ינואר 2015

איה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה והאוצרת הראשית שלו זה כשנה, מאמינה שייעודו של המוזיאון הוא ליצור דיאלוג בין אמנות לקהילות השונות. "אחד הדברים שאני אוהבת לעשות הוא להיכנס למוזיאון ולראות בו דברים לא מוכרים", היא אומרת. "קצת כמו מבוך, להיכנס ולהיבלע בתוכו"

חלפה כמעט שנה מאז כניסתה של ד"ר איה לוריא לתפקיד האוצרת הראשית ומנהלת מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. עד לפני כשנה היתה לוריא האוצרת הראשית של מכון שפילמן לחקר הצילום, ולפני כן פעלה כחוקרת ואוצרת עצמאית באקדמיה ובאוספים פרטיים.

לפי לוריא, למוזיאון יש מחויבות ואחריות כלפי הקהילה שבתוכה הוא פועל, כלפי קהילת האמנות וכלפי ההיסטוריה. מוזיאון, היא אומרת, צריך להיות עם האצבע על הדופק, במצב של התבוננות, עם הפנים קדימה, ועם זאת לאפשר למרחבי העבר להדהד בהווה. בעיניה, אמנות, תרבות וחשיבה ביקורתית הן שלושה נדבכים הפועלים במשולב. מוזיאון, היא מאמינה, צריך לפעול באופן בין-תחומי ולשלב אדריכלות, קולנוע, מוזיקה, עיצוב ווידיאו.

ד"ר איה לוריא. צילום: אביב חופי

ד"ר איה לוריא. צילום: אביב חופי

איך נראה בעינייך ביקור במוזיאון?

"המוזיאון פורמלי במובן מסוים, כי הוא מוסד עירוני שמוכר על-ידי המדינה, משרד התרבות, אך לא פורמלי משום שדרך מפגש עם יצירות אמנות הוא מייצר מימד חווייתי. המוזיאון מאפשר ביקור לא מובנה, אנחנו לא יודעים בוודאות מה יקרה לאדם שנכנס לתוך המוזיאון.

"מוזיאון הוא מקום עבור מי שזקוק למרחב רפלקטיבי, נפשי, אינטלקטואלי. המוזיאון יכול להביא את הרבדים האלה. הוא יכול לייצר מרחבים כאלה בתוך הקונסטרוקציות המוכרות. אחד הדברים שאני אוהבת לעשות הוא להיכנס למוזיאון ולראות בו דברים לא מוכרים. קצת כמו מבוך, להיכנס ולהיבלע בתוכו.

"מוזיאון הוא מקום עבור מי שזקוק למרחב רפלקטיבי, נפשי, אינטלקטואלי. המוזיאון יכול להביא את הרבדים האלה. הוא יכול לייצר מרחבים כאלה בתוך הקונסטרוקציות המוכרות"

"המוזיאון בעיני הוא כמו ספינה גדולה משנות ה-70 שעברה התאמות לשנת 2000, וכך הצליחה להגיע עד הלום. בשלב הזה, העבר וההווה שלה מוכנים להמשך הפלגה, שתביא אותה למחוזות חדשים. אם מכון שפילמן היה אופנוע ים משוכלל, מהדגם הכי חדיש, שאפשר לעשות בו סללומים, כאן זה משהו אחר. זהו לא מקום שיכול לעשות הטיות חדות. יש לו נתיב מסוים".


אם כן, מהו הנתיב של הספינה?

"בחיים של מוזיאון דברים לוקחים זמן. זה תהליך של לימוד ומחשבה. למוזיאונים יש אבולוציה. המוזיאון יכול להיות גם קטליזטור, פלטפורמה להעמקה, ויכול להיות גם גשר, לייצר אפשרויות ודיאלוגים.

"התוודעתי בהרצליה לאוכלוסייה רחבה ומגוונת. לצד מקומיים מכל שכבות האוכלוסייה, שמגלים ביחס למוזיאון עניין רב ורצון להיות חלק ממנו. הכרתי גם קהילה דיפלומטית מאוד גדולה – זהו קהל שמגיע למוזיאון באופן קבוע, הוא חלק מהמקום. הקשר הקבוע איתם מאפשר חיבורים לא מובנים מאליהם בינם לבין קהילת האמנות. הפריבילגיה שלי כמוזיאון קטן היא שאני יכולה לבנות את המפגשים האלה לתהליכים אינטימיים ואישיים".

