כסיפורו המרתק של מוזיאון לנוער ברובע שנברג שבברלין, שבחר לפרוץ את גבולותיו המסורתיים של המוסד המוזיאלי וליזום שורה של פרויקטים נועזים, יצירתיים ומרחיבי לב, בשיתוף פעיל ומשמעותי של בני נוער משכונות מצוקה באזור

גרמניה של ראשית שנות ה-90 היתה מקום קשה. כמעט שלא חלף יום בלי דיווח תקשורתי על שריפה של בית-מחסה למבקשי מקלט או על חילול של אתרי הנצחה יהודיים. המתקפות האלימות, שהחלו עם איחוד גרמניה ומניעיהן היו בעיקר שנאת זרים, זיעזעו את הציבור והיו תמרור אזהרה עבור אלה שביקשו להגן על החברה האזרחית.

מוזיאון הנוער של שונברג, ברלין

בתגובה ספונטנית לאירועים הללו הוקם באותם ימים הארגון Museen Gegen Fremdenhass (מוזיאונים נגד שנאת זרים). במקביל החלו מוזיאונים קטנים כגדולים ברחבי גרמניה לעבוד יחד, תוך דגש על דו-שיח עם הקהילה. כמחצית מכלל המוזיאונים בגרמניה מנוהלים על-ידי העיריות, ואף אני עבדתי אז במוזיאון עירוני, ששם לו למטרה לאסוף, לשמר, לחקור ולחלוק את ידיעותיו בנוגע לנכסי התרבות המקומית.

בעקבות האירועים האלימים באזור, שהלכו ותכפו, פיתחנו תוכניות מוזיאליות שנקודת המוצא שלהן היתה אמנם היסטורית, אך מטרתן העיקרית היתה לעורר שאלות בנוגע להווה. הפקנו, למשל, הצגת תיאטרון שעסקה בקונפליקט בין תרבויות שונות ובדו-קיום ביניהן. המחזה התבסס על מקרה אמיתי מן המאה ה-18, שתועד בכרוניקות היסטוריות מקומיות. קהל היעד של ההצגה היה ילדים בני 11–12 שהתגוררו באזור המוזיאון. הפרויקט הצליח מאוד: הילדים, שבאו מרקעים מגוונים, מצאו בהצגה זירה לחלוק בה את מחשבותיהם ופחדיהם. המורים היו אסירי תודה על עזרתנו, ופוליטיקאים מקומיים עודדו אותנו להמשיך בכיוון הזה.

מהי משמעותה של המלה "תרבות"?

האירוע המכונן מבחינתי התרחש במהלך הכנס הראשון שהוקדש למוזיאוני ילדים בברלין ב-1993, כנס שהוביל להקמת Hands On! Europe, ארגון בינלאומי של עובדי מוזיאונים, ששם לו למטרה להפוך מוזיאונים ומרכזי מידע למקומות משמעותיים ונגישים עבור ילדים. במהלך הכנס שמעתי הרצאה שהשפיעה עמוקות על עבודתי. היתה זאת הרצאה של מינדי דויץ (Duitz), שסימנה עבורי את הכיוון שאליו על המוזיאון שלנו לצעוד. דויץ היתה אז המנהלת של מוזיאון הילדים של ברוקלין, ניו-יורק, והיא סיפרה על פרויקטים שונים שהגיבו במישרין לאלימות על רקע גזעי שהתעוררה בשכונת קראון-היל. מוזיאון לילדים "אמור להתנהג כמו אזרח טוב", אמרה דויץ. "משמעות הדבר היא להיות מודע לתודעה החברתית של המוזיאון ולהגדיר יעדים ליוזמות מקומיות".

ההבנה שמוזיאון יכול להיות "זרז יעדים" ולהגדיר את האופן שבו הוא רואה את עצמו ביחס לבעיות חברתיות בכלל ובעיות מקומיות בפרט היתה חדשה עבורי. לפחות בגרמניה, לא ראיתי אף מוזיאון שאימץ גישה כזו. ההרצאה של דויץ הפיחה בי אומץ וחיזקה את החלטתי להיפרד מן הדרך המוזיאלית המסורתית ולהתמקד באוכלוסייה שחלקים בחברה תופסים אותה, בחרדה ובקלות רבה מדי, כמועדת לפורענות.

