האם ראוי להפריד את לימודי האמנות מלימוד תהליכים פוליטיים וחברתיים? איך ניתן ללמד את תולדות האמנות לעומקן ולרוחבן בלי ליפול לבולען של עודף אינפורמציה? יעל ביאגון-ציטרון, ראשת המגמה לאמנות בינתחומית בתיכון עירוני א' בתל-אביב, מספרת על תהליך כתיבת התוכנית לבגרות ועל קשת הצבעים של האמנות הבינתחומית

בפעם הראשונה שפגשתי את תלמידי המגמה לאמנות בינתחומית בתיכון עירוני א' לאמנויות בתל-אביב, חשבתי שכדאי וראוי לשאול אותם מה היא לדעתם אמנות בינתחומית. ביקשתי מהם להסביר במלים, או לחלופין לספק דימוי הולם.

חברי הקבוצה, תלמידי כיתות ז' וח', הצביעו בביישנות. "שחור", ענה אחד התלמידים. "קשת", ענתה תלמידה אחרת. לאחר דיון קצר הצגתי בפניהם את המושג "אמנות רב-תחומית" וביקשתי מהם להשוות בינו לבין המושג "אמנות בינתחומית". לאיזה מהם יתאים דימוי הקשת, הקשיתי. תלמידה נוספת הצביעה מיד ואמרה: "הרב-תחומית זה קשת, כי הצבעים זה ליד זה, כמו סוגים שונים של אמנות, אבל הם לא מתערבבים".

גליה שפיגלמן, תלמידה בכיתה ח', הומאז' לקלאוס פיכלר, קורס חלל וקומפוזציה

נזכרתי בשיעורי האמנות שלמדתי כילדה, ושיתפתי את התלמידים בפעילות האהובה עלי באותה תקופה: על נייר לבן נהגתי לקשקש בכל צבעי הפנדה שיכולתי למצוא. לאחר מכן כיסיתי את הדף בצבע שחור והתחלתי לחרוט, כשקשת הצבעים מתגלה באופן אקראי ומענג בהתאם לדוגמת החריטה. גל צחוק והנהונים מהירים מצד התלמידים סימנו לי שאולי מצאנו כאן דימוי לבינתחומיות שאפשר לעבוד איתו; מעין חדוות גילוי שבה מעשה היצירה האישי, אותה חריטה על משטח שחור, חושף קשת צבעים, תחומים, רעיונות ודימויים שנאספו בנו.

המגמה לאמנות בינתחומית נוסדה בשנת 2013 בראשות הבמאי והיוצר דני ארליך, והצטרפה לאחיותיה הוותיקות והמוערכות הפועלות בבית-הספר – מגמות האמנות הפלסטית, הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה והמחול. נכון להיום, המגמה לאמנות בינתחומית היא בבחינת צעד פורץ דרך בקידום החינוך האינטר-דיסציפלינרי, החותר ללמידה רוחבית, מרחיבת אופקים ומעמיקה.

עם כניסתי לתפקיד ראשת המגמה באוגוסט 2014 החלה גם העבודה על כתיבת תוכנית ייחודית לבגרות באמנות בינתחומית. הרעיון להקמת המגמה היה חלק מחזונה של מנהלת בית-הספר, גלית והבה-שאשו, שביקשה לספק תגובה ומענה לתנועות העדכניות ביותר בעולם האמנות ובעולם החינוך.

המחיצות הגבוהות הולכות ונעלמות

במישור האמנותי ניתן לראות כיצד יצירות האמנות המהפכניות של המאה ה-20 שנעשו בידי יוצרים מוערכים כמו רוברט וילסון, לורי אנדרסון, מרינה אברמוביץ' ואחרים הובילו לכך שהמושג "בינתחומיות" חדל מלהיות נחלתם של קומץ הוגים ויוצרים אוונגרדיים, והיה לתופעה שגורה ומתפתחת הזוכה לקבלה וגיבוי ממסדיים מכל עבר. גם כאן, בישראל של ימינו, יש לא מעט דוגמאות ליצירה בינתחומית, כמו עבודתן של היוצרות ד"ר נעמי יואלי, יסמין גודר ומיכל ואעקנין, "תנועה ציבורית", קבוצת איפה-דנה והקולקטיב סיסטם-עאלי – אמנים המשלבים ביצירתם מוזיקה, וידיאו, כוריאוגרפיה, טקסט ואמנות פלסטית. זאת, לצד קבוצות וקולקטיבים הקוראים תיגר על מוסכמות דיסציפלינאריות ומרחיבים את גבולות השדה ואת תחומי המושגים "במה" ו"פרפורמנס".

