ינואר 2015

השנה התחלתי לעבוד כמורה במגמת אמנות בבית-ספר תיכון. מתוך כך עלתה באופן טבעי שאלת טיבה של האחריות הנדרשת ממני ביחס לתלמידי. במקביל התחלתי את שנתי השלישית בלימודי אמנות מעשיים באקדמיה. עמדה כפולה זו מאפשרת לי להתבונן בהבדלים שבין יחסי מורה-תלמיד ליחסי מרצה-סטודנט. במה שונה האחריות שמגלים כלפי המרצים באקדמיה מזו שעלי לסגל כלפי תלמידי?

לימודי האמנות המעשיים בבתי-הספר התיכוניים שונים מאלה המתנהלים באקדמיה. מטרת-העל של התיכוניים היא להקנות כלים וידע תרבותי על-ידי חינוך לאמנות. לימודי האמנות באקדמיה הם בבחינת שלב לקראת מימושו העצמי והאמנותי של הסטודנט.

מונה חאטום, ללא כותרת, שני כסאות מרשת תיל, 1992, מוזיאון ישראל, ירושלים

מונה חאטום, ללא כותרת, שני כסאות מרשת תיל, 1992
מוזיאון ישראל, ירושלים

שאלת האחריות, הן בתיכון והן באקדמיה, בולטת במיוחד בהוראת אמנות מעשית. בניגוד להוראה פרונטלית של מקצועות תיאורטיים, האמנות הפלסטית היא מעבר לגבולות השפה, ועל כן תדרי העיסוק בה הם פעמים רבות תדרים רגשיים ואישיים. במהלך ההכוונה או השיח המקצועיים נחשפות לא פעם נקודות רגישות אצל התלמיד או הסטודנט, אך בעוד שהאקדמיה מצפה מהסטודנט להתמודד באופן עצמאי עם הפן הרגשי ולהישאר בתחום המקצועי, בתיכון המערכת בהגדרתה אמורה לספק ללומד המתבגר תמיכה רגשית.



האמנות הפלסטית היא מעבר לגבולות השפה, ועל כן תדרי העיסוק בה הם פעמים רבות תדרים רגשיים ואישיים

מורה אחראי לעדכן את הגורמים המקצועיים בבית-הספר (יועץ, פסיכולוג) בכל בעיה. כך יקבל התלמיד מענה מקצועי ותמיכה רגשית שאינם בתחום מקצועיותו של המורה. מצד שני, לא פעם מתגלים הגורמים המטפלים כאטומים רגשית או חסרי יכולת להקל על מצוקות התלמיד. סדנת האמנות בבית-הספר היא מקום מכיל הפתוח לניסויים, וכל התערבות חיצונית בה עלולה להיתפס כהפרה של הסכמה זו. משום כך דווקא התערבותם של הגורמים הטיפוליים עלולה למוטט את אמונו של התלמיד. לימודי הוראת האמנות עוסקים אך מעט בשאלת ההתמודדות הרגשית של תלמידים בשיעור, ורוב תוכנם עוסק בפרקטיקות של הוראה מקצועית.

מה גבולות השיח בין מורה לתלמיד? כיצד מקנים תחושת ביטחון לתלמיד שהעלה את מצוקותיו דרך האמנות בכיתה בלי לעורר אצלו אי-אמון בשל פנייה לגורמים טיפוליים במערכת? שאלות אלו כמעט שאינן נידונות בלימודי הוראת האמנות. אימוני ההוראה מאפשרים מפגשים קצרים עם תלמידים, ולא ליווי הנפרש על פני תקופה משמעותית, ולכן הם מפספסים במידה רבה את האפשרות להעלות את השאלות הללו לפני שנת הסטאז'.