ב-1994 הקמנו, קבוצה של היסטוריונים, מורים ואמנים, את מוזיאון הנוער של שנברג (Schöneberg). עיריית רובע שנברג בברלין הקצתה למוזיאון וילה נאה בלב הרובע. ביקשנו לעזור לבני נוער להבין את עצמם ואת סביבתם ולעודד אותם לרחוש כבוד לבני-אדם אחרים, כמו גם לעצמם. רצינו להתנסות באופני עבודה וייצוג שונים שיסייעו לנו ולהם להיפטר מן האדישות לסביבה האורבנית. התוכנית יועדה לבני 10–18, גילים שבהם עדיין מתרחש תהליך של שינוי אישי. רצינו להתמקד דווקא בבני נוער שמוזיאונים רבים מתקשים להגיע אליהם, אם בכלל.

החלטנו שהמוזיאון יפעל במסגרת הארגונית של המוזיאון האזורי, שהאוסף שלו, שנבנה במשך שנים וכלל חפצים יומיומיים נושאי מטען היסטורי ותרבותי לצד מסמכים מן העבר, יהיה זמין גם לצעירים. בה בעת החלטנו להגדיל את האוסף ולקחת אחריות גם על דברים שקשה להציג, כמו עמדות, רגשות ומחשבות שנדחקים תדיר לקרן זווית.

המומחה הנודע למוזיאונים קנת' הדסון (Hudson) אמר שניסוח הגדרה אוניברסלית למוזיאון הוא משימה כמעט בלתי אפשרית: "המוזיאון נתון להתאמות תדירות", אמר. ברגע שנוצרת הגדרה של המוזיאון, מיד יועלו התנגדויות הגיוניות כנגדה. 'המוזיאון', כך נוכחנו, אינו מושג יציב. הוא משתנה כפי שהחברה משתנה". ואכן, אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני מוזיאונים הוא שמירה על פתיחות וגמישות.

סדנה במוזיאון הנוער של שונברג

מוזיאונים מסורתיים מתמודדים עם המשימה הזו בקלות רבה יותר מאשר מוזיאונים לילדים ולנוער. הסיבה לכך מורכבת: ילדים הם מעין ססמוגרף חברתי. התנהגות מסוימת ומובהקת שלהם בחללי המוזיאון מרמזת לא פעם על תמורות חברתיות עכשוויות עוד לפני שהן זוכות לתשומת לב ציבורית. מדי יום אנו עדים, למשל, לתופעה רווחת במוזיאון: פחות מ-50% מהילדים המגיעים למוזיאון מצוידים בכריך לארוחת הבוקר. איננו זקוקים לדו"ח העוני הממשלתי שמתפרסם אחת לכמה שנים כדי שיספר לנו על חומרת המצב.

זאת ועוד: המנחים במוזיאון יכולים לחוש בשינוי האקלים החברתי במהלך העבודה עם צעירים. כאשר ילדים ובני נוער, בעיקר מן הפריפריה, גדלים במשפחות עניות ומגלים נטייה גלויה לאלימות – יש להניח שפעולותיהם משקפות אלימות שהם עצמם חווים, לצד התמודדויות אחרות כמו אבטלה של הוריהם ועוד. מוזיאונים, כמו גם בתי-ספר ומרכזי נוער, נותרים לא פעם חסרי אונים לנוכח גילויי האלימות במפגש שלהם עם צעירים.

העולמות השונים שמהם מגיעים בני הנוער אינם נשארים מחוץ לשערי המוזיאון, והם מציבים אתגר מתמיד לצוות המוסד. נשאלת השאלה, עד כמה רשאי, צריך ויכול מוזיאון היסטורי להתערב בקונפליקטים חברתיים מבלי שיתפקד כ"מכבה שריפות"? האם וכיצד עליו לנצל את תחומי הידע, התערוכות ואסטרטגיות התיווך שלו כדי להתמודד עם הקשיים שהצעירים מביאים עימם למפגש המוזיאלי?

הארטמוט פון-הנטיג (Hentig), מוותיקי המחנכים בגרמניה, שאינו עובד בתחום המוזיאונים, ניסח זאת כך: "לסדר את העולם, ואפילו לשפר אותו, אינם תפקידה של הפדגוגיה, והיא מעולם לא למדה לעשות זאת. ואולם, היא מסייעת לדור הבא לגדול אל תוך התרבות שלו ולהבין אותה".

