אפריל 2015

אמנות טלוויזיה קיימת, עושים אותה כי לא יודעים לצייר, ומה שבטוח – לכל בעיה יש פתרון.  את כל אלה למד חגי אולריך במהלך הדרכה דיאלוגית עם ילדי כיתה ג' במוזיאון אשדוד

"מה אתם רואים?", אני שואל.
"איש", עונה אחד הילדים.
"זה איש", אני חוזר אחריו, "או.קיי, זה איש שנמצא בתוך מה?".
"בתוך מסך", אומרת הילדה בר.
"או.קיי, אז איזה סוג אמנות זו?".
"אמנות טלוויזיה".
"בסדר", אני ממשיך. "אנחנו רואים מסך של טלוויזיה ובתוכו איש".
בהמשך אספר להם שמדובר באמנות וידיאו, אם לא יעלו זאת בעצמם.

 

Asaf Abutbul- Landscape in the Mist from Asaf Abutbul on Vimeo.

 

"ומי האיש הזה בתוך המסך?", אני שואל את בר.
"לא יודעת", היא אומרת.
"או.קיי. מה את עוד יכולה להגיד עליו?".
"שהוא לא יודע לעשות אמנות", עונה ילדה אחרת, ורד.
"הוא לא יודע לעשות אמנות", אני חוזר אחריה, בהתאם לאופי הקבוע שנושאת בחובה הדרכה דיאלוגית. "את מתכוונת לאיש שמופיע במסך, או לאמן-היוצר של האמנות הזו, שהוא אדם אחר?".
"לאיש בתוך המסך".
"למה הוא לא יודע לעשות אמנות?".
"כי זה סתם איש".
"זה סתם איש?", אני שואל.
"כן".
"מה הוא עושה?".
הוא סתם נמצא שם".
"למה לאיש הזה סתם לעמוד שם? או בעצם, למה לאמן שעשה את הווידיאו הזה סתם לשים שם איש?".
"כי הוא לא יודע לצייר", היא אומרת.
"או.קיי, זוהי אופציה אחת, שוורד מציעה כאן. הוא לא יודע לצייר. מה עוד?".
"הוא בבעיה!", קוראת ילדה אחרת.
"הוא בבעיה?", אני שואל.
"כן! הוא רוצה לעשות בעיות".

זה הדיאלוג שניהלתי לא מזמן עם קבוצת ילדים במוזיאון אשדוד לאמנות, כשהצבתי אותם מול עבודה של אמן וידיאו ישראלי. הילדים הגיעו בעצמם למסקנה משותפת, ולפיה אמנות היא, בין היתר, הצבת בעיות. המסקנה הזו התגבשה בסופה של השיחה, אולם תחילתה משותפת גם למבוגרים רבים העומדים מול אמנות עכשווית, אותה הבלחה מוכרת שנעה בין לגלוג מהוסס לחרחור קולני: "מה זה? כל ילד יכול לעשות את זה!". תגובה מסוג זה נובעת מהצורך לקבל פשר מובהק לאובייקט אמנותי שאין מבינים מה טיבו. אולם בדיוק ברגע זה, ההדרכה עשויה להפוך לאירוע מעניין, שונה ומלא פוטנציאל.

רגע הפקפוק הוא רגע שיא שבו המפגש עם התלמידים הופך לאירוע שונה מהרגיל. הדרכה מוצלחת היא כשהילדים מתחילים להבין שהם נוכחים בסיטואציה שאינה מוסברת להם

הדרכה דיאלוגית היא הדרכה המתמקדת ביכולתם של הצופים לפרש, לדובב ולגלות משהו על האובייקט שהם פוגשים. הדגש בהדרכה אינו על האובייקט, אלא על השיחה שמופעלת על-ידי המדריך או המדריכה, בזכות שאלות מנחות כלליות. עיקרן הוא להביא את המשתתפים והמשתתפות למצב של בניית ידע משותף ויצירת אפשרות להכיל את העבודה מתוך עולמו הפנימי של הצופה. ניתן להשתמש בהדרכה כזו מול כל קבוצה של צופים – ילדי גן, תלמידי בית-ספר יסודי ותיכון וכן קבוצות מבוגרים.

שוב ושוב, רגע הפקפוק הוא רגע שיא שבו המפגש עם התלמידים הופך לאירוע שונה מהרגיל. הדרכה מוצלחת מבחינתי היא כשהילדים מתחילים להבין שהם נוכחים בסיטואציה שאינה מוסברת להם, ובכל זאת מתבקשים להעניק לה תשומת לב ומשמעות. הדבר מאלץ אותם לבחון את תגובותיהם ולהרהר באופן שבו הם מסתכלים על אמנות, וזאת באמצעות בקשות פשוטות, שמתחילות בשאלה כללית לכאורה: "מה אתם רואים ושומעים?". כך, האפשרות להפוך את האירוע על פניו מונחת בידיהם, ועל המדריך או המדריכה לאפשר מצב פתוח מעין זה.