צילום: באדיבות מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

צילום: באדיבות מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

תחילתו של מוזיאון הרצליה באמצע שנות ה-60, עם תרומתו של תושב העיר, אויגן דה-וילה, ופתיחתו של המוזיאון בדירה ברח' בר-אילן 15 במרכז העיר. המשכו כשנחנך בשנת 1975 כבית יד-לבנים בשילוב מוזיאון לאמנות, בתכנונו של האדריכל בן העיר יעקב רכטר. במוזיאון הצעיר הוצגו יצירות עתיקות מאוסף דה-וילה, לצד ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו באתר אפולוניה שבעיר.

"המוזיאון בעיני הוא כמו ספינה גדולה משנות ה-70 שעברה התאמות בשנת 2000, וכך הצליחה להגיע עד הלום. אם מכון שפילמן היה אופנוע ים משוכלל, מהדגם הכי חדיש, שאפשר לעשות בו סללומים, כאן זה משהו אחר"

"בהדרגה, במהלך השנים, התגבש אופיו של המוזיאון והתמקד באמנות. בשנות ה-80 מנהלו המנוח של המוזיאון, יואב דגון, שם דגש על תחום הפיסול וייסד גן פסלים רחב ידיים מסביב למוזיאון. ב-20 השנים האחרונות מיקדה דליה לוין את העיסוק באמנות עכשווית; צילום, מייצב ווידיאו של אמנים צעירים ישראלים ובינלאומיים. בשנים אלה תיפקד המוזיאון יותר כקוּנְסְט-הָלֶה, כלומר, הציג תערוכה גדולה שהתחלפה כל ארבעה חודשים, על פני המוזיאון כולו. הקשר לעברו האדריכלי והאמנותי של המוזיאון התעמעם לנוכח בשורת החדש. המהלך שאני מבקשת להביא הוא אינטגרטיבי יותר בתפיסתו, כזה שבראש וראשונה מבקש ליצור קשר בין האמנות לקהילה".

ספרי על חטיבת החינוך מוז"ה. מהי? כיצד היא מתנהלת?

"צוות המוזיאון כולל חטיבת חינוך שנקראת מוז"ה, מנהלת אותה הילה פלד. החטיבה מנהלת פעילות יוצאת דופן בהיקפה, מקצועיותה ואיכותה. נוסף לפעילות השוטפת מתקיימת פעילות קהילתית מכוונת אוכלוסיות יעד, מילדים עם ליקויי שמיעה שמותאמים להם סיורים מיוחדים ועד לסיורים עם פגועי נפש, שגם להם מותאמת פעילות ייחודית. יש כאן מערך שלם של תלמידים מבתי-ספר בעיר שמבקרים במוזיאון שלוש פעמים בשנה. זוהי חוויה מתמשכת שמלווה בסדנאות עבודה מעשיות.

"המודל של מוז"ה הוא ייחודי למקום ומתנהל בצורה דיאלוגית. זה מודל שעשה לעצמו שם, והוא חלק מהלגיטימיות והתוקף המוסרי של המקום הזה. בו בזמן המוזיאון נשאר מחויב לפעולה הנוכחית והעדכנית של האמנות, לאפשר אותה ולחקור אותה – לתת לאמנות פלטפורמה מדויקת, נכונה ומקצועית".

במכון שפילמן העבודה שלך היתה מכוונת אוצרות ומחקר, וכאן את יכולה להרחיב את היריעה למקומות של קהילה וחברה.

"השיח בשפילמן התמקד בצילום עכשווי וצילום היסטורי בצורה מוגדרת ומובהקת. עם שלום שפילמן בניתי את הפרוגרמה שעיקרה היה התמקדות בשיח הפנים-צילומי, התיאורטי והאמנותי. בשפילמן לא היתה אג'נדה חברתית קהילתית. במוזיאון הרצליה זה היבט חשוב ודומיננטי. מעבר לזה, יחד עם הצוות של המוזיאון ועם מוז"ה, אנחנו עסוקים בשאלה כיצד לקרב אנשים למוזיאון ולערוך שיתופי פעולה עם גופים עירוניים כדי להרחיב את קשרי הקהילה".