כאשר קראתי את המשפטים הללו בפעם הראשונה, ומאוחר יותר כשניסיתי ליישם אותם בעבודתנו במוזיאון הנוער האזורי, התעורר בי ספק ביחס לתקפותם. מהי משמעותה של המלה "תרבות", שמבחינה דקדוקית מנוסחת כיחיד, אבל בפועל מקיפה ילדים מעמים שונים, ביניהם גלוחי ראש, היפים ורוקיסטים, ימין ושמאל, ילדים משכבות מצוקה לצד ילדים ממעמד הביניים? האם ניתן לומר שהם בבחינת "קהילה תרבותית"? כיצד על מוזיאון להתמודד עם צרכים חברתיים רב-תרבותיים מנוגדים? האם אפשר לצפות ממוזיאון לילדים לעסוק בחינוך אזרחי משמעותי? האם על מוזיאונים לילדים להזמין ולייצר רב-שיח, או לשמש מודל להתנהגות אזרחית, ואולי שניהם גם יחד?

להלן אציג כמה דוגמאות מעבודתנו, המלמדות כיצד הגבנו לבעיות השונות וכיצד הצלחנו לעודד את בני הנוער לקחת חלק פעיל במוזיאון ובסביבתו.

המוזיאון נגד שנאת זרים

מוזיאון הנוער של שנברג שוכן בלב שכונת שנברג שבמרכז ברלין. כ-25% מתושביה של השכונה לא נולדו בגרמניה, ושיעורי האבטלה באזורים מסוימים גבוהים במיוחד. כ-70% ולעתים קרובות אפילו 90% מתלמידי כיתה ממוצעת שביקרה במוזיאון הם ילדי מהגרים. גם אם הפרויקטים הראשונים של המוזיאון לא היו בין-תרבותיים במוצהר, לא יכולנו שלא להבחין במגוון הרקעים התרבותיים שהילדים הביאו עימם, דבר הניכר אפילו באופנים השונים שבהם קלטו והפנימו ערכים ומלים. עד מהרה נוכחנו לדעת שהבדלים תרבותיים אינם רק מרתקים; הם עשויים להיות גם בעלי השפעה מערערת ולהניב פחד ואלימות.

הפרויקט "החלפות! המוזיאון נגד שנאת זרים" נולד בתגובה למציאות אלימה ששררה לא רחוק מן המוזיאון, באזור המצוקה של צפון שנברג, שהוא למעשה גטו. באותם ימים נהגה כנופיה של בני נוער ממוצא טורקי וערבי לאיים באורח קבע על ילדי ממוצא גרמני שהיו בדרכם לבית-הספר וזרעה פחד בקרב ילדים והורים מעורבים.

אשר על כן פיתחנו תוכנית בין-תרבותית דו-שנתית, שנועדה לאפשר לצעירים לבחון את ההבדלים התרבותיים ביניהם ואת תפיסות החיים השונות שלהם, ובעיקר לאפשר להם דו-שיח בין-תרבותי.

בכך נענינו לתפיסתו של המומחה לחינוך הגרמני גיאורג אוורנהיימר (Auernheimer), שאמר: "חינוך בין-תרבותי […] מחייב פחות תכנים או צבירה של ידע – ויותר אינטגרציה בין תפיסות שונות".

הפרויקט הורכב משני חלקים: סדרת סדנאות שהתקיימו במרוצת 2002 תחת הכותרת "התמקדות בשכונה שלי", והתערוכה "וילה גלובל: מבוך התרבויות", שנפתחה ב-2003. ביקשנו לעודד את בני הנוער שלקחו חלק בפרויקט לאמץ נקודת מבט חדשה ולאפשר להם ולנו להבין כיצד הם חווים את סביבתם המיידית.

פירסמנו את סדרת הסדנאות בעלונים שפוזרו ברחבי השכונה ובבתי-הספר שלה. שיווקנו עשר סדנאות של תיאטרון, מחול ומדיה, שהציעו מבט ביקורתי על שכונת צפון שנברג ותושביה. ביקשנו ליצור פרויקט עם אנשי השכונה, ולא עליהם; פרויקט שאיננו יודעים את תוצאותיו מראש, והוא בגדר יציאה למסע גילוי משותף לנו ולהם. הפרויקט כלל מחקר של האזור ושל ההיסטוריה שלו: מתי וכיצד הגיעו אליו המשפחות, כיצד מתנהלים בו החיים כיום, היכן נמצאים האזורים ה"טובים" וה"גרועים", ועוד.