אחד הרגעים הפחות מוצלחים, בלשון המעטה, הוא כשאחד המורים/ות או המלוו/ות חש שהוא נדרש להצטרף לשיחה ולגאול את האירוע ממצב שהוא תופס כחוסר שיתוף פעולה מצד הילדים. זה קורה כנראה מתוך מבוכה וחשש שהתלמידים לא יענו נכון, לתפיסתו, או שתעלה תשובה שתישמע לו, או לה, מטופשת. אולם רגעי דממה הם רגעים שאני מייחל להם. בעיני אלה רגעים שבהם הילדים בוחנים מחדש את ערכם ומעמדם ומעלים שאלה הנוגעת לאופי האירוע שהם משתתפים בו. וכך, כשהמורה מנסה לכוון את הילדים באמירה כמו: "אתם לא רואים שלאיש יש עיניים עצומות, אתם לא רואים? מה למדנו בכיתה על לעצום עיניים, נו?" – זה רגע שבו אני משתדל לעצור בנימוס ואומר לקהל: "לא חייבים לענות, אבל כדאי להמשיך להסתכל. רק תסתכלו, ודברים כבר יעלו לכם בראש".

ורד, תלמידת כיתה ג': "בעיה זה טוב, כי זה אומר שיש לה פתרון, ואם אין לה פתרון, אז זו בכלל לא בעיה"

הדרכה דיאלוגית מניחה שכל הידע כבר נמצא אצל הילדים וכל שעליהם לעשות, בהתחלה לפחות, הוא להתבונן. דבר יתחבר לדבר. מנסיוני האישי זה עובד, וכשיש תנאים לכך, אירוע של שינוי מתחולל. מובן שיש דגשים שונים והבדלים בין מדריך למדריך ובין מדריכה למדריכה, ובוודאי בין מוסד למוסד. המטרה מבחינתי היא לקרבם אל אמנות עכשווית דווקא מתוך מקום של אי-ודאות. לא כדי לערער את שלוות נפשם, אלא כדי לאפשר להם לבחון את המרחב שהם נמצאים בו וממקמים בו את עצמם ולאפשר להם היזון חוזר, ביקורת ורפלקסיה.

הילדים מגיעים למוזיאון כשהם אוצרים בחובם ידע רב ועולם פנימי עשיר ורלבנטי. מנקודת מבטי, הדרכה דיאלוגית היא אפשרות משמעותית של גילוי רגע שאולי יישאר עם כמה מהם שנים רבות – תחושת ההצלחה במציאת פתרון לבעיה.
אין מדובר בפתרון במובן השגור של המלה, כזה שאפשר לסמן לידו וי ולאפסן אותו על מדף האובייקטים המוכרים של היומיום, אלא דווקא ההרגשה שאתה נוכח בעניין שאינו מובן, ושהעניין הלא-מובן הזה חשוב, שיש לתת לו להיות מה שהוא, ושלכל אדם יש גישה אליו. אין זה מצב של פענוח האובייקט, אלא מצב של שינוי תפיסה; פתרון שאינו תועלתני וסגור, אלא פותח את אפשרות הגילוי שהאובייקט הניצב מולם, ושהיה נראה בתחילה כחסום, משעמם ובנאלי, הוא למעשה מעניין וחשוב בייחודו ובמוזרותו. יותר מזה: הוא צוהר לאפשרויות פרשנות והכלת משמעות רבות ושונות מכפי שיכלו לתאר לעצמם; המציאות אינה חסומה, ניתן לשנותה.

"למה הוא רוצה להציב בעיה?". אנחנו לקראת סיכום העבודה. שקט שורר בין הילדים. המורה, כך נדמה לי, נותנת בי מבט מעט כעוס.
"סתם מתחשק לו", אומרת ורד.
"אולי סתם מתחשק לו", אני מסכים, הילדים צוחקים. "מה עוד?".
"לכל בעיה יש פתרון".
"למה את מתכוונת?". שוב שקט. "מה זה אומר?".
ורד ממשיכה: "בעיה זה טוב, כי זה אומר שיש לה פתרון, ואם אין לה פתרון, אז זו בכלל לא בעיה".
"או.קיי, ומה הפתרון כאן?".
"אין פתרון, צריך להמשיך ללכת".
"למישהו או מישהי יש עוד משהו להוסיף? לא? או.קיי, בואו נמשיך לעבודה הבאה".

***

Landscape in the Mist
הווידיאו Landscape in the Mist של אסף אבוטבול, שהוצג ב-2014 במוזיאון אשדוד בתערוכה "עד שתצא מקולי" (אוצרים: יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני), מתמקד לכל אורכו בפניו של המשורר ארז ביטון, שאיבד את ראייתו בילדותו שבלוד עקב התפוצצות רימון יד שגרם גם לקטיעת ידו השמאלית. ביטון נחשב לאחד המשוררים הראשונים שהתייחסו לקשיי העלייה של יוצאי צפון אפריקה וביטאו את הקול המזרחי הנאבק על מקומו במרחב הציוני בישראל.
ארז ביטון הוא זוכה פרס ישראל לספרות ושירה עברית לשנת 2015

 

חגי אולריך הוא אמן ומדריך במוזיאון אשדוד לאמנות ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות

2 Comments

  1. עומרית says:

    04/04/15 @ 13:16 

    אתה מעורר השראה!!! נהניתי מכל מילה בכתבה. הדרך המיוחדת שלך ללמד צריכה להילמד על ידי מורים ומרצים בכיתות ובאוניברסיטאות.

    הגב
  2. Daniel says:

    04/04/15 @ 17:57 

    very interesting, We can defiantly learn from children as well as they can learn from us, or better say from their colleagues.

    הגב

כתיבת תגובה