האמנית עפרי כנעני, שחיה ופועלת בניו-יורק, הגיעה בקיץ לביקור מולדת והעלתה את המיצג ההשתתפותי "שאלות בסוף", המתייחס אל פרקטיקת הסיור הלימודי כפעולה אמנותית. הסיורים, שנערכו בתצוגת הקבע של אוסף האמנות המודרנית במוזיאון ישראל, מעוררים שאלות על חינוך, על אמנות ועל החיבור ביניהם.

במהלך סדנת ההכנה למיצג ההשתתפותי "שאלות בסוף", המדריכים-המתנדבים שלקחו בו חלק שאלו את היוצרת, עפרי כנעני, מדוע הפרויקט הזה "נחשב אמנות". כנעני בחרה לענות בסיפור.

"לפני שנתיים-שלוש, חברה שלי, אמנית קונספטואלית, שהדרכון שלה קרואטי אבל היא חיה בלונדון, השתתפה בסדנה ברמאללה. היא קנתה שם ספרי לימוד וספרי ילדים בערבית, ואז, כמו שקורה לכל אמן שמבקר ברמאללה, עצרו אותה במחסום לחקירה של שמונה שעות. בין היתר שאל אותה החוקר: 'את קוראת ערבית?', והיא ענתה: 'לא'. החוקר המשיך ושאל, 'אז למה את צריכה ספרי מתימטיקה בערבית?', והיא ענתה לו: 'אתה יודע מה, זו שאלה מצוינת'. לנו, האמנים, נורא ברור מה מעניין בספרי ילדים מצוירים בערבית, אבל מנקודת המבט של המג"בניק it doesn't work, וזו באמת שאלה מצוינת".

עפרי כנעני, "שאלות בסוף", הזמנה למיצג השתתפותי. 2015

"למה זה אמנות" היא שאלת מיליון הדולר שמדריכים ומורים לאמנות נשאלים על בסיס יומיומי. כנעני אינה עונה עליה ישירות, אך נותנת לה תוקף מהותי. "אם את מצליחה לענות על השאלה הזאת", היא אומרת, "את באיזשהו אופן מסבירה מהי אמנות עכשווית ואיפה את נמצאת בתוכה. אין שאלות טיפשיות. אם את לוקחת את השאלה הכי פשוטה, 'למה זה נחשב אמנות?', ומתכוונת אליה בקונטקסט של הרגע – מי שאלה את זה, למה היא שאלה את זה ומה הראיתי לפני זה – אם את מצליחה לעשות את זה, וזה קשה, זה שיעור גדול ומתגמל".

השאלה הזאת יכולה לערער על המובן מאליו. ואם באמת מה שמוצג במוזיאון הוא לא אמנות? האם יכול להיות שיצירה מסוימת תלויה בטעות? אם מתייחסים לשאלה הזאת לעומק, יש בה כדי לערער את המושגים "מוזיאון" או "גלריה מסחרית".

 "כן. גם כמי שחיים בשדה הזה, הרבה פעמים אנחנו מבולבלים ולא יודעים ושואלים: 'אבל איך זה מוכר?', 'אבל למה אנשים חושבים שזה טוב?'. אין שאלה לא רלבנטית".

ספרי איך התחילה העבודה על הפרויקט.

"לפני כשנה באתי לביקור בארץ והרציתי בפני המדריכים המתנדבים של המוזיאון על האמנות שלי ועל הפרויקט המתוכנן באוצרות   מירה לפידות ובהשתתפות אנשי צוות המוזיאון. הייתי בטוחה שכולם ירצו להשתתף ויגידו 'כן!' בהתלהבות, וזה ממש לא היה ככה. חזרתי לניו-יורק והתיישבתי על הטלפון. שוחחתי שיחות ארוכות עם כל המדריכים וניסיתי לשכנע. בסופו של דבר 25 מדריכים הסכימו להשתתף. זה אולי המקום לסמן הערת שוליים על מה שנקרא 'אמנות קהילתית'. הרבה פעמים אתה משוכנע שאתה נותן קול למישהו אחר, אבל זה עדיין לא אומר שהאחר הזה מעוניין להשתתף. כל מי שעוסק באמנות חברתית חייב להסתכל על העשייה שלו גם במבט ביקורתי. לא תמיד הרעיון של העצמה עובד. זה רעיון מאוד מתנשא".

