חנאן אבו-חוסיין, אמנית פעילה ומורה לאמנות בבתי-ספר ובמוזיאון ישראל, מספרת על הדרך המורכבת שעשתה מהבית באום-אלפחם אל לב לבה של זירת האמנות העכשווית הישראלית. "במשך הלימודים הייתי צריכה להבין שפה חדשה, העברית, וגם את שפת האמנות שכולם דיברו אותה ואני לא", היא מספרת על לימודיה בבצלאל. "הייתי צריכה למצוא לעצמי את הזמן ללמוד את התרבות והשפה שלא באתי מהן". 

חנאן אבו-חוסיין עובדת במוזיאון ישראל 17 שנה. אני מתפעל. היא צוחקת: "אתה חושב שזה הרבה זמן? אני מרגישה שרק התחלתי".

אנחנו מדברים קצת אחרי שהיא חוזרת מבית-הספר בעיסאוויה, שם היא מתגוררת ומלמדת אמנות. בימים אלו מוצגות עבודותיה בשתי תערוכות, האחת בגלריה גראנד ארט בחיפה והשניה, תערוכת יחיד שתיפתח במסגרת פסטיבל מנופים בגלריה ברבור בירושלים. אבו-חוסיין מציגה בארץ ובעולם כבר יותר מעשור, ואף זכתה בפרס שרת התרבות לשנת 2014 בתחום האמנות הפלסטית.

חנאן אבו-חוסיין. צילום: באדיבות גלריה גראנד-ארט

איך נוצרה כזאת מחויבות לירושלים?

"הרבה אנשים חושבים שאני מכאן, אבל הגעתי בכלל מאום-אלפחם. לפני בצלאל נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אבל באותו הזמן היתה להם הגבלת גיל לתחילת הלימודים. אחי, עאמר, שיכנע אותי ללמוד אמנות במכללת עמק יזרעאל, שם למדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי. עד היום אני מודה לה, בזכותה הגעתי לבצלאל בגיל 21.
"נרשמתי ללימודים בלי שאף אחד מהאחים שלי ידע, מלבד אח אחד שידע ותמך בי. אני בת יחידה בין ארבעה אחים, וההורים שלי היו צריכים להסתיר מהם את העובדה שנסעתי ללמוד. הם חשבו שאני נוסעת למשרד החינוך בירושלים כדי למצוא עבודה בבית-ספר. יום אחד, דרך מכתב הקבלה שהגיע בטעות לכתובת הלא נכונה, הם גילו שהתקבלתי לבצלאל.

חנאן אבו-חוסיין. צילום: רויטל כהן

"המעבר מאום-אלפחם לירושלים לא היה קל. לחיות חיים שונים, להיות לבד במקום כל-כך גדול – לא היה קל להתאקלם וגם למצוא את המקום שלי בתוך בצלאל. כבחורה ביישנית, לקח לי לפחות שנה להיכנס לחיים החברתיים בבית-הספר. אני חושבת שהצלחתי, כי בסופו של דבר למדתי שבע שנים בבצלאל. למדתי תואר ראשון, אחר-כך עבדתי במשך שנה כאסיסטנטית לאמנית דרורה דומיני, ואחריה למדתי שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי כלימודי המשך".

הבחירה לעשות אמנות היתה בעצם בחירה בדרך חיים.

"כילדה, האחים שלי היו קראו לי ג'ומנה אלחוסייני, שהיתה ציירת פלסטינית. מגיל צעיר ידעתי שאהיה אמנית, והנה נפרש בפני עולם האמנות ומלואו. שאלתי את עצמי, מה אני רוצה ממנו?

"המאבק הפנימי היה בין לחיות את החיים שלי כאמנית לבין לחזור לאום-אלפחם, למצוא עבודה פקידותית, להתחתן ולהקים משפחה. אלו היו הציפיות של משפחתי.

"ארבעת האחים שלי ניסו כל הזמן להשתלט על חיי, כי בעיניהם הייתי רק בחורה שלא יכולה להחליט לבד. מבחינתם, הדילמה לא היתה בין לחיות בירושלים לבד לבין חיק המשפחה באום-אלפחם, אלא מה יגידו האנשים או החברה על כך שאני חיה לבד בירושלים. עד היום, עם כל ההצלחה והתארים האקדמיים, קשה למשפחתי עם העובדה שאני חיה מחוץ לאום-אלפחם, כי אני בת 45 ולא נשואה.

"בניגוד למה שחשבתי, הקריירה והתארים לא הצליחו להיות פיצוי על כך שבאתי ממשפחה משכילה. אבא שלי וגם האחים שלי בעלי תארים אקדמיים. יש אצלנו בחדר האורחים קיר של כבוד, שעליו תלויים כל התארים של בני המשפחה. היה חשוב להורים שלי שהילדים יהיו משכילים".

