אוקטובר 2015

נעמי לשם, אמנית-צלמת, משתפת את קוראי "פלטפורמה" בדילמות שלה ביחס לדיאלוג שהיא יוצרת עם הקהל. האם חשוב לייצר דיאלוג כזה? האם כוחה של יצירה נובע מתגובת הקהל אליה? ומהו ההבדל הדק בין האמן כאדם לאדם כאמן?

מהו הקשר ביני לבין הקהל, מי שמכיר אותי ומי שלא? האם יש הבדל בין להכיר אותי ובין להכיר את האמנות שלי? האם מי שמכיר את האמנות שלי מכיר אותי, ולהפך? האם חשוב לי שיכירו אותי? כמה ממה שחשוב לי שיכירו את האמנות שלי קשור לאם יכירו אותי או לא? האם כשיכירו אותי יבינו אותי, והאם כשיבינו את האמנות שלי יכירו אותי? אני יכולה לשחק עם השאלות האלה בווריאציות רבות, ובכולן השחקנים הראשיים הם האמנות שלי, הקהל-הצופה ואני.

חשוב לי שיראו ויכירו. שירגישו – יאהבו, ישנאו, יתרגשו, יתרגזו. העיקר שיהיה חיבור. אפשר לומר שבכל יצירה יש תמיד סוג של גשר, ואם כך, הרי שהוא צריך לגשר על משהו. על פער, תהום, ריחוק. הגשר הזה יכול לגשר בין אמן מסוים לקהל, בין אמנות בכלל לצופה יחיד, וגם כאן יש מספר רב של וריאציות.

בגופי העבודה המוקדמים שלי אני מתארת גשרים בין הוויות שונות ומנוגדות, כמו חיים-מוות, ילדות-בגרות, מודע–לא-מודע, אזרחות-צבא וכמובן גם מצלם-מצולם, אמן-אובייקט. במהלך הזמן, לצד ההצגה בתערוכות, במוזיאונים ובגלריות והוצאת ספרי אמן, ליוו אותי התהייה, הסקרנות והכרת החשיבות של הקשר עם הקהל. נעשיתי יותר ויותר מודעת למגבלה המסוימת של עולם האמנות, להכרה שיש פה משהו חד-צדדי.

טל, "Centered" צילום: נעמי לשם

טל, "Centered" צילום: נעמי לשם

אפשר לומר שלצד הגשרים שהאמנות בונה, במובנים מסוימים היא גם יוצרת את הפער עצמו

כאשר עבודותי מוצגות, הקהל נחשף אליהן, אבל אני לא נחשפת לתגובתו של הקהל. יתרה מזאת, החשיפה נשארת בין כותלי המוזיאון והגלריה, והקהל שמגיע ונחשף הוא בדרך כלל קהל צורך אמנות. אפשר לומר שלצד הגשרים שהאמנות בונה, במובנים מסוימים היא גם יוצרת את הפער עצמו.
הסדרה "Centered" ממחישה את הרצון שלי לפרוץ את המעגל אמן-יצירה-קהל. צילמתי דימויים שעוסקים, בין השאר, בשאלות של זהות, מגדר, שיווי משקל ואיזון. הסדרה מורכבת מעשרה דימויים, בחמישה מהם מתוארות נשים צעירות יושבות על כבל מתכת מתוח גבוה באוויר. בתצלומים ניתן לראות את התמודדותן של הצעירות – שזו להן הפעם הראשונה בסיטואציה כזו – עם הניסיון לשמור על שיווי משקל. התמודדות פיזית ונפשית. בחמשת הדימויים האחרים מצולמים חמישה גברים צעירים יושבים מתחת לעץ במדבר, מתמודדים עם הבידוד והשקט, ללא נפש חיה או אייפון.

איתי, "Centered" צילום: נעמי לשם

איתי, "Centered" צילום: נעמי לשם

אני מבחינה סביבי בתגובות שונות לעניין הזה. תגובה אחת ששמעתי לא פעם מאמנים שונים היא שהעיקר הוא ליצור, לעבוד, לייצר אמנות בלי לחשוב על דבר. גישה אחרת גורסת שהעיקר הוא להציג את העבודות, והפידבק לא חשוב ולא משנה. אחרים אומרים שמה שחשוב אלו הדעות של המבקרים ואנשי המקצוע. ויש כאלה שאומרים שמה שחשוב הוא הקבלה מצד הקהל. אני מנסה לחבר בין כל אלה, אחרי ששאלתי את עצמי רבות אם ולמה חשוב לי דבר זה או אחר.