אז איך זה עבד? איך התחלתם את העבודה?

"להכשרת המדריכים קדמה הכשרת צוות של אנשי אמנות ותרבות שהגיעו מפרקטיקות שונות: ליאור גריידי, אמן; כרמית גלילי, אוצרת; עדילי ליברמן, שחקנית ופרפורמרית; עופר עמרם, שחקן וכוריאוגרף; וסיגלית פוקס, שחקנית וקואוצ'רית. היה לי חשוב שאף אחד מהם לא יהיה מדריך של המוזיאון, כי לא רציתי לשמר היררכיה או יחסי כוחות שקיימים בתוך המוסד, וקיימים בכל מוסד. חלק מהצוות מכיר אמנות פלסטית, חלק פחות, אבל היה לי חשוב שכולם יהיו אנשים שאוהבים אנשים ולא ציניים. לציניות אין מקום בפרויקט הזה".

עפרי כנעני, דימוי מתוך הסדנה שנערכה למדריכים המשתתפים: תוכנית רצפה של הגלריה לאמנות מודרנית

איך התנהלה הסדנה?

"לא כל המפגשים בסדנה היו איתי. רציתי שהמדריכים המתנדבים ישמעו עוד קולות, שלנוכחות הצוות – כל אחד עם קולו ונוכחותו הפיזית – תהיה השפעה. הסדנה התחילה בגלריה לאמנות מודרנית. ישבנו שם, ובכל פעם שאלתי שאלה. המענה לכל אחת מהשאלות האלה היה דרך יצירת אמנות. ביקשתי מהמדריכים לבחור יצירה או מוטיב ביצירה שדרכם יוכלו לענות. "שאלתי עשר שאלות. אחרי כל שאלה, המדריכים הסתובבו בחלל עם מפה וענו עליה. בכל פעם השיתוף נעשה בצורה אחרת. בתחילת המפגש ובסופו שמענו את כולם, לפעמים עבדנו בזוגות ולפעמים בקבוצות קטנות עם המנחים. מגוון החוויות היה גדול, וכל התהליך נמשך הרבה זמן".

איך התנהל הפרפורמנס?

"הפרפורמנס מיועד ל-25 צופים, כמספר המדריכים. היה לי חשוב שהדבר הזה יהיה אחד על אחד ושכל זה יתרחש במקביל. רציתי ליצור מחול של 25 זוגות בגלריה, ושמה שיניע את הכוריאוגרפיה יהיה הרעיון שזוג מסוים מדבר על יצירות אמנות דרך שאלה, בזמן שזוגות אחרים מדברים ועונים בדיוק על אותה שאלה דרך ציורים אחרים באותו האוסף. העניין הזה, של ריבוי דיאלוגים, חשוב ועקרוני לעבודה. את עצמי שמתי במקום שהוא לא נחבא אל הכלים, אבל הוא גם לא מרכז הבמה. המדריכים המתנדבים הם הפרפורמרים האמיתיים, למרות שאני לא בטוחה שהם יגדירו את עצמם כך".

מתוך המיצג "שאלות בסוף". צילום: עפרי כנעני

איפה העבודה הזאת ממוקמת בהקשר של חינוך דיאלוגי?

"העבודה הזאת היא לא פרקטיקה של חינוך מוזיאלי או חינוך דיאלוגי, היא לא יושבת על זה אחד לאחד. התרחשו דיאלוגים מדהימים, אבל הם מאוד שונים מפרקטיקה של חינוך דיאלוגי. היו אנשים שבאו כמשתתפים/מבקרים ואמרו: 'אבל רגע, מה איתי? למה את לא שואלת אותי?'. יש אנשים שכשהם מקשיבים לחוויות של אחרים, הם רוצים לספר על עצמם. החלקים האלו בהדרכה היו תלויים באינטראקציה שנוצרה בין המשתתף למדריך. קרו הרבה דברים שונים. לא היה חוק שקבע את ההתנהלות, וזה חלק מהמבנה של העבודה.

