדם חופשי – הרי אתה מוכן לצאת לשיטוט רגלי".

בספרו "טיול" קורא לנו הוגה הדעות האמריקאי הנרי דייוויד תורו (Henry David Thoreau) להפשיל את השרוולים שעל לִבנו ולצאת בלי לדעת לאן נגיע. זה נשמע לא רלבנטי, לא קשור לתקופתנו – מי יוצא לטיול רגלי, שוטטות "סתמית" בשכונה או בלב העיר?

נראה כי אנו חיים בעידן שבו פריטי טריוויה נדחקים ברגע מוויכוחים לוהטים בגלל "ויקיפדיה", נסיעה ברכב תמיד תגיע ליעדה בזכות הווייז, ואפליקציות להיכרויות רומנטיות בטלפונים החכמים ישרתו מטרה זו בלבד: הגעה ליעד. ההפך מפעולת האיתור התכליתית תהיה ודאי פעולת התעייה הרפה במרחב. בין שתי אלו ניצבת פעולת הטיול, ועיִמה תחושת חזון פנימית של חיפוש ולמידה ומעין נכונות לקבל את הבלתי צפוי כצפוי.

 מוזיאון ויקטוריה ואלברט. מפה משנת 1862, מתוך האתר

מוזיאון ויקטוריה ואלברט. מפה משנת 1862, מתוך האתר

נראה כי אנו חיים בעידן שבו פריטי טריוויה נדחקים ברגע מוויכוחים לוהטים בגלל "ויקיפדיה", נסיעה ברכב תמיד תגיע ליעדה בזכות הווייז, ואפליקציות להיכרויות רומנטיות בטלפונים החכמים ישרתו מטרה זו בלבד: הגעה ליעד

באביב האחרון ביקרתי קרובי משפחה בלונדון. בין סעודות ביתיות, הקרנות סרטים על קיר החדר ושיחות בפה מלא, השתדלתי לטייל. אחת ממטרות הנסיעה היתה לבקר במוזיאון. שילוב של עצלות וסקרנות הביא אותי להיעצר בבוקר רטוב בפתחו של מוזיאון העיצוב המפורסם ויקטוריה ואלברט, כחמש דקות הליכה מבית מארחי שבשכונת קנזינגטון. בתחילת היום חישבתי: שלוש שעות טיול, קריאת ספר בפארק, וערב ודאִי של נזרום-עם-מה-שבא. טעיתי בחישוב. ביליתי שבע שעות בחלל המוזיאון, פוסעת לאורכן ולרוחבן של עשרות רבות של גלריות מלאות באוספים, בידיעה שספר הקריאה שלי ואני נזרום כבר בפעם אחרת. בחלקים לא מבוטלים של הביקור מצאתי את עצמי מנגבת דמעות של התרגשות מחמת היופי שנגע בי באופן האישי ביותר, ובעיקר בזכות תחושה בהירה שמוליכים אותי בדרך סלולה של חוויה ויזואלית, תחושתית, דיגיטלית, שמיעתית, אינטלקטואלית ורגשית. חוויה עגולה של טיול.

נכנסתי למוזיאון במזג תכליתי למחצה ויצאתי ממנו ספוגה בחומר שממנו עשויות אפשרויות. הסטריליות המוקפדת וקוד הנימוס השמור למרחב נכחו באותו היום באופן טבעי. אמנם לא הורשיתי לגעת בכתבי היד, לחבוש קסדות אבירים, לענוד מחרוזת אזמרגד או לשבת על כיסא עץ משובץ ברקמות של צב, אך בזכות שילוב תוכנות הדמיה דיגיטליות ואמצעים אינטראקטיביים למיניהם יכולתי להרכיב שרשרת לבחירתי, ללמוד את תהליך יצירת הרהיט במדויק ואפילו להביע התפעלות בקול ולא בלחש, ובכך להרגיש חלק ממסע היסטורי ואנושי רחב יריעה.

מוזיאון ויקטוריה ואלברט, מתוך האתר

מוזיאון ויקטוריה ואלברט, מתוך האתר

 

בתחילת היום חישבתי: שלוש שעות טיול, קריאת ספר בפארק, וערב ודאִי של נזרום עם מה שבא. טעיתי בחישוב. ביליתי שבע שעות בחלל המוזיאון, בידיעה מלאה שספר הקריאה שלי ואני נזרום כבר בפעם אחרת

ביום שאחרי הביקור במוזיאון, טעונה בציפייה ותחושת נערוּת, יצאתי להגשים חלום נושן: נסיעה מערבה לכיוון ברמינגהם במטרה לבקר בעיירת הולדתו של הזמר והמוזיקאי ניק דרייק ובחצר הכנסייה שבה הוא קבור.

