ינואר 2015

משולש המושגים אמנות-מוזיאון-קהל ניצב בבסיס הלימודים במגמת האמנות "טריפתיכון" של מוזיאון ישראל, ירושלים. תלמידי תיכון מרחבי העיר מתכנסים פעם בשבוע ולומדים אמנות דרך התבוננות ביצירות המקור המוצגות במוזיאון

בשהותי הראשונה בפריז ביקרתי במוזיאון מרמוטן מונה כדי לראות את יצירת המופת של קלוד מונה, "התרשמות, זריחה" ("Impression, Soleil Levant"). לתרומתה הגדולה של היצירה למהפכה האמנותית במחצית השנייה של המאה ה-19 התוודעתי במהלך לימודי התואר הראשון בתולדות האמנות.

מאחר שציפיתי ליצירה גדולה גם במידותיה, כי הרי למדתי על אודותיה באמצעות דימוי מוקרן על מסך גדול באולם 300 של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, תגובתי הראשונה היתה אכזבה: גודלה של היצירה התברר כ-63X48 ס"מ בלבד.

התרשמות זריחה, מוזיאון מרמוטן מונה

"התרשמות זריחה", מוזיאון מרמוטן מונה

עד מהרה התחלפה האכזבה הראשונית בהשתאות; יכולתי להתקרב עד כדי חמישה ס"מ מן הציור עצמו, להתבונן במשיחות המכחול העדינות, בצבעים, כמעט להריח אותם. למעשה ניתן לומר שעד לאותו הרגע ידעתי רבות על היצירה, אבל לא באמת הבנתי אותה.

לחוות את "הדבר האמיתי"

בעידן שבו כמעט כל דבר מתווך דרך מסך-מגע או אפליקציה, תפקידו של המוזיאון הוא להפגיש בין המבקר ליצירה המקורית – האובייקט המוחשי שנמצא בחלל נתון. העובדה שרוב החוויות החזותיות שלנו מתווכות מחדדת את הצורך של המבקר במוזיאון לחוות את "הדבר האמיתי" בחושיו. היכרות אינטימית עם אמנות, הבנה שלה ואינטראקציה עם האובייקט המוחשי הן העקרונות המנחים של "טריפתיכון", התוכנית לבגרות של מוזיאון ישראל.

אין לנו ספר לימוד קבוע. המוזיאון הוא הספר, וגלריות התצוגה שלו הן הכיתות. עם סגירת המוזיאון למבקרים, התלמידים זוכים לשוטט לבדם בחלליו השונים ולחוות יצירות מופת של אמנים דוגמת קלוד מונה, פאבלו פיקאסו ואנדי וורהול

"טריפתיכון" היא מגמה על-אזורית שבה לומדים תלמידים מכ-20 בתי-ספר מרחבי ירושלים במהלך שלוש שנים, מכיתה י' ועד כיתה י"ב. התוכנית, שמזכה את התלמידים בחמש יחידות לבגרות, מפגישה בין בני נוער מרקעים סוציו-אקונומיים, דתיים ואתניים שונים, שהמכנה המשותף לכולם הוא אהבה לאמנות. בכל יום חמישי, בין 16:30 ל-21:30, התלמידים לומדים במוזיאון, תוך מפגש ישיר עם אוספיו ותערוכותיו.

הרעיון המנחה את "טריפתיכון" הוא הדיון במשולש המושגים אמנות-מוזיאון-קהל. שלושת המושגים הללו אחוזים זה בזה, ולמעשה אין האחד יכול להתקיים ללא האחר; המוזיאון אוסף ומציג אמנות, והקהל המבקר במוזיאון צורך אותה. התוכנית מאתרת את הממשקים שבין המושגים השונים, כאשר במרכז המשולש נמצא התלמיד. כקהל הוא נחשף לאמנות המוצגת בגלריות השונות וחוקר אותה באופן מקצועי וביקורתי, וכאמן הוא יוצר בסדנאות. כל זה קורה בין כותלי המוזיאון. לשיטתנו, לימוד האמנות במוזיאון מסייע לתלמיד להיות בקיא בשיח האמנותי, שכן הוא מאפשר לו להבין את משולש המושגים ואת יחסי הגומלין ביניהם.