במישור החינוכי, אנו בעיצומה של תקופה המכונה לרוב "עידן המידע", המעלה שאלות בוערות בנוגע ליישום הידע הנצבר ומשמעות ריבוי מקורותיו. לתלמידים בני זמננו גישה מיידית לכמות אינסופית כמעט של מידע זמין; מאמרים, סרטים, מוזיקה, פרוזה ועוד. ימי השינון וצבירת הידע כערך בפני עצמו חולפים אט-אט, וכפי שניתן לראות גם בתחומי מדעי החיים, הטכנולוגיה ומדעי הרוח, יכולתו של הפרט ליצור הקשרים ולהשתמש במאגרי הידע באופן מקורי היא אחד הכלים החשובים ביותר. שיתופי פעולה בין מדענים לאמנים, הן במוסדות מחקר והן במוסדות אמנות, הם תופעה נפוצה למדי, תוכניות אקדמיות המשלבות בין תחומי הגות ליצירה צצות בכל העולם, ונראה שהמחיצות הגבוהות שהפרידו בעבר בין תחומי דעת הולכות ונעלמות.

קלאוס פיכלר, מתוך הסדרה "just the two of us"

מה שנדמה כטבעי ומובן מאליו במסדרונות האקדמיה, ובתחום חקר המופע בפרט, חילחל עם השנים והגיע לפסטיבלים, לגלריות ולבמות מרכזיות בבירות עולמיות, והנה לאחרונה – גם למערכת החינוך. נוסף לתוכניות הבגרות הייחודיות הפועלות בארץ, גם בבתי-ספר ללא מגמות אמנות ניתן לראות שינוי משמעותי בטכניקות ההוראה, שינוי שמתרחש כבר בימים אלה. זאת, בין השאר, עם המעבר ל"למידה משמעותית" ולמידה מבוססת פרויקטים, שבבסיסה ההנחה כי מתן כלים לפיתוח רעיונות והתבוננות בנושא ממגוון נקודות מבט הם קריטיים לפיתוח יכולות למידה והתמצאות בעולם המודרני.

מטכניקה לתנועה חופשית

בהתאם לכל זאת נדרשנו לייצר תוכנית לימודים חדשה – ובמידת הצורך וההיתכנות, אף חדשנית; תוכנית שמזמינה את תלמידיה לחקור, להתעמק וליצור הקשרים חדשים במהלך שנות לימודיהם ולאחריהן, תוך דגש על מקצועיות ולימוד טכניקה יסודית בכל תחום מחד גיסא, והזמנה לנוע בחופשיות בין תחומי האמנות מאידך גיסא. כמו כן מושם דגש על עבודה בקבוצה, פיתוח רעיונות ותחקיר, יכולות הבעה בכתב ובעל-פה וגיבוש קול יצירתי אישי.

זוהי רק תחילת הדרך, ואנו נדרשים ליישם את חזון המגמה בכל צעד. הבחירות הראשונות נעשו בשיעורים עצמם. כפי שניתן ללמוד משמות השיעורים הנלמדים – "חלל וקומפוזיציה", "שפת הגוף", "סטנד-אפ וידיאו", "בדרך לדיוקן עצמי" ו"מבוא לפרפורמנס כאמנות בינתחומית" – עיקרון מנחה הוא שכל שיעור יגלם את התפיסה הבינתחומית בתכניו ובאמצעיו. זאת, בניגוד לתפיסה הרב-תחומית (הבחנה שאנו נדרשים לה תכופות, כאמור), שלהבנתי מכתיבה "טעימה" מכל תחום אמנות בשיעורים נפרדים. כאן היה חשוב לי לבנות יחד עם צוות ההוראה שיעורים שמתקיימים בתפרים שבין האמנויות ומציעים לתלמידים דימוי, רעיון או תימה וארגז כלים טכני, ומזמינים אותם לצאת למסע שבו כל האמצעים האמנותיים כשרים.