להעריץ ולהיות נערץ

במעשה ההוראה, הן באקדמיה והן בבית-הספר, עומדת איתנה כל העת שאלת ניצול הסמכות של המורה מעצם היותו בעל השפעה על תלמידיו. שאלה זו קשורה במידה רבה בשאלת האחריות שעל המורה לגלות כלפיהם. נוכל לבחון עד כמה המורה מוכן לקחת עליהם אחריות ביחס למטרה שלשמה הוא מלמד, ובתוך כך ביחס למטרות מוסד הלימודים שבו הוא מלמד. ראוי יהיה לעשות הבחנה בין מושג ההערצה למושג ההערכה ביחסי מורה-תלמיד. בעוד שהערכה למורה קשורה בהיותו סמכות מקצועית האוצרת ידע, הערצת המורה מעמידה אותו כמודל לחיקוי. כוחה של הבחנה זו הוא ההפרדה בין תפקיד המורה לבין ניצול לרעה של תפקיד זה. על אף שהערצה היא פעולה אקטיבית מצד המעריץ, אל לנערץ לנקוט עמדה פסיבית ביחס לכך. תחת זאת עליו לעודד ביקורתיות ביחס למושג ההערצה.


ויתור על עמדת ה"גורו" וליווי מקצועי צוותי יאפשרו לממש את מטרת-העל של לימודי אמנות אקדמיים באופן שייטיב עם התלמידים

כאשר מורה מתנהל במוסד הלימודים כדמות אינדיבידואלית, יודעת כל, שאינה מכירה בחוסר מקצועיותה בנושאים שאינם מתחום התמחותה (כמו התחום הטיפולי), אזי יש סכנה לחרוג אל תחומי ההערצה. עבודה עם הצוות המקצועי של בית-הספר, גם אם הוא אינו אמון על רזיהם של התהליכים האמנותיים, היא חלק מלקיחת האחריות של המורה לטובת התלמיד. עבודת הצוות מקטינה את הסיכוי שמורה ינצל את סמכותו ויחרוג אל תחומי ההערצה, גם אם הדבר נעשה בהיסח הדעת וללא כוונה תחילה. בעוד שהערצה היא דבר פסול, ההערכה למורה חשובה מאין כמוה, וכאשר היא מתקיימת, דבר אינו יכול לשבשה.

הגורו

באקדמיה לאמנות, המרצה אינו מוערך רק על-ידי תלמידיו, אלא גם על-ידי הקולגות שלו בעולם האמנות. מרצה לאמנות נושא בשני תפקידים – מרצה ואמן. כפל תפקידים זה מזמן לא פעם התייחסות פסבדו-מקצועית הנעשית אל מול מרצים אחרים, אגב ניצול הסטודנט והתקדמותו המקצועית.

אחד הגורמים להפיכתם של מרצים לאמנות למעין "גורואים" נערצים הוא העובדה כי מתקיימת מעט מאוד עבודת צוות בין המרצים השונים (למעט עבודה משותפת על סילבוסים של מחלקות או אוצרות משותפת של תערוכה על-ידי שני מרצים). במהלך השוטף של השנה אין מפגשים בין מורים סביב התקדמות הסטודנטים או ליווי מקצועי של סטודנטים באופן מקיף. במקום זאת מתקיימים מפגשים אישיים, מרצה מול סטודנט או מול קבוצה של סטודנטים.

במעמד הביקורת בתערוכות השנתיות משתתפים מרצים שלא  נחשפו לעבודות הסטודנטים במהלך השנה ובקורסים השונים, ועל פי רוב הם אינם מתייחסים לתהליך העבודה, אלא לתוצר הסופי בדמות התערוכה. כדאי לחשוב על פורמט לימודים שונה, המאפשר, לצד מוסד הביקורת, גם ליווי מקצועי של צוות מרצים העוקבים יחד אחר הסטודנט במהלך הלימודים ובוחנים יחד את התקדמותו, מתוך הקשבה מתמדת לתהליכי היצירה שלו. ויתור על עמדת ה"גורו" וליווי מקצועי צוותי יאפשרו לממש את מטרת-העל של לימודי אמנות אקדמיים באופן שייטיב עם התלמידים.

המקרה של "נקודות זכות" והאמנית-מרצה רותי סלע

עבודת הווידיאו "נקודות זכות", שהוצגה במסגרת תערוכת היחיד של האמנית רותי סלע במוזיאון בת-ים באפריל 2014, עוסקת בשאלת הגבולות בין סטודנטים למרצים. הווידיאו מתאר קורס מרוכז שסלע העבירה לסטודנטים בבצלאל בשנת 2012, ובמהלכו איתגרה את הסטודנטים בשאלות של ניצול סמכות.