מצבות האבן המאפיינות את בתי-הקברות האירופיים חורצות לתוכן מִסתורין גדול ואפשרויות לדמיין עלילה, דמויות ושמות מתקופות שונות. רוב הכתובות נמחקו, התאריכים נשמטו, ונראה כי האדם הטמון באדמה מתגלם בעולם מחדש כלוח חלק. החלפתי רכבת, הלכתי שני קילומטרים בין שדות ירוקים וצהובים, תפסתי טרמפ עם חוואית מקומית והגעתי.

השער האחורי של הכנסייה לרגלי, שש מדרגות לעלות ואני שם. כמו בכניסה למוזיאון, גם כאן – הגעתי תכליתית ותמימה. בשונה מבתי-קברות אחרים שביקרתי בהם, התחושה היתה שאמצא את הקבר בקלות. כמה אנשים כבר קבורים בחצר כנסייה של עיירה אנגלית קטנטנה? לא המון, אבל מספיק כדי שאלך לאיבוד ואתאכזב. לאחר שנשטפתי במרחבים שלמרגלות הכנסייה ובמראות לבביים של פרחים הדורים, פסעתי הלוך ושוב בין שורות המצבות.

בית-הקברות בברמינגהם. צילום: מיכל טרן

בית-הקברות בברמינגהם. צילום: מיכל טרן

חיפשתי בעיני את ניק דרייק. הדקות חלפו, קצב הפסיעות גבר, היכן המצבה? כעבור כמעט שעה של חיפושים התיישבתי לכמה רגעים להתבאס עם עצמי במחשבה שגם אם לא אמצא את מבוקשי, בכל זאת יהיה סיפור לספר. המחשבה לא הצליחה לשכנע אותי. קמתי מן הספסל ויצאתי לטיול נוסף בין המצבות.

בבית-העלמין כמו במוזיאון מתקיימת היררכיה מעמדית, בהירה אך דוממת, ממש כמו בחיים. המוּכרת והנראית מכולן היא הקבורה הצבאית וההילה סביב טיפוחה. היררכיה זו גורמת לשלל המבקרים לתחושת קטנוּת אל מול אור הנצח המוטבע בשיש, ולפסיעות ללכת ולהחריש.

בזכות שילוב תוכנות הדמיה דיגיטליות ואמצעים  אינטראקטיביים למיניהם יכולתי להרכיב שרשרת לבחירתי, ללמוד את תהליך יצירת הרהיט במדויק ואפילו להביע התפעלות בקול ולא בלחש

המוזיאון הפך במרוצת השנים לכלי להאדרה וחותם של רצינות, ונדמה כי בהיכל המוזות המודרני אלות האמנות והיופי שוכנות אצל האמן יותר מאשר ביצירה, דבר המסיח את דעתנו מפוטנציאל הלמידה השיתופי אל עבר צפייה חרישית ומופנמת. אנו כמבקרים נדרשים לטפס על מדרגות דמיוניות כדי להתקרב אל היפה, בהיותנו בהכרח יפים מעט פחות.

אולי אין דרך לנהל דיאלוג עם יצירה בלי שנאמין בלב שלם כי היא והצופים בה מבטאים ייחודיות בל תשוב. לכל עבודה אמנותית שפה משלה המבקשת לשוחח במלותיה. הציור מבקש מבע עיניים ממשש, הפסל זקוק למגע היד ויצירת הווידיאו מבקשת מאיתנו לעתים לנוע לצליליה וכן הלאה. הסיבוב הזה היה שונה. עם כל צעד הרגשתי את האפשרות – או שכן, או שלא.

הפעם שלפתי את ידי מכיסי המעיל, מיששתי את האבנים, מבחינה בין מרקמים. קראתי בנחת את הכיתובים על המצבות, התכופפתי להביט בתצלומים, בקרעי מכתבים, בטריוּת ובקמילת זרי פרחים. כמעט שכחתי את ניק. נטולת דאגה שמא ייעלב, המשכתי לאִטי והגעתי לְשביל שלצדו עץ גבוה ורחב ותחתיו מצבות צנועות למראה של בני משפחת דרייק. מה! הגעתי.