"במהלך הסדנה ניסיתי להרחיק אותם מה שיותר מהגבס הקשה של הידע האנציקלופדי. שאלות כמו 'מה ישראלי בעיניך?' או 'מה הרגע המאושר בחייך?' הן כאלה שלא משנה כמעט מה אתה יודע, כיוון שהשאלות מאוד אישיות, ולכן ידע אנציקלופדי הופך ללא שימושי.

"בחינוך דיאלוגי יש עניין של חילוץ התכנים מהצופה או קבוצת צופים, והמתודה המרכזית היא מתודה של שאלה שכוללת השוואה וניגוד. במקרה של 'שאלות בסוף', השאלה היא מתודה מאוד מרכזית. בעבודות שלי יש תמיד סוג של משחק עם מבנה מופרך אבל ברור, שיש לו חוקיות מומצאת, וסביבו כל העניין מתנהל.

"בפרקטיקה של חינוך דיאלוגי ההתבוננות מאוד סובייקטיבית ועוברת סינתזה לתוך ידע אחר, חיצוני. השיחה היא הדרך להבין משמעויות, לייצר קונטקסט".

כמו בחינוך דיאלוגי, גם אצלך מתרחש חילוץ של ידע, אבל הידע הזה קשור למכלול החוויות שצבר/ה המדריכ/ה בחייו/ה, והוא לא קשור לערכים אובייקטיביים או אנציקלופדיים.

"נכון, אבל בסופו של דבר גם התשובה שלהם הופכת ל'נשלפת', כי הם חזרו עליה כמה וכמה פעמים, ובכל הדרכה הם הופכים להיות המבצעים שלה".

אמנות וחינוך לאמנות הם שני מקצועות נפרדים, וגם במוסדות שמלמדים את שניהם דואגים שתהיה ביניהם הפרדה מוחלטת. בעבודה הנוכחית את מחברת בין שניהם.

"במוסדות הכשרה, כמו המדרשה לאמנות, ששתינו למדנו בה, יש חינוך ויש אמנות. הבון-טון של הסטודנטים שרואים עצמם אמנים עם קריירה עתידית הוא ללמוד חינוך כדי לקבל תואר. גישה תועלתנית לחלוטין. זו גם הדרך שבה הצליחו במדרשה במשך שנים לקבל את התואר B.E.D ממשרד החינוך. ההוראה היא מקור פרנסה להרבה אמנים, ובכל זאת קומץ הסטודנטים במדרשה שרואים את עתידם בגלריות ובמוזיאונים בעולם מסתכלים בהתנשאות על לימודי החינוך. בגדול ככה זה, אני לא מחדשת כלום.

"למשל, רבים בצמרת האוצרותית של מוזיאון ישראל התחילו מאגף הנוער. במוסדות הכשרה בארה"ב, שבה אני חיה בעשור האחרון, אין קשר בין המקצועות האלו. או שלומדים חינוך מוזיאלי או שלומדים אוצרות. הם לא מתערבבים. המעבר מהדרכה לאוצרות הוא לא כיוון מתבקש או צפוי.

מתוך סדנת ההכנה למיצג "שאלות בסוף", מוזיאון ישראל, 2015. צילום: פטר לניי

"אני מאוד אוהבת ללמד, ובעצם כל הדברים שעשיתי אחרי לימודי במדרשה היו קשורים בחינוך: סיורי גלריות, לימוד באוניברסיטה, העברת סדנאות. בכל זאת תמיד שימרתי את אותה הבדלה. כשנשאלתי מה אני עושה, הייתי עונה: 'אני אמנית', אבל בעצם, כמו כל אמן אחר שאני מכירה, התפרנסתי מדברים אחרים, במקרה שלי מחינוך. קראתי להדרכות 'הפרנסה שלי'".