כבר משלב מוקדם את עוסקת בתכנים פמיניסטיים.

"אולי הרגשתי צורך להדגיש את זהותי כאשה, להבדיל את עצמי מאחַי. החשיפה שלי בגיל צעיר לספרות של נואל אלסעדאווי, רופאה פמיניסטית ואקטיביסטית מצרייה שפעילה מאז שנות ה50- ועד היום, הביאה אותי למקום הזה.

"לגדול בבית של אנשי ספר חשף אותי לתכנים ביקורתיים שהעניקו לי מבט שונה על החיים והחברה שבה גדלתי. אני לא חושבת שהם העלו בדעתם שאהיה שונה עד כדי כך מהמקובל, בעקבות החשיפה לתכנים רדיקליים.
"במשך הלימודים הייתי צריכה להבין שפה חדשה, העברית, וגם את שפת האמנות שכולם דיברו אותה ואני לא. הייתי צריכה למצוא לעצמי את הזמן ללמוד את התרבות והשפה שלא באתי מהן. כשדיברו על 'הקומדיה האלוהית', הייתי צריכה לקרוא את כל הספרות הנלווית, ואותו דבר חזר על עצמו עם וולטר בנימין, סימון דה-בובואר, פוקו וניטשה, שהייתי צריכה למצוא לא רק את הזמן לקרוא, אלא גם להבין על מה מדובר. זה לא היה רק ללמוד אמנות.

"היכרות עם נשים פמיניסטיות, הרבה קריאה והרצאות על פמיניזם דחפו אותי לדבר בעבודות שלי על דיכוי נשים, על חופש מיני, רצח נשים על כבוד המשפחה, סחר בנשים ואלימות נגד נשים. נשים לא עוברות אלימות שהיא רק גופנית, אלא גם מילולית. אין אף אשה שלא עברה אלימות מילולית, סטירה או כאפה בתוך הבית. לגעת בנושא הזה, מבחינת הרבה אנשים, זה להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, להגיד שהחברה הערבית היא חברה שוביניסטית ואלימה. היתה התנגדות מצד אנשים קרובים אלי, וגם ביקורת מבחוץ למה שאני יוצרת וגם למה שאני עושה.

"הם היו מעדיפים אם הייתי עוסקת בנושא פוליטי יותר, כמו הכיבוש והקונפליקט הישראלי-פלסטיני. רק שמבחינתי, בעיה של אפליה בין מינים היא עיסוק פוליטי. רצח נשים זה פוליטי, אלימות נגד נשים זה פוליטי, וכל מה שאשה עוברת זה פוליטי. אי-אפשר להרחיק ולהדחיק את זה".

חנאן אבו-חוסיין. "שדה נעליים", מיצב יציקות בטון, 2013–2015. צילום: בוריס אויכרמן

יש לך דוגמה? יצרת מיצבים של משטחי נעלי עקב מבטון, ופרויקט אחר של עבודות רקמה עדינות עשויות חוטים דקים. אי-אפשר לתחום את גוף העבודות שלך למדיום מסוים, הן משתנות מאוד מתקופה לתקופה.

"נכון. הן נראות מאוד אחרת, אבל מאז העבודה הראשונה שלי אני עוסקת בנושא הזה של רצח נשים ואלימות נגד נשים. בעבודה הראשונה שלי, למשל, יצרתי מיצב של בלאטות שבורות, שנושאות את כל המטען שיש לבלאטות בתוך החברה הערבית. הביקורת שלי על החברה ועל המשפחה חריפה. בתור אשה אמנית אני שואלת – כמה מעגלים אצטרך לשבור כדי להצליח? כנראה שאצטרך לשבור את כל היציבות של החברה כפי שגדלתי עליה".

משלב מוקדם את מציגה את העבודות שלך ברחבי הארץ, במוזיאונים ובגלריות ציבוריות כמו בית האמנים בירושלים, גלריות מסחריות כמו תערוכת היחיד שלך בגלריה 'משרד בתל אביב' או בגלריית 'גראנד-ארט' בחיפה. את רואה מתח בין ההצלחה האמנותית שלך לבין העשייה החינוכית שאת שותפה לה?

"נכנסתי לעולם ההוראה במקרה. במשך שנים הייתי צריכה למצוא תירוצים להישאר בירושלים, ואחד מהם היה לעשות תעודת הוראה. הייתי מורה בזמן הלימודים שלי, לימדתי באבו-גוש, ותמיד חשבתי שבחיים שלי לא אעסוק בזה אחרי הלימודים. בשנים הראשונות, כל הזמן אמרתי, 'העבודה הזאת זמנית, אני אמנית וזהו'. רציתי להדחיק ולהרחיק את שני העולמות זה מזה, רציתי רק את הצד של היצירה.