על היכלי מוזות ומקומות שינה

חקירה של נקודות ציון תרבותיות בהיסטוריה חושפת יחסים בין יצירת האמנות לרעיון הקבורה, יחסים הנפרמים ומתרחקים בעידן המודרני עד לכדי ניכור עז. דוגמה מובהקת ומוכרת להוד הזוהר והאמנותי סביב קבורת המת היא מערות הקבורה במצרים העתיקה. התפיסה כי יש להכין את המת ולצייד אותו לקראת העולם הבא רווחה בקרב עמים שונים לאורך הדורות, ואפשר שהיא הולידה את הצורך בעיצוב פנים דקורטיבי של מקום ההטמנה, אך לא רק.

הקבורה האחידה, התכליתית, המתוחזקת היטב של ימינו היא תוצר של העת החדשה ולה סיבות רבות, ביניהן ירידת קרנה של הכנסייה, מלחמות אזרחים ועולם למיניהן, צפיפות אוכלוסין גוברת והולכת ועוד. היכן מחוץ לאמנות ולספרות מיטיבים לתאר את יצריה הקמאיים של הנפש ומאפשרים פתח לעיסוק במוות ובחיים שלאחריו להיכנס דרכו? בבתי-קברות נוצריים לדוגמה. לא יהיה זה נדיר למצוא לאורכם ולרוחבם של אלה מצבות מפוסלות המספרות סיפורי אהבה, אימה וסערה. מדוע מוזיאון ביוונית משמעו "היכל המוזות" ובית-הקברות (cemetery) הוא "מקום שינה"?

מי מצית באמן את להבת היצירה וכיצד נתפס המוות בעולם העתיק, אם תוּאר כשנת ישרים? טביעות אצבע על אבן, חומר, שיש או נחושת מותירות שומן – לא כתם. במובן זה מוזיאון ויקטוריה ואלברט איפשר לי להשאיר אחרי שביל של טביעות אצבע מבעד לזגוגיות. אך מדוע בכל זאת פסלים ויצירות הדורשות תנועת יד (תכשיט, דפי ספר) המוצגים במוזיאון אינם זוכים למגע ידינו, בעוד שמצבות בבית-הקברות פתוחות למגע אנושי חם, קר, כואב, דואג, סקרן, נרעד או נפחד ככל שיהיה? אולי מטעמי שימור המוצגים? אני סבורה שלא.

מדוע פסלים ויצירות הדורשים תנועת יד (תכשיט או דפי ספר) ומוצגים במוזיאון אינם זוכים למגע ידינו, בעוד שמצבות בבית-הקברות פתוחות למגע אנושי?

ובכן, לא הרוב שחור, התקווה בינינו ורבים המוזיאונים שלא חצו את הרוביקון אל עבר ויקטוריה ואלברט כפי שחוויתי אותו אני, אך הוא אינו בודד במערכה. חוויה של טיול מסוג אחד מושכת קהל מסוג מובחן יחסית, בעוד שחוויה המציעה רבדים רבים מזמנת קהל מגוון ובכך מצמצמת את טווח האפשרויות להילוך בטֵל וריק במרחב. האם נוכל לאפיין בקו גס וגורף את קהל המבקרים במוזיאונים? האם המבקרים בבתי-העלמין נושאים ייחוד על פני היתר? התשובות כמעט ברורות מאליהן, כן ולא לפי הסדר.

מחשבה על סרטים ובתי-קברות

בסרט הקולנוע (הנפלא והמרומם) "הרולד ומוד", שיצא לאקרנים ב-1971, מפגיש הבמאי האל אשבי בין שתי דמויות הנחשבות לחריגות בנוף החברתי, כאשר נקודת המפגש ביניהן מתרחשת על רקע תחביב משותף – השתתפות באזכרות וטקסי הלוויה של זרים גמורים. מלבד המוזרוּת המובנית שבתחביב, הוא מאפשר לנו הצצה מסוג אחר אל טקס הקבורה סביב השיחות בין השניים.

המבט המרוחק במנוח של קהל שאינו שבוי מציע התבוננות אחרת על דבר שנחשב לטאבו חברתי. היכן ששוכנים התוגה והכאב המוחלטים, יש מקום גם להומור, סקרנות ותהיות. במרחב העירוני בעל הקיוסק עומד לצד הסנדלר המפהק בחוסר מעשׂ לצד סניף בנק הספוג בקור המזגן לצד מוכר בחנות חולצות הדפסים המרוצה ממכירות יחסיות. העיר, כמו הטבע, מאפשרת לפוסע בין שביליה לצאת לטיול של ממש – לצעוד, לשוטט, להשתאות, להריח, למשש, להביט, להקשיב ובעיקר לגלות, ועולה השאלה, היכן בתוך עמו חי המוזיאון והאם נוח לו במקומו.

***

מיכל טרן היא עורכת ויוצרת תוכן לילדים, כותבת ומתרגמת

כתיבת תגובה