עבודה מתוך תערוכה במוזיאון הנוער של שונברג

הפרויקט, שהתרחש בפלסיאום (Pallasseum), קומפלקס דירות ענק, כלל שיתוף פעולה עם כמה גורמים: שמונה בתי-ספר, פרויקט פיתוח לנוער ומרכז פנאי לנוער. אוכלוסיית היעד היתה בני 11–18, והוא ארך כשנה. למעלה מ-400 ילדים ובני נוער מסורים ערכו מחקר שדה עבור המוזיאון על חשבון זמנם החופשי, כשהם מצוידים בתג של המוזיאון שזיהה אותם כחוקרים. הם חקרו ברחובות ובארכיונים וריאיינו תושבים.

הם שאלו אנשים כיצד הם מרגישים בשכונה והציגו בפניהם סוגיות שונות הקשורות בהגירה. הם אספו חפצים יומיומיים לצד חפצים יוצאי דופן והציגו אותם בפני המצלמה. הם כתבו מחזות וביימו מופעי מחול שהביעו את תחושותיהם ביחס לחיים בשכונה.

"מה כל-כך מעניין באזור שלנו?"

בתחילה הגיבו הצעירים בפליאה. "מה כל-כך מעניין באזור שלנו?", שאלו. אולם אט-אט הם הפנימו את הרעיון שמאחורי הפרויקט. הם התבוננו במרחב שלהם מחדש, מנקודת מבט מרוחקת של אתנוגרף, ועל אף שהיה חשוב להם להדגיש את ההבדלים התרבותיים בין קבוצות אתניות שונות, נוצרו ביניהם חברויות. התיוג הדתי, ולא רק הוא, שיחק תפקיד חשוב בעבודתם – ולמרות זאת התחולל דו-שיח בין בני נוער בעלי תודעה פוליטית שונה ועקרונות וערכים סותרים.

כך ניתנה לילדים ולבני הנוער הזדמנות לא רק לראות את סביבתם באור אחר, אלא גם להציג אותה בפני צוות המוזיאון בגאווה. מחשבותיהם ורגשותיהם זכו להכרה לא רק בקרב עובדי המוזיאון במסגרת הסדנאות, אלא גם בשכונה, בקרב חבריהם ובני משפחותיהם. המחקר היצירתי שלהם עורר תובנות חדשות ביחס לשכונה גם בקרב עובדי המוזיאון, ויחד עם זה הותיר הרבה שאלות פתוחות. אגב, באמצע שנות ה-2000 שופצה השכונה והוקמו בה פרויקטים אדריכליים ואמנותיים ששינו את פניה.

הפרויקט לא הביא לשלום חברתי כולל באזור הבעייתי, כמובן. האם בני הנוער נעשו שוחרי שלום יותר בעקבות הפרויקט? האם הצפת הנושאים שמעסיקים את התושבים הביאה למעורבות ולנכונות של בני הנוער מצפון שנברג לתרום למרחב הציבורי? התשובות לשאלות הללו הולכות ומתבררות עם הזמן.

"וילה גלובל": מבוך התרבויות

חלקו השני של הפרויקט, התערוכה "וילה גלובל", היה פרי הניסיון שרכשנו בחלקו הראשון. הקמנו יחידת דיור, "וילה גלובל", ש"דייריה" הגיעו ממעגלים תרבותיים שונים ומגוונים. החללים נוצרו במיוחד עבור התערוכה. בכל אחד מהם הוצגה משפחה אחרת – על סיפור חייה, חפצי היומיום שלה, וכן חפצים עם מטען תרבותי והיסטורי. התיעוד הוויזואלי והווקאלי שימש נקודת מוצא לפעילויות רבות אחרות.

ה"דיירים" לא הוצגו כקבוצה בעייתית, אלא כקבוצת אנשים שמשתייכים לחברה העירונית כשלושה עשורים וגרים זה לצד זה. זאת, בלי לציין אם הם חיים בשלום, אם לאו. בזמן תהליך קבלת ההחלטות שנגעו לסידור החדר, חשבו הצעירים על חייהם ועל חיי הוריהם, קרובי משפחתם וחבריהם. פעולת הסידור הציפה שאלות: מה אני רוצה להראות? באיזה סיפור אבחר? האם ארהט את החדר עם אביזרים מסורתיים או מודרניים? מה משמעות הבחירה עבורי? לא מיסגרנו את המהגרים כנציגים של "תרבות הבית" או של ארץ המוצא, אלא ביקשנו לראות בהם אנשים הבאים מרקעים שונים, עם משאבים ותחומי עניין שונים, המביאים את סיפור חייהם היחידאי.