בסרט הווידיאו רואים את סלע מתקרבת פיזית לסטודנטים, הן באמצעות גופה והן באמצעות המצלמה, תוך שהיא מזכירה כל העת שהיא בעמדת הכוח. היא שואלת אם יוכלו להתנגד לה ומזכירה להם כי בידיה הסמכות להעבירם את הקורס או להכשיל אותם.

עבודת הווידיאו של סלע מעלה לדיון שני סוגים של ניצול סטודנטים: האחד, ניצול סמכות הקשור בגבולות האישיים של הסטודנטים, והאחר, ניצול הסטודנטים לטובת התקדמות אישית אמנותית. קורס שנתי בבצלאל הפך ליצירת אמנות פרטית המאתגרת את גבולות המרצה-אמן. מעניין כי בבצלאל בחרו לצנזר את הווידיאו וקראו לסלע שלא לפרסמו ברבים.


בווידיאו רואים את סלע מתקרבת פיזית לסטודנטים, הן באמצעות הגוף והן באמצעות המצלמה, תוך שהיא מזכירה כל העת שהיא בעמדת הכוח

 

עבודתה של סלע מעוררת תהייה ביחס להיתממות שגילה הממסד האקדמי בנוגע לשאלת האחריות של מרצה ביחס לתלמידיו. 13 הדקות, שהן אורכו של הווידיאו, מציגות התנהלות לא שגרתית כביכול בין מרצה לסטודנטים, אך בנוכחות המצלמה מחווירה זו לעומת המציאות. מעשה הצנזורה מעלה שאלה גם ביחס לאמונו של המוסד במעשה האמנות ולכוחו לשאול שאלות קשות שדרכן ישפיע על מציאות חיינו. דווקא הטמנת הראש בחול היא זו המדגישה כיצד, באופן יומיומי, המוסד האקדמי מתנער מאחריות כלפי הסטודנטים שלו. נדמה שדווקא הצנזורה האמנותית היא זו שחושפת את האימפוטנטיות של המוסד ביחס ליכולתו לספק ליווי מקצועי אמיתי לסטודנט, חף מהערצה ומעריצות.

מהי, אם כן, עמדה אחראית בהוראת האמנות? ראשית, יש להתבונן בלומד כאדם בזכות עצמו, ולהתנהל בהתאם לצרכים האישיים שלו. שיתוף פעולה בין גורמים באקדמיה ובבית-הספר יקטין את הסיכון לניצול סמכות, וישמור הן על הסטודנט והן על התלמיד תחת עין מקצועית ותומכת. ובעיקר, יש לזכור כי במעמד ההוראה נתון בידו של המורה כוח רב, שעימו עליו להתנהל ברגישות רבה וללא אינטרס אישי למעט הסיפוק הנובע מהגשמתו העצמית של זולתו.

 

***

יעל פרידמן היא סטודנטית לאמנות ומורה במגמת אמנות

2 Comments

  1. ציפי ק. says:

    02/01/15 @ 17:42 

    המאמר נוגע בנקודה כואבת במיוחד במוסדות האמנות הגבוהים, בהם חלק גדול מהמרצים משליטים טרור אסתטי ותכני על פי טעמם במקרה הטוב ועלפי מטרותיהם האישיות במקרה הפחות טוב

    הגב
  2. מיכל כ. says:

    04/01/15 @ 14:12 

    כתבה מצויינת. מעלה על השולחן את האחריות הגדולה שמונחת על כתפי המורה לאמנות, על הפגיעות של התלמידים עקב העיסוק בתכנים אישיים, ועל מידת ההגינות הנדרשת מהמורה על מנת לאפשר התפתחות של טעם אישי של התלמיד בלי לנצל את הסמכות שלו כבעל הידע והסמכות.
    חבל שבצלאל לא לוקח את ההזדמנות לבדוק את עצמו ולשפר את דרכי ההערכה והלימוד, ו"מטאטא מתחת לשטיח" את ההתנהלות הבעייתית לעיתים בין מרצים לתלמידים.

    הגב