מה סוג הקשרים?
"למשל, יוזמה של אוטובוסים שהעירייה מפעילה על בסיס קבוע, שמביאים קבוצות של מבוגרים וצעירים משכונות מרוחקות. הקבוצה מבקרת ביום זה בכמה וכמה תחנות תרבותיות בעיר: הסינמטק, אפולוניה, היכל התרבות ועוד. מדובר במספר גדול של אנשים שפעמים רבות זוהי להם הפעם הראשונה שהם נכנסים דרך דלת המוזיאון. הקבוצות מלוות על-ידי מדריך מטעם העירייה שנמצא איתנו בדיאלוג. זו פעילות עם חשיבות עצומה".

"אוסף+"

אחד השינויים המשמעותיים  שעשתה לוריא עם כניסתה לתפקיד היה לחשוף את אוסף המוזיאון לקהל הרחב. בפרויקט, הנקרא "אוסף+", לוריא הציבה את האוסף שלא זכה עד כה לתצוגה בלב המוזיאון, לא פחות. "הכנסתי אותו ללב המוזיאון כיוון שיש בכך משהו שמייצר תוקף למוזיאון על-ידי הגדרתו ההיסטורית", היא אומרת. "לעבוד עם האוסף ולבחון תהליכים אמנותיים וחברתיים המשתקפים מתוך האוסף. הגישה שלי מעודכנת ביחס אליו. אני יכולה להכיל פרקטיקות אוצרותיות עכשוויות, להרחיב אותו, להזמין אנשים מדיסציפלינות אחרות שיעסקו בו. להפגיש עבודה מהאוסף עם אמנים שפועלים היום.

לוריא הציבה את האוסף שלא זכה עד כה לתצוגה בלב המוזיאון, לא פחות. "הכנסתי אותו ללב המוזיאון כיוון שיש בכך משהו שמייצר תוקף למוזיאון. לעבוד עם האוסף ובהקשר לאוסף"

"זוהי תפיסה רחבה של התצוגה המוזיאלית, שמקיימת אינטגרציה בין אז לעכשיו. בעיקר אני מבקשת לבחון מחדש תפיסות שהתקבעו. למשל, עד עכשיו היה נושא-על שהתפרש על פני כל המוזיאון, ואני רוצה לבדוק את אופן המחשבה הזה. האם התערוכות יכולות להיות ללא נושא-על? האם כותרות-על ונארטיבים גדולים מתפרקים? האם נושא-על הוא לא יותר ממהלך קופירייטרי? מה המשמעות התרבותית של המהלך הזה? עדיין אין לי כל התשובות, אבל יש לי המון שאלות ומחשבות לבחון, לבדוק ולגלות".

האמן הראשון שמציג במסגרת "אוסף+" הוא צבי לחמן. לפני 24 שנה הציג לחמן במוזיאון תערוכת יחיד גדולה. מאז, פסל שלו מוצב בכניסה למוזיאון. "היה מעניין להזמין אותו מחדש ל'זירת הפשע' כבן המקום ולאפשר לו להתבונן רטרוספקטיבית ביצירה", אומרת לוריא. "ועדיין – זו לא תערוכה רטרוספקטיבית, זו תערוכה שיש בה ארבעה פסלים שמייצרים קואורדינטות של כאן ועכשיו, ובתוכן המקום מלווה את הפעולה הרב-שכבתית והרב-זמנית".

"אני גר כאן וזאת הפעם הראשונה שלי במוזיאון"

בשנה החולפת הובילה מוז"ה את "מוזיאון על הדשא", אירוע שהתקיים בסוכות, במסגרת מסורת של בתים פתוחים המתקיימת בהרצליה זה כמה שנים. באירוע נכחו כ-1,000 איש שהשתתפו בפעילויות שונות בהנחיית אמנים: למשל, סוכה שבנו שני אמנים אקטיביסטים יחד עם ילדים, פעילות לילדים עם רקדן מיומנה, פעילות אחרת עם אמנית המשלבת יוגה בעבודתה ועובדת על שיווי משקל של הגוף ביחס לפסלים ועוד. אירוע דומה יתקיים בפורים.

