יוני 2015

פרופ' אמה נרדי, נשיאת החטיבה לחינוך ותרבות באיגוד המוזיאונים הבינלאומי (איקו"ם), מהרהרת על דרכים שונות להוראת אמנות ומעדיפה את הסיפור האישי והאנושי

זווית אישית היא נקודת מבטו של היחיד ביחס לדבר אחר, בעוד שזולתו יבחר זווית שונה לגמרי. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות שניתנה לי כאן כדי להציג חפץ מוזיאלי מכמה זוויות. הרי אנחנו, כמחנכים לאמנות, יכולים לנוע מנקודת מבט אחת לאחרת כדי להדגיש זוויות מסוימות בפני הנמענים שלנו.

קולר ברזל של עבד, מאות 4–6 לספירה, אוסף המוזיאון הלאומי, רומא

קולר ברזל של עבד, מאות 4–6 לספירה, אוסף המוזיאון הלאומי, רומא

באוסף האפיגרפיה (אֶפִּיגְרַפְיָה: חקר כתובות עתיקות על חרסים ומצבות) הקבוע של המוזיאון הלאומי ברומא (Museo Nazionale Romano alle Terme di Diocleziano) מוצגים כמה חפצים ייחודיים. אחד מהם הוא קולר עגול מברזל בקוטר 12 ס"מ, שמתוארך למאות 4–6 לספירה. לוחית הברונזה שעל הקולר נותרה במקומה. כיוון שהלוחית דקה בהרבה מהקולר, מפתיע שהיא לא אבדה או ניזוקה. האותיות שנכתבו בחרט ארוכות וצרות, כנהוג בתקופה המאוחרת של התרבות הרומית.

אנחנו, כמחנכים לאמנות, יכולים לנוע מנקודת מבט אחת לאחרת כדי להדגיש זוויות מסוימות בפני הנמענים שלנו

על הלוחית מופיעה כתובת בת חמש שורות:
Fugi, tene mi
cum revoculveris me d(omino) m(eo)
Zoninus
accipis
solidum

זוהי הבטחה לשלם גמול לאדם שיחזיר את נושא הקולר לזונינוס. קל לקרוא את הכתובת, אבל קשה לפרש אותה. האם היא מתייחסת לכלב? האם כלב יכול להיות כה יקר לאדונו עד שהאדון ישלם פיצוי למי שיחזיר את הכלב? האם ה-solidus היה גמול גדול או קטן?

בעיות מהסוג הזה מעסיקות את האפיגרפים. כדי למצוא תשובה הגיונית לשאלות אלו צריך להצליב ראיות. במקרה הזה ניתן להיעזר בחוק בן התקופה שקובע כי solidus הוא הסכום שישולם למי שמחזיר אדם שברח מאדונו. לכן, אף שאולי קשה לנו לקבל זאת, הקולר לא היה שייך לכלב, כי אם לעבד.

לקולר של העבד יש משמעויות והשלכות שונות, ולכן ניתן לתווך אותו מכמה נקודות מבט:

  • שימור. ההיבט הזה עלול להיות מבלבל, כיוון שקשה מאוד למצוא חפץ מסוג זה במצב מושלם. אשר על כן מתעוררות השאלות הבאות: היכן ומתי נמצא החפץ? באילו תנאים מצאו אותו? מי ביצע את שימור החפץ וכיצד? ממתי הוא מוצג במוזיאון הלאומי ברומא? האם הוא הושאל פעם למוזיאון אחר?
  • נקודת המבט המוזיאוגרפית. באיזה אגף של המוזיאון מוצג החפץ ולמה? מי החליט היכן להציגו? האם ניתן לראות את החפץ בשלמותו בחלון שבו הוא מוצג? האם התאורה מתאימה להצגתו?
  • אפיגרפיה. האם ניתן לשער באיזו סדנה ייצרו את הקולר? אילו מאפיינים יכולים לעזור לגלות מתי החפץ הופק? באילו אותיות השתמשו כדי לכתוב על הלוחית? האם הן גולפו בידי אדם מיומן או לא?
  • נקודת מבט חברתית-כלכלית. העבדות היתה משאב כלכלי חשוב בעת העתיקה. הודות לעבדים היה ניתן לפתח את החקלאות, למשל. העבדים עשו את כל עבודות הבית. הם היו מקור כוח עצום וזול. העבדים היו שווי ערך לבעלי חיים או אפילו לחשמל בימינו. לכל עבד היה ערך משלו, והאדונים לא רצו לאבד אותם. לכן, במקרה שהקולר מייצג, מובטח גמול למי שישיב את העבד שנמלט.
  • נקודת המבט האנושית-מוסרית. העבד לא היה מכונת עבודה ותו לא. הוא או היא היו אנשים עם תחושות ורגשות. לפני מאות שנים ילד אמיתי ענד את הקולר הזה. ילד שלא היו לו זכויות, שאף אחד לא טיפל בו ודאג לו.
    מחשבה על תופעת העבדות בתקופה הרומית המאוחרת יכולה לעורר דיון על מצבים אחרים בהיסטוריה שבהם התקיימה עבדות ולפתוח דיון על מה יכול להיחשב כעבדות בת-זמננו

כל נקודות המבט שתוארו לעיל הן פתיחות מצוינות לתיווך ולחינוך מוזיאלי הכוללים הזמנה להתבוננות, לפרשנות ואף לחקר.