קלאוס פיכלר, מתוך הסדרה "just the two of us"

כך, למשל, בשיעור "מבוא לפרפורמנס כאמנות בינתחומית" קיבלו תלמידי השיעור מהמורה דניאל יהל קול-קורא לעבודות בנושא האות א'. בשלב הראשון היה עליהם לכתוב הצעה ליצירה בנושא ולהגיש אותה. לאחר שקיבלו הערות, התחילו בעבודה המעשית, ושבועיים לאחר מכן נערכו פרזנטציות. בין העבודות ניתן היה למצוא סיור וידיאו בעיר תל-אביב בעקבות האות א', פרפורמנס של זרם תודעה ארוך בנושא א', סיור הרפתקני וסוער ברחבי בית-הספר עירוני א' ועוד. נוסף להתנסות ביצירה, זכו התלמידים לחוות הדמיה חשובה של תהליך יצירה שגור בעולם האמנות, שראשיתו במענה לקול-קורא, המשכו בקבלת פידבק מ"ועדה אמנותית" וסופו בהופעה בפני קהל.

בשיעור "חלל וקומפוזיציה" נערכה היכרות עם המושג "טריפטיך". תלמידי הכיתה ניתחו יחד מגוון דוגמאות למבנה הוויזואלי, החל מיצירות של ציירים מהמאות ה-15 וה-16 כדוגמת הירונימוס בוש, דרך ציירים מודרניים יותר כגון לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון, ולבסוף תצלומים וקולאז'ים בני ימינו. דובר על סוגי הקשר האפשריים בין שלוש היחידות בטריפטיך וכיצד ניתן לספר סיפור ויזואלי בשלושה חלקים. לאחר מכן התבקשו התלמידים לצאת ולצלם טריפטיך לפי נושא שבחרו, ומאוחר יותר להציג שלושה טריפטיכים, כשבכל אחד מהם הקשר בין החלקים שונה. לבסוף היה עליהם לבחור תמונה אחת מבין עבודותיהם ולהציגה בליווי מוזיקה שבחרו או יצרו ובצירוף טקסט מקורי. כך נוצר טריפטיך שמדבר בשלוש שפות; ויזואלית, מוזיקלית וטקסטואלית. העבודות נידונו בכיתה, והפרויקט ממשיך ומתפתח בימים אלה.

בולען עודף האינפורמציה

את הפעילות הרציפה בשיעורים מעשירות מדי חודשיים כיתות אמן שנערכות בפורום מגמה מלא (כיתות ז' וח' יחד), ומטרתן להעשיר את עולם המושגים והכישורים של התלמידים, כמו גם להפגישם עם אמנים בולטים ופעילים בשדה האמנות הישראלי. עד כה זכינו לארח את אמנית תיאטרון החפצים ענבל יומטוביאן, את המוזיקאית מארינה מקסימיליאן-בלומין, את הכוריאוגרפית טליה דה-פריס ואת האמנית דינה גולדשטיין, המתמחה בעבודות וידיאו במעגל-סגור. היות שהמגמה עודנה צעירה ומתפתחת, כיתות האמן הן הזדמנות נוספת לערוך מעין "ניסוי כלים" ולבדוק אילו שיעורים ניתן לשלב במערכת השעות בשנים הבאות.

כשנדרשנו לפן העיוני של המגמה, דהיינו "תולדות", עלו בי זכרונות משיעורים אלה בתקופת לימודי התיאטרון שלי. במקרה הטוב היה השיעור מעין סקירה מעמיקה של עמודי התווך ונקודות הציון בתחום הנלמד, ובמקרה הטוב-פחות-אך-שכיח הוא היה סריקה מהירה של יצירות קנוניות ללא הקשר תרבותי, היסטורי וחברתי, ללא תחושה של אבולוציה רחבה ורב-שכבתית, וללא התמצאות בתחום כלשהו מלבד זה הנלמד.

נסיונות לדמיין כיצד ייראו שיעורים כאלה במגמה הבינתחומית לא נראו מעודדים. תחילה משום שנראה לנו שמחובתנו לבקר לפחות בכל אחד מהתחומים ולהתעכב על תולדותיו. ואולם, איך ניתן לעשות זאת בלי ליפול לבולען של עודף אינפורמציה? ואיך ניתן להציע הבנה משמעותית של היסטוריה אמנותית בלי להגיף את התריסים ולהתרכז רק בנראטיב אחד? יתרה מכך, האם ראוי להפריד אותה מתהליכים פוליטיים, חברתיים וטכנולוגיים מהותיים?