חנאן אבו-חוסיין, "חורום איברה" (קוף ומחט), מיצב מ-8,000 מחטים, 2015. צילום: רן ארדה

"לקח לי זמן להרגיש שזה חלק ממני, ושחשוב לי לעשות את זה. היתה לי שאיפה ללמד באקדמיה, עד שהחלטתי ללמד ילדים. היה לי חשוב ללמד ולהשפיע. הקמתי מגמת אמנות בעיסאוויה, וכל זאת לצד העשייה האמנותית שלי. יצא ששני התחומים נפגשים ומפעילים אותי באופן שווה ומפרה".

למה רצית להפריד ביניהם? עם אילו קשיים התמודדת?

"בתחילת דרכי, תלמידים שהיו מגיעים להדרכות שלי במוזיאון ישראל היו שואלים אותי: 'חנאן, את ערבייה?'. זה הציב אותי מיד מול הקונפליקט של החיים שלי כאן. היום בכלל לא שואלים, או שזה כבר לא משנה לי, ועם הזמן יש לי מקום משלי ויש לי המון תלמידים. אני עדיין מתרגשת בכל מפגש ראשון ביני לבין התלמידים שלי, אפילו שכמה מהם אני כבר מכירה. אני יודעת שאני מלמדת ליצור, להרגיש, להבין ולחשוב שפה אמנותית. בכל פעם אני יוצאת מהשיעור עם אנרגיות טובות שנותנות לי חשק ליצור, אני לא רק נותנת, אלא גם מקבלת במקביל – כשההורים באים ואומרים לי שהילדים שלהם נהנים מהשיעור שלי, והם נרשמים שוב, ויש ילדים ששואלים אותי, 'ההורים כבר רשמו אותי אצלך לשנה הבאה?'".

את מרגישה שהעשייה שלך משפיעה?

"אחד הפרויקטים שאני שמחה שהייתי שותפה בהקמתם בתוך מוזיאון ישראל הוא 'לגשר על הפער' – זהו מפגש בין ילדים ערבים ויהודים מסילואן, אבו-תור, בית-צפאפא, אגרון, יפה-נוף ובית-הספר ליד"ה, סביב תכנים של אמנות, שכולל יצירה משותפת והיכרות עם קלאסיקות ותערוכות מתחלפות במוזיאון, מה שמשאיר את המפגשים תמיד מעניינים ודינמיים. הפרויקט הזה הוא הבייבי הראשון שלי במוזיאון, בגלל כל מה שקורה בירושלים. עד כדי כך היה לי חשוב לקחת חלק בפרויקט, שעשיתי אותו במשך 16 שנה. לצד ההצלחות, המפגשים היו לא קלים. היו הרבה כעסים וצעקות, רק אחרי זה הגיעו הצחוקים.

"פרויקט כזה היה מאוד חשוב, עם כל הקונפליקטים בירושלים. רציתי שהערבים יכירו את היהודים, ולהפך. המוזיאון היה מקום אפשרי להכיר את האחר והשונה. המסר היה שלא חייבים להיות חברים, רק להכיר זה את זה. אני חושבת שזה עבד".

חנאן אבו-חוסיין ותלמידות באגף הנוער, מוזיאון ישראל. צילום: בני מאור

מה היתרון בלעשות פרויקט כזה דווקא במסגרת המוזיאון?

"לגור בעיסאוויה ולפעול כאמנית בתוך מקום כמו מוזיאון ישראל בתחום ההדרכה מאלץ אותי להיפגש עם הדילמות הפוליטיות האישיות שלי ומחדד את היכולת שלי להפעיל ביקורת כלפי החברה שאני שייכת אליה. השיח שלי הוא בעיקר בתוך תחומי ישראל, וזה גם קשור לעובדה שאני לא מיוצגת בגלריה מסחרית. כמו שאתה מבין, אני נמצאת במקום ביניים בהרבה תחומים בחיי, וזה עוד אחד מהם.

"לצד הקושי, יש גם תחושת תגמול גדולה שמתקבלת בהישגים ובעשייה המשמעותית. המוזיאון הוא מקום שאני מאוד מחוברת אליו, מהתחלת עבודתי כאן הרגשתי חלק מהמקום. יכול להיות שעצם העובדה שהמוזיאון נותן מקום לאמנית ללמד וליצור היא חלק גדול מהעניין.

"לא כל אמן יכול ללמד, ולא כל מורה לאמנות הוא אמן. אני יודעת שאני גם אמנית וגם אשת חינוך. לא כל אחד זוכה לברכה שיקבל את שניהם ביחד. בחיבור המיוחד הזה, המוזיאון הוא בשבילי קרקע בטוחה לפעול בה ולהניע שינויים שצריכים גב חזק ותמיכה כדי לקרות".