צילום: בני מאור

צילום: בני מאור

בבסיס התוכנית עומדת התובנה שידע תיאורטי ויצירה בסטודיו הם מקשה אחת; כשם שאי-אפשר ליצור אמנות בריק, ללא הבנת ההקשר הרחב שלה, אין משמעות לתיאוריה של האמנות המנותקת מיצירת האמנות. במהלך הלימודים התלמידים יוצרים בסדנאות אגף הנוער ובגלריות המוזיאון במגוון תחומים: ציור, פיסול, צילום, וידיאו, מיצב ומיצג. רוב התרגילים המעשיים הם פרויקטים אישיים המתחילים בנושא-על שמספק המורה, וממשיכים בפיתוח אישי של התלמיד. עם השלמת הפרויקט, מציג אותו התלמיד מול מוריו וחבריו לכיתה.

בתחום התיאורטי, אין לנו ספר לימוד קבוע. המוזיאון הוא הספר, וגלריות התצוגה שלו הן הכיתות. עם סגירת המוזיאון למבקרים, התלמידים זוכים לשוטט לבדם בחלליו השונים ולהתבונן  ביצירות מופת של אמנים דוגמת קלוד מונה, פאבלו פיקאסו ואנדי וורהול.

טריפתירכון. צילום: מיקי גראד

צילום: מיקי גראד

אופן לימוד כזה הוא מאתגר ביותר: הוראה לצד אוספי המוזיאון לוקחת בחשבון גם פערים באוספיו. כיצד ניתן, למשל, ללמד את אמנות המאה ה-17 כאשר בגלריות לאמנות אירופה יש רמברנדט אחד בלבד, פוסין אחד וריברה אחד, ואף לא ציור אחד של ורמיר, קרוואג'יו או ולסקז?

ראשית, איננו מתיימרים ללמד את תולדות האמנות, אלא להקנות לתלמידים כלים להתבוננות, ניתוח והבנה של אמנות באמצעות אינטראקציה אינטימית עם יצירות מקור. שנית, אוספי המוזיאון קובעים את סילבוס ההוראה, ומאחר שהאוספים החשובים והאיכותיים ביותר של מוזיאון ישראל בתחום האמנות הם של אמנות מודרנית, אמנות עכשווית ואמנות ישראלית, הרי שההוראה מתמקדת באמנות של המאות ה-20 וה-21 בישראל ובעולם.

ההוראה של "טריפתיכון" דינמית מאוד. היא משתנה משנה לשנה וממחזור למחזור בגלל תכיפות התערוכות הנפתחות. בעוד שתלמיד כיתה י"א בשנת 2011 ראה את תערוכתו של ויליאם קנטרידג' ולמד על אודותיו, תלמיד כיתה י"א בשנת 2014 למד על ג'יימס טורל דרך התערוכה שהוצגה במרוצת השנה. התלמידים יוצרים בהשראת תצוגות הקבע והתערוכות המתחלפות, ומדי פעם נערך שיעור מעשי בגלריות התצוגה שמאפשר להם לבחון את היצירות שעליהן למדו בשיעור העיוני מזווית אחרת.

צילום: עודד אנטמן

צילום: עודד אנטמן

טועמים מהשוקולד בעצמם

מאחר שההוראה העיונית מתרחשת בגלריות – כאשר לומדים על יצירה אחת, בוחנים אותה ביחס למכלול התצוגה. אשר על כן, נדבך חשוב בתחום ההוראה העיונית הוא האוצרות. התלמידים לומדים לנתח את חללי התצוגה מבחינה מרחבית, להבחין באג'נדות אוצרותיות שונות ולהבין שאופן ההצבה של היצירות חושף בהן רובדי משמעות.

לדוגמה: התבוננות בתצוגת הקבע של האמנות המודרנית במוזיאון – שם מוצגת יצירתו של מקס ארנסט "המלך משחק עם המלכה" מ-1944 לצד היצירה"קרש הקפיצה" מ-1956 של פיקאסו, כאשר מעליהן תלויה מסכה של שבט הבאולה ממזרח אפריקה מן המאה ה-19 – מבהירה לתלמידים באופן מיידי וחזותי את ההשפעה של האמנות האפריקאית על האמנות האירופית המודרנית. כך נחשף התלמיד לכוונתה של אוצרת התערוכה להתוות מהלך אוצרותי מסוים. אם להשתמש בקלישאה, הרי שבמקום לשמוע הרצאה ארוכה על שוקולד, התלמיד טועם מן השוקולד בעצמו.