מִיה בכור, תלמידה בכיתה ח', הומאז' לקלאוס פיכלר, קורס חלל וקומפוזיציה

בניסיון למצוא מענה לתהיות אלה פניתי אז לשותפי לכתיבת התוכנית העיונית, אמיל פיסקר, מורה להיסטוריה בעירוני א', וביקשתי ממנו שיחבור אלי לכתיבת תוכנית לימודים שתהלום את אופי המגמה. כבר בשיחותינו הראשונות עלה בנו הרצון להעניק לתלמידי המגמה חוויית לימודים שמתבוננת בהיסטוריה בראי האמנות, ולמעשה גם באמנות בראי ההיסטוריה. שיעור שמציע תימות ורעיונות פילוסופיים מההיסטוריה האנושית ומעכל אותם באמצעות בחינה של יצירות אמנות בנות זמנם, בין אם באמצעות קריאה בטקסטים מכוננים ובשירה, ובין אם דרך האזנה למוזיקה, צפייה בסרטים או אמנות פלסטית. להבנתנו, ריבוי הקולות מעשיר את הדיון ומעודד חשיבה פתוחה, סבלנית ואף מעצימה. בסוף כל יחידת לימוד ולאחר שהעמיקו ברעיון, מתבקשים התלמידים להגיב לנלמד בשיעור באמצעות יצירה מעשית. כך אנו מקווים לבסס ולחזק את המפגש בין סיפורי העבר לסיפורי ההווה, בין למידה ליצירה ובין יוצרים לבין קהילתם.

אחת המסקנות שעלו במהלך העבודה עד כה היא שהצורה והתוכן ממשיכים לעצב זה את זה. אנו זוכים לפניות והצעות מרתקות מאמנים ואנשי חינוך המעוניינים לקחת חלק בנעשה במגמה ובתהליך כתיבת התוכנית, ומחפשים באופן מתמיד אחר שותפים חדשים, רעיונות, הצעות ותובנות. לתלמידים המבקשים להיבחן למגמה ושואלים מה צריך לעשות אנחנו עונים: "תביאו יצירה שאתם גאים בה והרבה סקרנות".

כבוגרת מגמת אמנות יש לי את מלוא הכבוד וההערכה לחוויה היצירתית, האינטלקטואלית והחברתית שמגמות האמנות מספקות לתלמידיהן. עם זאת, שיעור חשוב שלמדתי מראש מגמת התיאטרון שבה למדתי, דוד שטיינברג, היה שבית-הספר הוא אינו מסגרת הכשרה מקצועית. אין זה מתפקידו, כך אמר לנו שטיינברג בכיתה, להפוך אותנו לשחקנים ולבמאים מקצועיים. בשביל זה יש סטודיות, בתי-ספר גבוהים, אוניברסיטאות והחיים עצמם. בבית-הספר נלמד למצוא את הקול שלנו, לתת לו ביטוי אמנותי ולהיות חלק מקבוצה תומכת, קשובה ומגוונת.

בהמשך לתפיסה זו, אני סבורה כי מתפקידנו להציע מקום לאותם צעירים שהיצירה והאמנות בוערות בהם, אך הם אינם מעוניינים או מסוגלים להגדיר את עצמם, בגילי 13 או 15, כאמנים בתחום עשייה אחד. תפקידנו הוא להציע להם מרחב חינוכי ואמנותי רב-שכבתי, רבגוני, מעמיק ומאתגר, שמחנך תלמידים להיות פעילים מבחינה אינטלקטואלית ויצירתית. תקוותנו היא שלאחר לימודיהם הם יגדלו להיות לאזרחים שאינם חוששים להשמיע את קולם, להתבונן בסביבתם, לפגוש רעיונות חדשים וסותרים ולבכר סקרנות על פני ידיעה ודאית.

***

השאלות שמציבה האמנות הבינתחומית מעסיקות גם את המוזיאונים. תוכלו להמשיך לקרוא בנושא בכתבה "להתבונן אחרת במוזיאון"

יעל ביאגון-ציטרון היא במאית, דרמטורגית ומתרגמת, ראשת המגמה לאמנות בינתחומית בתיכון עירוני א' לאמנויות בתל-אביב