התערוכה "וילה גלובל" מילאה תפקיד כפול: מחד גיסא, היא שימשה מקום האוצר מידע ופוטנציאל לחלופת רעיונות עבור צעירים מרקעים אתניים שונים. מאידך גיסא, וחשוב לא פחות, היא זימנה תהליך של למידה פתוחה. הצבת החפצים בחדר עודדה שיתוף בין צעירים שניכר כי מעולם לא שוחחו קודם לכן על ההיסטוריה שלהם ועל חיי היומיום שלהם. רובם למדו על ההגירה דרך סיפורים של הוריהם או סביהם; אף על פי כן, הם היו מודעים היטב לדעות הקדומות ביחס אליהם, שנבעו מהיותם בני מהגרים הנמצאים בתחתית ההיררכיה החברתית, מה שוודאי השפיע על הדימוי העצמי שלהם.

התערוכה לימדה אותנו כי בחינה ביקורתית של סיפורי חיים של אחרים, תוך התעמקות בסיפור חייהם שלהם, סיפקה לצעירים הללו תמיכה משמעותית בתהליך ההתבגרות. אני מעדיפה להימנע מן המושג "הבניית זהות", מפני שהוא חובק הרים וגבעות, בעוד שמוסד תרבותי כמו מוזיאון יכול לתרום רק תרומה צנועה לסוגיה. אך הפרויקט לימד אותנו שאנו יכולים לשמש מקום שפותח צוהר לצעירים לעולם אחר ובלתי נודע.

גם קהל המבוגרים של המוזיאון יצא נשכר מהפרויקט: הוא למד על תולדות ההגירה ועל תנאי החיים של הצעירים באזור. זהו הישג משמעותי, גם לנוכח העובדה שמורים ומחנכים לא מעטים אינם מכירים את הרקע שתלמידיהם באים ממנו. אולם מי שיצאו נשכרים במיוחד מהפרויקט היו המבקרים הצעירים במוזיאון: המחקר היצירתי של הרקע האישי של בני גילם עורר בהם סקרנות גם ביחס לחייהם שלהם.

סדנאות העתיד

פרויקט נוסף שהפקנו היה "סטארט-אפ – לחוות דמוקרטיה" (2005–2006). הרעיון המכונן מאחורי הפרויקט היה חיזוק החיבור בין המוזיאון לשכונות הסמוכות. אתר ההתנסות היה המוזיאון עצמו, אולם הפרויקט כלל גם מקומות אהובים על הצעירים, לצד מקומות השנואים עליהם. השותפים לפרויקט היו בני נוער משכבות מצוקה, ויחד איתם ביקשנו לבחון מה המשמעות של היות מעורב, כיצד לזהות את צרכיך ולהתעקש עליהם, להביע את עצמך בגלוי ולשוחח על הרעיונות שלך. "סדנאות העתיד", כפי שכינינו אותן, העניקו לצעירים הזדמנות להתעלות מעל מגבלות המציאות ולנסח חלומות, משאלות וחזונות, כמו גם לחוות את עצמם באופנים חדשים.

התוצאות הועלו לאתר אינטרנט אינטראקטיבי, שבו אפשר להיווכח בדרכים שמצאו בני הנוער להשתתף בדיונים ציבוריים ולהיות מעורבים בתהליכים של קבלת החלטות. בה בעת מזמין האתר את הגולשים להעלות רעיונות חדשים ולתהות: מהו הנושא הבוער עבורי? איזה פרויקט הייתי רוצה אני להגשים? כיצד אני מוצא שותפים, וכיצד יכול מוזיאון הנוער לתמוך בהגשמת המטרות הללו?

מגלים מחדש את הרכבת התחתית

מוקד הפרויקט "הוט ספוט (Hot spot) – נוער מתכנן ערים" היה אתר שנחשב רועש, מכוער ומוזנח, מקום שאיש לא רצה לבלות בו. עבור מתכנני ערים, אזור כזה הוא מטרד, אך עבור הצעירים שגרים בשכונה הוא מקום מפגש חשוב.