אז מה קרה, איך בכל זאת חיברת בין העולמות?

"החשיבה על נקודות התפר בין חינוך לאמנות, על הפרקטיקה החינוכית בתור הפרקטיקה האמנותית, קרתה בשלוש השנים האחרונות ולוותה בהבנה עמוקה, ובעיני גם מאוד עכשווית, שאותה יחידה מתווכת, שכוללת אוצרות, חינוך לאמנות בבתי-ספר, עיסוק בחללי התצוגה, הקונבנציה של אגף לאמנות, הקונבנציה של הסיור המודרך, הטקסט על הקיר בגלריות – כל אלה הם התכנים שבהם אני עוסקת באמנות.

"חשבתי על העסק של סיורי הגלריות שלי, שהוא עסק מצליח. הבנתי שיש פה משהו שאני עושה טוב. תמיד יש עבודה ואנשים פונים אלי כל הזמן. לפעמים אני מסתכלת על זה בצחוק ואומרת, הלוואי שהקריירה האמנותית שלי היתה כמו הסיורים, הלוואי שזה היה המצב של הקריירות של כולנו בכל רגע נתון.

"ב-2014 עשיתי ביריד אמנות באירופה פרפורמנס שנקרא 'Command+Duplicate'. חלק מרכזי מהעבודה היה האלמנט החתרני של כלכלת מתנות בתוך יריד מסחרי. נתתי לכל אחד ממשתתפי הפרפורמנס עותק יחיד ומקורי שנוצר במהלך העבודה. אנשים יצאו מאוד נרגשים – מבכי ועד טלפונים מאוחר יותר ממבקרים שאמרו שאחרי הפרפורמנס משהו השתנה בחייהם.

עפרי כנעני, (D (Command + Duplicate⌘, מיצג השתתפותי ביריד פיאק, פריז, 2014

"העבודה ההיא האיצה את החיבור בין העולמות. היא היתה בעיקר על לראות אנשים בשלמותם לרגע אחד. בעידן שלנו, כשכל הזמן אנחנו מצלמים את עצמנו ומעלים לרשת, האפשרות של להיראות היא נדירה. הרעיון ליצור דימוי שמותאם לצופה באופן אישי נוגד את החשיבה הכללית על אמנות, וזה בדיוק מה שאני עושה. גם בסיורים המודרכים אני רואה את הצופים בשלמותם. הבנתי שאת הדבר הזה שאני מביאה אני לא צריכה להפריד מהאמנות, אלא להזמין אותו לתוך האמנות. זה מאוד אישי, מה שאני אומרת לך, וזה לקח הרבה זמן. ברגע שהזמנתי את הדברים האלה פנימה, התחלתי לעשות אמנות ללא מאמץ. זו מתנה, אחרת זה מתחיל לעייף.

"השלב הבא היה מחקרי יותר. מוסדות תמיד העסיקו אותי. דרך המשכורות, החלוקה המגדרית והמחלקות שלהם הם מספרים על הקשר שבין חינוך לאמנות. התחלתי לבחון את המשולש אובייקט תרבותי, מומחה (שכולל אוצר, כותב, מדריך) וקהל. 'שאלות בסוף' יכולה להתקיים במקומות כמו ארכיונים או תצוגות קבע. אני מציגה תמיד במקומות נוקשים יחסית, המקומות הכי נטושים במוזיאון. אני רוצה להביא לתוך המקומות הנטושים האלו פרקטיקה של שיחה. לא אעשה את העבודה בתערוכות חדשות. זה כן institutional critique , אבל זה לא רק ביקורת וזה גם לא ציני בכלל".

האם את חושבת שתפקיד האמנות לחנך?

