אפריל 2015

"[…] אני הרי לא חונכתי לאמנות בבית הורי. ההתחלה שלי היתה שתיים-שלוש גלויות דואר כאלה של ואן-גוך, של גוגן, והגעתי לגיל חמישים ושש, ובגלל שנקלעתי ללונדון וירד שלג ונכנסתי במקרה לגלריה הלאומית, אני מוצא את עצמי בדיוק מול הכיסא הצהוב, ולא רחוק משם גוגן. כאילו זרקו לי את זה מול העיניים ואמרו לי, 'מכאן התחלת ולכאן הגעת, ומה יש לך מכל זה, עשית סיבוב כל החיים, ועזבת את אשתך הראשונה ואת השנייה ואין לך כלום כמו אז'. וההרגשה היתה זוועה, רק לבכות, ומצד אחר, אפשר לומר, אם היתה לך הרגשה כל-כך קשה, וכתבת שיר כזה, וכנראה שהשיר הזה הוא אחד הגדולים שכתבת, אז איפה ההיגיון, איך זה מסתדר עם מה שאמרתי קודם, שהשמחה יוצרת ולא הצער?

וינסנט ואן-גוך, "הכיסא והמקטרת", שמן על בד, 1888

וינסנט ואן-גוך, "הכיסא והמקטרת", שמן על בד, 1888

"[…] אתה עומד במוזיאון ורואה את ואן-גוך, אתה חושב על צערו, על צערך, על יופיו התהומי של העולם, על מה שאיבדת; תן לזה ביטוי, תממש את זה. שלא יתנדף כמו אותו שלג. שלא ילך לאיבוד. באת לעולם; תמחיש את זה, תן לזה ממשות. ובאשר לשאלה בדבר הידיעה, נראה לי שטבע הדברים הוא כזה: בו
ברגע שאני יודע משהו, הופכת הידיעה לאי-ידיעה".