צוות התוכנית מורכב מהיסטוריונים של אמנות ואמנים פעילים. כל תלמיד לומד עם ארבעה מורים שונים לפחות ונחשף לגישות פדגוגיות ודיסציפלינריות שונות. נוסף לכך, הלימודים במוזיאון מאפשרים לתלמידים להיפגש עם צוות המוסד על כל תחומיו ולסייר בתערוכות עם האוצרים. זאת דרכנו להקנות לתלמיד מתודות מחקר ויצירה תוך הימנעות מדוגמטיות. בהעדר תשובה ברורה אחת לשאלה כיצד ניגשים לעשייה האמנותית, על כל תלמיד מוטלת האחריות למצוא את התשובה הנכונה עבורו ואת דרכו האישית.

בבסיס התוכנית עומדת התובנה שידע תיאורטי ויצירה בסטודיו הם מקשה אחת; כשם שאי-אפשר ליצור אמנות בריק, ללא הבנת ההקשר הרחב שלה, אין משמעות לתיאוריה של האמנות המנותקת מיצירת האמנות

מאחר שההבנה, ולא השינון, נמצאת במרכז תהליך הלמידה, התלמידים אינם מתבקשים לעמוד בשום מבחן, אלא להגיש עבודות אישיות שכתבו, כמו גם עבודות אמנות עצמאיות העומדות לביקורת. ההערכה המסכמת של התוכנית בסוף י"ב, שהיא גם בחינת הבגרות, היא אינטגרציה בין כל מרכיבי הלימוד.

פרויקט הגמר העיוני משלב בין הלימוד התיאורטי על אודות אמנות לבין הלימודים האוצרותיים, ולכן התלמיד בוחר נושא למחקר לפי עניין אישי, בוחר כ-12 יצירות מוכרות שיוצגו באותה תערוכה וירטואלית שהוא הוגה, ומעצב מודל מוקטן לתערוכה שבה הוא מציב את היצירות בהתאם לאמירה האוצרותית שלו. במקביל הוא כותב ומעצב קטלוג לתערוכה שבו הוא מנתח, בהתאם לנושא התערוכה, את היצירות השונות שבהן בחר. בפרויקט הגמר המעשי, התלמידים יוצרים יצירות המוצגות בתערוכת הגמר באגף הנוער של מוזיאון ישראל.

כלים ראשונים במעלה להתבוננות

בני נוער מתארים לא פעם את המוזיאון כמוסד משעמם ומתנשא ומקשרים אותו עם אנשים זקנים וחפצים מתים. ב"טריפתיכון" אנו מנסים לגדל דור של צעירים שהמוזיאון עבורם הוא מקום חי, ביתי ומקרב, ואמנות ומחקר על אמנות הם כלים ראשונים במעלה להתבוננות פנימית, להתבוננות בעולם שבו הם חיים, להבעה אישית, להנאה ולסיפוק.

צילום: שחר הבר

צילום: שחר הבר

כדי להמשיך את הקשר הרציף עם המוזיאון אחרי שלוש שנות לימודים, הקמנו באחרונה מועדון של בוגרי המגמה, שבמסגרתו אנו מזמינים את הבוגרים להגיע לסיורים ופעילויות משותפות במוזיאון. מן התשובות לשאלון שחילקנו בין בוגרי המגמה מעשר השנים האחרונות עולה שיותר ממחציתם עוסקים באמנות או לומדים דבר-מה שקשור בתחומי האמנות, העיצוב, האדריכלות או תולדות האמנות.

ההשפעות של תהליך ההוראה התלת-שנתי אינן ניכרות בהכרח בסוף י"ב, אלא בעתיד הרחוק יותר. כמעט בכל יום, כשאני מגיע לעבודה במוזיאון אני נתקל בתלמיד לשעבר שאומר שהוא "חייב" לראות תערוכה זו או אחרת. רבים מבוגרי התוכנית גדלו להיות היסטוריונים של אמנות, סטודנטים במוסדות ללימודי אמנות או אנשים שאינם עוסקים בתחום האמנות כלל, אך האמנות היא חלק מחייהם והמוזיאון הוא להם בית.

***

קובי בן-מאיר הוא רכז התחום העיוני של מגמת האמנות "טריפתיכון" .

1 Comment

  1. דבורה מאור says:

    14/02/15 @ 15:38 

    תודה! נהניתי לקרוא וללמוד מכם, אין ספק שאגף הנוער של מוזיאון ישראל הוא עילוי

    הגב