"התפקיד של אמנות הוא ליצור התבוננות ביקורתית על דברים שאנחנו חושבים או מניחים שאנחנו יודעים. אפשר לקרוא לזה גם החיים או התרבות או המציאות. אני חושבת שאמנות מעניינת מתרחשת כשיש התבוננות ביקורתית שיכולה להיות פורמלית או בלתי פורמלית, נרטיבית או אבסטרקטית. בסופו של דבר אני מתלבשת על מבנה שנראה חינוכי. אני לא חושבת שמה שאני עושה 'מחנך'".

אולי המושג "חינוך" נוקשה מדי.

"כשאת שואלת אם אמנות צריכה לחנך, זה נשמע שאולי אמנות צריכה להיות משהו דידקטי עם מתודה, והתשובה שלי לזה היא לא. יש לה אפשרויות כמו בכל שדה אחר. בואי נגיד שחינוך מיטבי הוא כמו אמנות מיטבית: הוא גורם לשאול שאלות, להתבונן על המציאות באופן ביקורתי, והוא מייצר חילופי רעיונות ומחשבות. הוא עובד ומשחק ומגלגל על מגרש המשחקים אידיאות וקונספטים, ורוב הזמן אנחנו לא עושים לא את זה ולא את זה.

"יש כל-כך הרבה התנגדות לחינוך כפרקטיקה אמנותית. עכשיו כל דבר הפך להיות art practice  – אוכל, תנועה, קהילה. למה לחינוך כפרקטיקה אמנותית יש כל-כך הרבה התנגדות? זה מעניין בעיני. למה כשמישהו מכין אוכל זה קול, אבל חינוך זה לא קול? כל מה שקשור במפגש בין מומחה-קהל-אובייקט מעניין אותי. חינוך הוא חלק מזה, גם טקסטים על הקיר ואוצרות הם חלק מזה, גם השאלה מי בוחר את האובייקטים המוצגים בחללי התצוגה היא חלק מזה. זה כבר לא בדיוק חינוך".

יש לך ביקורת על הממסד האמנותי? איך היית רוצה שייראה המשולש אובייקט תרבותי–קהל–מומחה בבתי-הספר ובמוזיאונים?

"אני גרה בניו-יורק. אולי יותר מכל זירה אחרת של אמנות בעולם, יש בה קשר הדוק בין הון סימבולי להון פיננסי. המוסדות והגורמים המתווכים היום לא חזקים כמו שהם היו או כמו שהם חזקים במקומות אחרים בעולם.
בשנים האחרונות עולם האמנות בניו-יורק מבעבע ומפעפע. מצד אחד יש המון אמנים צעירים שנמכרים בהמון כסף, Lazy Abstraction  למשל, ומצד שני נעשים המון דברים תיאורטיים שקשורים לפרקטיקות חברתיות, פבלו הלגוארה למשל. נוצרה תופעה שגם אם מדובר באמנים קונספטואליים מוערכים, כשהם מגיעים לעולם הגלריות הם לא מצליחים למכור.
"לטוב או לרע, אנחנו נמצאים באיזשהו פיצול כמעט גניאולוגי. אלו שתי כלכלות שונות שיעבדו בצורה אחרת. אחת הפכה להיות ממש רק ייצור של אובייקטים. זה איזשהו פיצול בעץ שאני לא יודעת לאן הוא הולך, נראה שכולם מפסידים מזה. זה השלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, ואני סקרנית לגביו.
"ודבר נוסף, ספציפי לעולם הסיורים: יש הפרטה גדולה של עולם המוזיאונים, ומכל מיני סיבות כבר לא ניתן לבוא ולהרצות במוזיאונים באופן עצמאי. העובדה הזאת מאפשרת להתבונן בתפיסות הקפיטליסטיות: להבדיל מהתפיסות ההומניסטיות, שמאחדות הכל ומנכסות אליהן את כל הקולות – המוסדות קובעים במדיניות שלהם שדוברים מבחוץ לא קיימים. זו פרספקטיבה אחת, מאוד בעייתית, שבה מוסדות רוצים להיות הבעלים היחידים של ההסבר".