בַּנֶשְיוֹנַל גָלֶרִי, בָּעֶרֶב, סָמוּךְ לַנְעִילָה
יָכֹלְתִי לְהַיְשִיר צְעָדַי אוֹ לִפְנוֹת שְמֹאלָה אוֹ יָמִינָה פָּנִיתִי יָמִינָה
בְּלִי-מֵשִים נִקְלַעְתִי לְשָם בַּדֶרֶךְ לִפְגִישָה הָיִיתִי וְנוֹתְרָה לִי שָעָה קַלָה
אוֹר חַשְמַל זְהַבְהַב נָגַה רַכּוֹת עַל הַמָבוֹא פָּנִיתִי אֵפוֹא יָמִינָה פִּתְאוֹם
מָצָאתִי עַצְמִי מוּל הַכִּסֵא הַצָהֹב
וּלְצִדוֹ הַחַמָנִיוֹת וְ"עֵשֶׂב גָבוֹהַ עִם פַּרְפָּרִים" פַּרְפָּרִים לְבָנִים אֳחָדִים
וּבְסָמוּךְ גוֹגֶן דְמֻיוֹת מִטָהִיטִי וּדְיוֹקַן-עַצְמוֹ שֶל סֶזָן
בִּשְנוֹת-הָאַרְבָּעִים שֶלוֹ וּשְלוֹשָה נוֹפִים נוֹפִים סֶזָנִיִים
הָזוּי כִּמְנַמְנֵם בַּחֳמִימוּת הַחֶדֶר בַּחוּץ עַל כִּכַּר טְרָפַלְגָר יָרַד שֶלֶג עָמַדְתִי
קָרוֹב כְּכָל הָאֶפְשָר כָּאן נָגְעָה יָדָם הִנֵה מְשִיכַת הַמִכְחוֹל הִנֵה
מַה שֶעֵינָם רָאֳתָה כָּל הַיֹפִי הַזֶה הָאֱמֶת הַקְדֹשָה אֵלֶה
הָיוּ הַשֵמוֹת הָאַגָדָתִיִים שֶל יְמֵי נְעוּרַי שֶל חֳלוֹמוֹת נְעוּרַי
בְּמִצְוָתָם יָצָאתִי לַדֶרֶךְ אֲשֶר בָּה הָלַכתִי
וְכָל הַשָנִים שֶחָלְפוּ אֱלֹהִים כָל הַשָנִים וְעַתָה עוֹמֵד אֲנִי כָּאן
עֲרָפֶל מְצַעֵף אֶת עֵינַי הַאִם דְמָעוֹת הֵן אֵלֶה וּלְרֶגַע
נוֹגֵעַ בְּלִבִּי בְּכָל הֲוָיָתִי נוֹגֵעַ כְּאֵבָם שֶל הַחַיִים הָהֵם הַכְּאֵב
אֲשֶר מֵאַחֲרֵי הַיֹפִי הַזֶה
הַכְּאֵב וְהַיֹפִי מְעֹרָבִים כָּאן לְלֹא הֶפְרֵד וְהָאוֹר וְהַיָרֹק וְהַוֶרְמִילְיוֹן שָרְשֵיהֶם
נִפְתָלִים אֵלוּ בְּאֵלוּ וְעַתָה אֲנִי כָּאן קָרוֹב כֹּה אֶל מַהוּת
הַכְּאֵב הַזֶה אָכֵן כָּךְ אֲבָל הַאִם מוּטָב הָיָה לְנַסוֹת
אַף אִם נַנִיחַ כִּי הַדָבָר אֶפְשָרִי הָיָה לְנַסוֹת לְהִתְחַמֵק
לִי הָיָה יְדִיד נְעוּרִים יָקָר מוּל בַּד הַצִיוּר מִכְחוֹלוֹ בְּיָדוֹ
בַּעֲלִיַת-גַג בִּירוּשָלַיִם יָשַב כְּאוֹתָם שֵמוֹת אַגָדָתִיִים שֶל יְמֵי נְעוּרֵינוּ
אוֹתם שֶיָשְבוּ בָּדָד אִיש אִיש בִּמְקוֹמוֹ בְּחַדְרוֹ בְּאֶקְס-
אַן-פְּרוֹבַנְס בְּאַרְל בְּטָהִיטִי שִכּוֹרֵי אֱלֹהִים מְצַיְרֵי עוֹלָמוֹ
וְאוּלָם גוֹרָלוֹ לֹא הָיָה לִחְיוֹת אֶת חֲלוֹמוֹ אַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ
הַמִשְפָּחָה הַפַּרְנָסָה הַיֵאוּש הַיַיִן הַנִסָיוֹן לִטְרֹף נַפְשוֹ
בְּכַפּוֹ מִי אֲשֶר אַךְ טִפָּה אַחַת וִיחִידָה מִיֵין הָאֵלִים
נָגְעָה פַּעַם בִּקְצֵה לְשוֹנוֹ הַלָה לֹא יוּכַל עוֹד לְהִתְפַּכֵּחַ כָּל יָמָיו
בַּחֶדֶר מִתְהַלֶכֶת עַתָה נַעֲרָה מְפֹאֶרֶת
אוּלַי זוֹ אִיזוֹלְדֶה כֻּלָה זָהָב מִגַלֵי שְׂעָרָה עַד רַגְלֶיהָ שֶבְּמַגְפֵי הָעוֹר
אוּלַי זוֹ דִיאָנָה הַצַיֶדֶת
הֹאִם לֹא טוֹב מִכֹּל לִחְיוֹת אִתָה בְּחֶסֶד מִישֶהוּ מִן הַסְתָם
עָתִיד לִזְכּוֹת בָּה וְאוּלָם יֹפִי זֶה שֶאֵין עִמוֹ
כְּאֵב אֵינוֹ הַיֹפִי אֲשֶר יָצְרוּ סֶזָן וַן גוֹךְ גוֹגֶן "עֵשֶׂב גָבוֹהַ
עִם פַּרְפָּרִים" "סְלָעִים לְמַרְגְלוֹת סַן-וִיקְטוֹאַר" אוֹר יָרֹק וּוֶרְמִילְיוֹן