הרגשתי שהוצאתי את העבודות שלי החוצה, כסוכן נוסע, והחזרתי איתי אל ההיכל גם כמה מהאנשים שפגשתי

ראיתי את העבודות שלי למשל דרך עיניה של אשה הינדית דתייה, שניתחה את התמונות דרך התרבות של משפחתה וסביבתה. במרחב התרבותי שלה, נשים צריכות לשמור על איזון, להתמודד עם עול הבית והמשפחה, והגברים יושבים בצל, מחכים שרוח אלוהים תשרה עליהם. כאשר סיימתי את הצילום וגיבוש הקונספט של העבודה, הבנתי שכאן לא אוכל להסתפק בחשיפה הרגילה לקהל באמצעות תערוכה או ספר. פניתי לשלב השני של הפרויקט, שבו הדפסתי את עשרת הדימויים בגודל מוקטן, ויצאתי למסעות בעולם יחד איתם.

באתי עם התצלומים אל הקהל ישירות, לפני שהזמנתי אותו אל היכלי האמנות.
נסעתי לסינגפור, על מגוון התרבויות שבה, נסעתי לארצות שונות באירופה והסתובבתי גם בארץ. פגשתי אנשים מקריים לצד אנשים שהכירו לי. מפגשים של כמה שעות שבמהלכם הראיתי להם את התצלומים – לא כמבחן רורשך, אלא כשיחה. קיוויתי להיחשף למחשבות ולהבנות דרך העיניים של האנשים שאפגוש. דרך התרבות, הדת, ההשכלה והאישיות שלהם. וכך היה.

גבר אלבני צעיר, שהזהיר אותי מראש שמעולם לא ביקר במוזיאון, ראה בעבודות דברים שאפילו אני לא הייתי מודעת להם. הוא הגיב באסוציאציות על סמלים שונים, ביניהם הצל, שהזכיר לו נשר שהזכיר לו את דגל מולדתו. משם הוא הפליג לרעיונות, מחשבות ורגשות שונים שנגעו ליחסים בין גברים לנשים בתרבות שלו לעומת תרבויות אחרות, ועוד.

לורטה היא אשה סינגפורית שתמונות המדבר שלי הציפו אצלה את הכמיהה לראות כוכבים. בסינגפור, המוארת באופן קבוע, קשה לראות כוכבים

בעקבות השיחות עם האנשים כתבתי טקסט שקראתי לו "הכוכבים של לורטה". לורטה היא אשה סינגפורית שתמונות המדבר שלי הציפו אצלה את הכמיהה לראות כוכבים. בסינגפור, המוארת באופן קבוע, קשה לראות כוכבים. היא דיברה על הביטחון שהעצים יעניקו לה כשתהיה במדבר השקט והחשוך, מתחת לכוכבים. על כך שאם היתה שם, לא היתה מתרחקת מהעץ שנותן מחסה, אבל עדיין היתה בטוחה מכל רע. הפרשנות של לורטה לתצלום הגבר הישראלי במדבר העניקה לו משמעות חדשה, של ביטחון.

מרטין מגרמניה הגיב לנשים המצולמות על החבלים בדאגה. הוא נזכר בבנותיו שלו וחיפושן שלהן אחר שיווי המשקל בחייהן, והמשיך משם לנתח את התנוחות של הנשים המצולמות, מה הן מספרות, מה עובר עליהן.

רווית", "Centered". צילום: נעמי לשם

רווית", "Centered". צילום: נעמי לשם

אטרסאו האתיופי דיבר על תחושת השונות שלו לנוכח הדימויים של הגברים והנשים. הוא נזכר בכפרו באתיופיה דרך הדימויים של הגברים, ומשם המשיך לדבר על תפקידי הגברים בו לעומת תפקידי הנשים. הוא סיפר על הניכור שהוא מרגיש מאז עלייתו לישראל לפני כחמש שנים, ועל אף שהתערה בחברה הישראלית והוא משרת בצבא כקצין, עדיין הפער התרבותי והעובדה שמשפחתו אינה מצליחה לעלות לארץ גורמים לו לראות בעבודות את תחושת התלישות, למשל אצל הצעירות על החבלים. תצלומים אחרים הזכירו לו את כפרו ואת הימים שבהם ישב מתחת לעצים ושמר על העדרים.

מכתב של אטרסאו, אתיופיה

מכתב של אטרסאו, אתיופיה

פרץ החרדי דיבר על ערכי משפחה. הוא דיבר תחילה על התצלומים עם הצעירים, שהעצים שבהם התאימו לגישתו: שורשים ויציבות המסמלים מסורת ומורשת. הנשים, שבתחילה נראו לו פוחזות וקלילות, העלו בדעתו בהמשך הרהורים על ערכי משפחה, מחשבות על מים כמקור חיים ועוד.