בתחילה חקרו הצעירים את ההיסטוריה של תחנת הרכבת התחתית אינסברוקר פלאץ (Innsbrucker Platz) ואת מצבה העכשווי, מעל פני הקרקע ומתחתיהם. בשלב השני העלו הצעירים שורה של רעיונות תכנוניים והציגו אותם בעזרת דגמים. התוצאות הוצגו בכיכר התחנה, באוויר הפתוח.

לצד חזונות פנטסטיים, הציעו הצעירים מודלים תכנוניים שהתייחסו לצרכיו הממשיים של האתר. כולם הסכימו שתחנת הרכבת התחתית חשוכה ולא ידידותית. היו בני נוער שביקשו לייפות את העמודים בצבעים ואורות. אחרים שמו דגש על תחנת האוטובוס הסמוכה, שרבים מהם מבלים בה זמן רב בעל-כורחם. אחד הנערים הציע לשנות את אולם הכניסה לתחנת הרכבת: הוא נטל השראה מתצלום של אולם הכניסה החרב משנות ה-50 של המאה ה-20 – ותיכנן אולם מזכוכית.

כמה מהמתכננים הצעירים עיצבו אתרים שנועדו להם ולחבריהם – ממרכז קניות ועד "אי אהבה". אחרים הציעו פארקים מוריקים מעל למפלס הרחוב. חללים נטושים באזור, כמו חנות ריקה, נוצלו על-ידי שני נערים למקום מפגש. ביקור באחת המנהרות של הרכבת, שבנייתה לא הושלמה, הניב רעיון להקים שם דיסקו תת-קרקעי.

סיכום

באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 כמעט שלא עמדו לרשותנו מודלים הנוגעים לזיקה בין המוזיאונים לקהילה. נאלצנו לצאת לדרכנו העצמאית דרך ניסוי וטעייה. מאז, השלמנו פרויקטים רבים, ולמדנו מכל אחד מהם. השגנו מימון לפרויקטים נסיוניים ופעלנו לצד שותפים לא צפויים. כיום אנו עובדים יד ביד עם מרכזי תרבות ונוער, קהילות כנסייתיות, משרדי תכנון עירוני ובעלי חנויות. יחד עם זאת, מתחו עלינו לא מעט ביקורת. "עבודתכם היא יותר סוציאלית מאשר תרבותית!", הטיחו בנו. לא מעט קולגות במוזיאונים אחרים, שבחרו שלא ללכת בדרכנו, ראו באחריות שבחרנו לקחת על עצמנו עניין חשוד מעט. אלא שהזמנים השתנו: מצבו העגום של החינוך בגרמניה השתפר מעט בשנים האחרונות, והקניית תרבות  לילדים ולנוער זוכה לחשיבות מחודשת.

יותר ויותר ניכר הצורך במוזיאון לנוער שמחובר לסביבה העירונית שלו באופן הדוק ומקיים זיקה הדוקה עם הצעירים הגרים בה, עם הנושאים שמטרידים אותם, עם שאלותיהם, צרכיהם ומקורות השמחה שלהם. עבודה תרבותית מאפשרת להחיות אזורים בעיר שנדמה כי ויתרו עליהם זה מכבר.

מוזיאון הבוחר לשים דגש משמעותי על עבודה קהילתית עם צעירים מסתכן, כמובן, בהתרחקות מתכליתו המקורית, אולם מרוויח רעיונות ומקורות השראה חדשים. הוגו דה-ורין (Hugues des Varine), מוזיאולוג וממקימי האקו-מוזיאונים, אמר: "כל מוזיאון מתקיים בתוך ההקשר שלו […] העיקרון של מוזיאון קהילתי הוא עשייה בהתאם לדרישות השטח. וכיוון שהשטח משתנה ללא הרף, על מוזיאון קהילתי להיות גמיש דיו כדי לעמוד בשינויים. התפיסה המסורתית של המוזיאון כדבר קבוע היא מקור חולשתו".

אסיים עם ציטוט מדבריה של מינדי דויץ: "אני רואה במוזיאון לנוער אמצעי לשינוי הניחן באומץ להסתכן, וצובר את כוחו במרוצת הזמן".

פטרה זווקה

פטרה זווקה היא ראש המחלקה לתרבות ברובע טמפלהוף-שנברג בברלין ומנהלת שני מוזיאונים היסטוריים אזוריים ואתרי מורשת