הַכֹּל לִי חִידָה וַאֲנִי כָּאן עוֹמֵד בֵּין הָעוֹלָמוֹת הַלָלוּ
הַיְקָרִים כֹּה לְלִבִּי הַקְדוֹשִים לִי מִנְעוּרַי
רוֹשֵם עַל פִּסַת נְיָר מִקְרִית מִלִים תוֹעוֹת אֵלֶה וְעַתָה כְּבָר מַכְרִיזִים
הַשַמָשִים Closing time ladies and gentelmen closing time
רָצִיתִי לִחְיוֹת חַיִים רַבִּים וְחָיִיתִי שוּב וָשוּב
מֵחָדָש לֵילוֹת חֲדָשִים עָרִים חֲדָשוֹת נָשִים חֲדָשוֹת יֹפִי
חָדָש כְּאֵב חָדָש אֲבָל כָּל פַּעַם שֶנִפְתְחוּ חַיִים חֲדָשִים
נִנְעֲלוּ חַיִים קוֹדְמִים וְעַכְשָיו עוֹמֵד אֲנִי כָּאן שֶלֶג לָבָן כְּתַכְרִיכִים
יוֹרֵד בַּחוּץ וְעֶרֶב וּשְעַת הַנְעִילָה הִגִיעָה לְאַחַר שֶרָחַקְתִי מִן הַכֹּל
נִקְלַעְתִי לְכָאן בְּלִי-מֵשִׂים וּפָנִיתִי יָמִינָה לַעֲמֹד מוּל גוֹרָלִי שָב וְרוֹאֶה
נָשִים בְּטָהִיטִי גִבְעָה אֲדֻמָה אִיש בּוֹדֵד בְּאֶקְס-אַן-פְּרוֹבַנְס
כִּסֵא צָהֹב חַמָנִיוֹת צְהֻבּוֹת כֵּן אֲנִי זוֹכֵר זֶה מַה שֶהָיָה בַּהַתְחָלָה
"לָמָה תִשְאֲלוּ עַל הַסוֹף כַּאֲשֶר הָיְתָה הַהַתְחָלָה
כֵּן יְהִי הַסוֹף" אֵלֶה דִבְרֵי יֵשוּעַ כַּמוּבָא בְּאַחַד הַכְּתָבִים הַגְנוֹסְטִיִים
הַבְּשׂוֹרָה עַל-פִּי תוֹמָא שֶקָרָאתִי לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת
זִכְרִי אוֹתִי יְהוּדִית אִשְתִי וְגַם אַתְ יָעֵל מִן הַשָנִים הָרְחוֹקוֹת מְאֹד
זִכְרִי אוֹתִי אֲבִיגַיִל זִכְרִי אוֹתִי מַלְכָּה בַּאֲשֶר אַתֶן
וְגַם אַתְ חֲבַצֶלֶת הַמֵתָה וְשָׂרִי הַמֵתָה
זְכֹרְנָה אוֹתִי בְּאַרְצוֹת הַמָוֶת יְהִי זֶה בַּאֲשֶר יְהִי
זְכֹרְנָה אוֹתִי בְּעָמְדִי כָּאן לְנֹכַח הֹכִּסֵא הַצָהֹב
אוֹר רַךְ נוֹגֵהַ עָלָיו תְהִלַת עוֹלָם לֹא נָגְעָה בִּצְנִיעוּתוֹ גַם צְבָעָיו דָהוּ מְעַט
זְכֹרְנָה אוֹתִי כִּי זֶה מַה שֶהָיִיתִי לֹא יָכֹלְתִי לִהְיוֹת אַחֵר
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כִּי לֹא יָכֹלְתִי וְהָיוּ יֹפִי וְאַהֲבָה וְשִׂמְחָה וְגַם כְּאֵב
צַר לִי אֲהוּבוֹת וְגַם הַרְבֵּה אֵין לִי עוֹד עַתָה לוֹמַר
מַה שֶהָיָה נָמוֹג כַּחֲלוֹם לִפְנוֹת בֹּקֶר כְּטַל "הַחַיִים הֵם כְּטַל לִפְנוֹת בֹּקֶר
וְאָנוּ גוֹוְעִים כְּאֶגְלֵי הַטַל" כָּךְ נֶאֱמַר בְּשִיר-חַיָלִים קוֹרֵאָנִי עַתִיק
שָרוּהוּ הַחַיָלִים לִפְנֵי לֶכְתָם לָמוּת
וְעַכְשָיו שֶלֶג בַּחוּץ שֶלֶג לָבָן הוּא אוֹמֵר מַשֶהוּ אֲמִירָה בְּלֹא שוּם צֶבַע
מַה הוּא אוֹמֵר

(פנחס שדה. נדפס לראשונה ב"חדרים", אביב 1987, חוברת 6, בעריכת הלית ישורון)

2 Comments

  1. נורית- חוקרת אמנות says:

    04/04/15 @ 16:27 

    נפלא אין מילים
    פשוט נפלא תודה רבה

    הגב
  2. ציפי says:

    04/04/15 @ 19:00 

    נפלא!
    כל כך הרבה נחמה ויופי. ידוע שפנחס שדה היה קשה אל עצמו אף יותר משהיה קשה אל מקורביו. אדם קשה ומורכב.
    רק מאנשים קשים כאלה צומחת אמנות יפה כזאתי
    ושוב תודה לכם על המדור הנפלא הזה

    הגב

כתיבת תגובה