כל האנשים ששוחחתי עימם, על אף שלא למדו אמנות באופן פורמלי, דיברו בשפת האמנות. הם דיברו על עומק הצבעים, על הצורות, המופשטות והפיגורטיביות, ובמיוחד על הסמלים, שכמה מהם עוררו אצלם אסוציאציות פרטיות, נוצר שיח שהוא חלק מהשפה האמנותית-מקצועית השגורה בקרב אמנים ואנשי רוח.

ביקשתי מהם לכתוב בכתב ידם ובשפתם משהו על העבודות, על תחושותיהם וחוויותיהם. כתבי היד הללו נוכסו על-ידי והוצגו לצד יצירותי כעבודות אמנות בפני עצמן.

הרגשתי שהוצאתי את העבודות שלי החוצה, כסוכן נוסע, והחזרתי איתי אל ההיכל גם כמה מהאנשים שפגשתי

יש כתבי יד בסינית, בקוריאנית, בהודית, באלבנית, בגרמנית, בצ'כית, בעברית, ביידיש, בערבית, ברוסית ובאמהרית. הרגשתי שהוצאתי את העבודות שלי החוצה, כסוכן נוסע, והחזרתי איתי אל ההיכל גם כמה מהאנשים שפגשתי.

בעקבות העבודה הזו הזמין אותי מוזיאון ריטברג (Ritberg) לאמנות אסיאתית בציריך לקחת חלק בתערוכה קבוצתית: 20 אמנים התבקשו ליצור עבודות עכשוויות תלויות מקום שמתכתבות עם המוזיאון עצמו ועם הקהל. העבודות הוצגו ברחבי המוזיאון לצד יצירות תרבות היסטוריות. כל אמן הוזמן לבחור את מושא ההתייחסות שלו במוזיאון. אני בחרתי אלה בודהיסטית, גוואנין הסינית, אלת החמלה וההקשבה, ויצרתי עבודת צילום שמתייחסת אליה מזוויות שונות – יהודית, אסלאמית ונוצרית, לצד התייחסות ל-misplacing שלה.

גוואנין, אלת החמלה והקשבה הסינית. צילום: נעמי לשם

גוואנין, אלת החמלה והקשבה הסינית. צילום: נעמי לשם

לידה יצרתי טוטם פרספקס עם חריצים, בגובה 2.5 מ'. הזמנתי את הקהל לכתוב פתקים ולשלשל אותם פנימה, כמין מחווה לכותל המערבי ולתרבויות אחרות שיש בהן נוהג דומה.

טוטם פרספקס, מראה הצבה. צילום: נעמי לשם

טוטם פרספקס, מראה הצבה. צילום: נעמי לשם

הקהל בעצם הורחק פיזית מהפסל המקורי, שהורחק בעצמו ממקומו וממטרתו, והוזמן לפנות אל האלה בייצוגה החדש. בתחילה חששתי מתגובת הקהל, אך ידעתי שגם חוסר תגובה והימנעות הם סוג של השתתפות. היענות הקהל היתה עצומה, והמוזיאון נאלץ לרוקן את הטוטם פעם בשבוע בממוצע.

את הפתקים ששולשלו פתוחים אל הטוטם אני קוראת, ואת הפתקים שקופלו לא פתחתי, מתוך התחשבות ברצונו של מי שכתב אותם

בסוף התערוכה, שנמשכה כארבעה חודשים, נותרו בידי כ-6,000 פתקים ובהם מחשבות, משאלות, אמירות, שירים וציורים המתייחסים אל העבודה שלי, אל האלה עצמה, אל התערוכה ואל המוזיאון. עם הפתקים האלה אני מתכננת ליצור עבודת המשך. את הפתקים ששולשלו פתוחים אל הטוטם אני קוראת, ואת הפתקים שקופלו לא פתחתי, מתוך התחשבות ברצונו של מי שכתב אותם. בכל מקרה, אם קראתי ואם לא, אני מרגישה שאני ממשיכה את הדיאלוג עם הקהל.
בסופו של דבר אני שואלת את עצמי, עם מי אני רוצה שהאמנות שלי תדבר, למי אני רוצה להראות, על מה ועל מי אני רוצה להשפיע, אם בכלל. כמה חשובה לי ההנגשה ואיך אני מגשרת בין העבודה שלי לקהל, כשלמעשה אני לא רק מולו, אלא גם חלק ממנו.

כתיבת תגובה