לשיח גלריה בהנחייתה של לוריא באותו ערב הגיעו כ-100 איש. "מישהו ניגש ואמר לי: 'אני גר כאן, וזאת הפעם הראשונה שאני נכנס למוזיאון'. אחריו ניגשה אשה, אם לשני ילדים, ואמרה אותו משפט. אני מרגישה שקיבלתי נכס יקר ומושקע, שבשלב הזה גם מאוד חשוב לי לחלוק אותו עם מה שיותר אנשים שייהנו מהמקום המיוחד הזה וממה שיש לו להציע. האידיאולוגיה שלי היא עשייה תרבותית. אני חושבת שאנחנו נמצאים בזמן ובתקופה שהיכולת לשמור על עשייה תרבותית עם אינטגריטי ומשמעות לאורך זמן היא לא דבר מובן מאליו".

אז את אומרת שהעיסוק באמנות הוא לא עיסוק פריבילגי.

"לגמרי לא. זה לא שעשוע, זה לא מותרות. יש כאן חשיבות מהותית מבחינתי, כמעט קיומית. אני פועלת ופעלתי בכל מיני שדות בתחום האמנות; באוניברסיטה, באוספים פרטיים, כאוצרת עצמאית. לפעול בתוך קונסטרוקציה ציבורית, יש לזה חשיבות מאוד גדולה,ערכית ואידיאולוגית. אני חושבת שאפשר לקחת את הפלטפורמה ובאמצעותה לייצר פעולה סימולטנית שמאפשרת עוד שדות פעולה. דרך המוזיאון אפשר לייצר דיאלוג. אני רוצה להביא את המוזיאון לטובת שוחרי האמנות ולטובת כל הקהילות".

4 Comments

  1. נורית אלקלעי says:

    03/01/15 @ 17:40 

    מאמר חשוב ביותר, כתוב היטב, מבהיר היטב את חשיבות האמנות בחיינו, אכן אמנות אינה מותרות, ראוי שיקרא מאמר זה כל אדם העוסק בחינוך.
    בכ"ז נדמה לי שמחיר התרבות בישראל אינו שווה לכל כיס, כניסה למוזיאונים גדולים בישראל יקרה מאד ואין אפילו יום אחד לכניסה חינם כפי שנהוג בכל העולם, מחירי הצגות וקונצרטים גובלים בשערוריה עד כי אפילו אנשים שאינם במחסור חושבים פעמיים בטרם ירכשו כרטיסים.
    על כך צריך להיאבק אם אנחנו אומרים שאמנות אינה מותרות.

    מוזיאון הרצליה המצויין מאפשר כניסה שווה לכל נפש ומציג אמנות במיטבה.

    הגב
  2. שרה גליקמן says:

    18/01/15 @ 11:11 

    שלום איה
    קראתי בעיון את המאמר של ענת ברזילי.
    רציתי לשאול, האם האנשים שהגיעו למוזיאון בסוכות ונחשפו אליו לראשונה, או סתם מבקרים שבחרו להנות במוזיאון בכל הפעילויות המגוונות שהצעתם, שילמו על הביקור?האם היה לך מימון להפיננג הזה?
    עלי והצליחי,שרה,מוזיאון עתיקות הגולן ופארק קצרין העתיקה

    הגב
  3. אורן כהן נינו says:

    31/01/15 @ 15:34 

    גב' לוריא
    את עושה מעשה!
    מעלה את קרנה של האמנות, מיישמת אותה
    וממלאה את תפקידך כמנהלת, שהרי שמו מוזיאון הרצליה, נישא לפחות באוזני פעמים רבות יותר מאז כניסתך לתפקיד, קל וחומר הבחירות אותן עשית, הפיכתו של המוסד לנגיש, במובנם רבים.

    "החלום הישראלי" שמן על נייר אריזה, מתכתב עם הטקסט המלומד אותו חלקת
    שבת שלום[image=1453318_10152657932514663_944145668469938775_n.jpg]

    הגב
  4. ציפי says:

    06/02/15 @ 17:56 

    ,תגובות מפרגנות!! אבל לא צודקות. מחיר הכניסה למוזיאונים כלל איננו יקר.כרטיס קולנוע + פופקורן עולה יותר. טוב להכיר מנהלת חדשה שרואה חשיבות עליונה בחינוך במוזיאון. עלי והצליחי!

    הגב