אולם גישה נוספת שאני מבקשת להציג היא הזווית האישית יותר, ההומניסטית, זו היכולה להיות יעילה ולקרב בעיקר ילדים אל החפץ המוזיאלי, הלא היא הסיפור, הנארטיב.

לעבד היה סיפור, והסיפור שלו הוא הסיפור האוניברסלי של עבדות. מחשבה על תופעת העבדות בתקופה הרומית המאוחרת יכולה לעורר דיון על מצבים אחרים בהיסטוריה שבהם התקיימה עבדות, ולפתוח דיון על מה יכול להיחשב כעבדות בת זמננו. הנה סיפור אפשרי אחד שהקולר יכול לספר לנו:

"שמי ג'מיל. אני בן שתים-עשרה. האדון שלי הוא זונינוס, סוחר עשיר שהיה גם הוא עבד בעבר. האדון שלו שיחרר אותו, וכך הוא הפך לעבד משוחרר (Libertus). אני גר בביתו היפה של אדוני. יש בבית חצר פנימית שדרכה נכנסים אור ואוויר לחדרים הסובבים אותה. הפריטים בבית יקרים: פסיפסים, ציורי קיר, שרפרפי פולחן מברונזה, ספות רכות מכוסות משי. במרכז החצר מזרקה שמזרימה מים. כן, בביתו של אדוני יש מים זורמים, דבר שרק משפחות עשירות מאוד יכולות להרשות לעצמן.

"על אף שהוא אינו אכזר בהכרח, האדון שלי מאוד תובעני. אני עדיין זוכר, בערפול מסוים, את היום שבו נלקחתי מהכפר שלי בפרובינציה רומית רחוקה מאוד. הייתי רק ילד קטן, אבל אמרו שאני יפה מאוד. המסע לרומא נדמה לי אינסופי. אני חושב שבכיתי רוב הזמן. כשהייתי תשוש נרדמתי, והתעוררתי רק כדי לבכות עוד. אף אחד לא טרח לטפל בי. הם נתנו לי מזון שלא הכרתי. זה היה מוזר, אבל טעים.

"רומא היא עיר יפהפייה, אבל אני עדיין מתגעגע לארץ שלי. חשבתי שלא אראה אותה יותר. למרות זאת, לפני כמה ימים ביקש ממני האדון שלי לקחת מגילת חשבונות לרואה-החשבון הבכיר שלו. בדרך שמעתי מישהו מדבר בשפתי. עצרתי והגעתי לשני גברים ששוחחו ביניהם. ביקשתי מהם רשות להצטרף רק כדי ליהנות מהאזנה לשפת מולדתי. הגברים עצרו לפתע והסתכלו בי מבולבלים עד שהחליטו לחלוק איתי את סודם. כוונתם היתה לגנוב זהב שהוסתר במערה כלשהי ולנסות לברוח. הפתח שדרכו הם היו צריכים להשתחל היה קטן למדי, ולכן הם חשבו שנער זריז ורזה כמוני יכול להתאים למשימה. קיבלתי את הצעתם, וכפי שקל לנחש – נתפסנו.

"הוניתי את אדוני. קיבלתי חמישים הצלפות. בכיתי והתחננתי לרחמים, אך ללא הועיל. אני עבד. כשהתחלתי להחלים מהפצעים שכיסו את גבי, קרה משהו גרוע יותר: הנפח של אדוני ניגש אלי עם קולר בידיו. חשבתי שהוא רוצה לענוד אותו לכלב השמירה הגדול שגר איתנו. לא שיערתי שהוא מתכוון לרתך אותו סביב צווארי. אבל כך הוא עשה.

"עכשיו אני עבד מושפל. על התליון שמשתלשל מהקולר כתוב משפט מבשר רעות: 'אני מוכרח לברוח. תפסו אותי. אם תחזירו אותי לאדוני זונינוס, תקבלו מטבע זהב'. החוויה שעברתי מבעיתה וכואבת, ולמרות זאת אני מחשיב את עצמי לבר-מזל. בעבר הלא רחוק היו לאדוני עבדים שניסו לברוח. כעונש, הוא הטביע במצחם שלוש אותיות: FUG. הן מייצגות את המלה Fugitivus – נמלט, אות הקלון החמורה ביותר עבור כל עבד".

זהו סיפור העבד. אני עצמי מעדיפה לתווך ולגשר דרכו בין המודרכים לבין החפץ המוזיאלי. תיווך מסוג זה מדגיש את הזווית האישית, האנושית, המוסרית, המשותפת לכולנו בעבר ובהווה.

אמה נרדי

אמה נרדי

פרופ' אמה נרדי היא נשיאת החטיבה לחינוך ותרבות של איגוד המוזיאונים הבינלאומי (איקו"ם) ופרופסור לפדגוגיה נסיונית במחלקה לחינוך של אוניברסיטת רומא טרה

כתיבת תגובה