פילוס דרך בין ויטרינות זכוכית שבירות והליכה באולמות חשוכים תוך גישוש אחר ספסל הם רק שתי דוגמאות למצבים משונים שהמבקרים במוזיאונים נקלעים אליהם. רחל שליטא לוקחת אותנו לשיטוט מודרך במוזיאון, והפעם כשהגוף במרכז

"הגוף הוא המדיום הכולל לחוויית העולם", כתב מרלו-פונטי ב"פנומנולוגיה של התפיסה" (1945). בפרפרזה על דבריו אפשר לומר שבזמן ביקור במוזיאון, הגוף הוא המדיום הכולל לחוויית המרחב.

המוזיאון הוא מרחב מובנה. הוא כולל ארכיטקטורה קבועה, אובייקטים קבועים במקומם המיועדים לתצוגה ואסורים בנגיעה – ובני-אדם הנעים בחלל במקצבים שונים. כל אדם המבקר במוזיאון אמור להשתלב בין הנתונים הללו. חוויית המוזיאון שלו תהיה תלויה באופן שבו ישכיל להתנועע, והיא מותנית כמעט במלואה ביוזמה שלו, בקצב שלו, ביכולת ההתמצאות שלו ובמצבו הפיזי (עייפות או ערנות, מוגבלות זו או אחרת) – כלומר: באופן שבו יחווה בגופו את המרחב שבתוכו הוא נמצא.

מוזיאון לואי ויטון, פריז, צרפת. צילום: רחל שליטא

התנועה במוזיאון אינה עניין פשוט. על המבקר שאינו מצטרף לקבוצה מודרכת לבצע בו בזמן שני מהלכים שאינם עולים תמיד בקנה אחד: עליו להתמצא במרחבי המוזיאון, להבין היכן מתחילה תצוגה והיכן היא מסתיימת, איך מאורגנת התערוכה בתוך החלל, ובאופן הרחב יותר, להבין היכן נמצאים אולמות התצוגה ואיך להגיע אליהם. במקביל הוא אמור להתעכב על המוצגים, לנסות לפענח אותם, לחוות אותם, וכל זאת תוך שהוא אינו מאבד את דרכו ומודע ללא הרף לתפיסה הרחבה יותר של המרחב. חוויית הביקור במוזיאון שונה לחלוטין מזו המתרחשת במבנים תרבותיים אחרים, כמו תיאטרון, אולמי קונצרטים ואופרה או בתי-קולנוע, שבהם, למעט מקרים יוצאי דופן, הצופה יושב במקומו והאירוע מתפתח מולו עם הזמן. המוזיאון הוא המקום היחיד שבו איכות החוויה ומשך הזמן שלה נקבעים על-ידי הצופה עצמו, בין אם הוא מהלך לבדו ובין אם הצטרף לקבוצה.

תוך כדי שני המהלכים הללו המבקר מתנועע ללא הרף בתוך מגוון חללים: פתוחים או סגורים, מרווחים או צפופים. לעתים הוא מוצא את עצמו בנקודה שממנה ניתן לצפות למרחוק; ברגעים אחרים הוא מתהלך באולמות עם תקרה גבוהה במיוחד, חסרי חלונות או להפך, בעלי חלונות גדולים הצופים לגינת פסלים. יש שהמבקר צריך להזיז וילון שחור גדול ולהיכנס לחדר חשוך שבו מוקרנים דימויים על הקיר. במקומות אחרים הוא מפלס דרכו בין ויטרינות זכוכית שבירות, שכל תנועה בלתי אחראית שלו עלולה לגרום להן נזק.

התנועה במרחב הזה יכולה ללבוש צביון מרוכז, שיטתי, חקרני, סקרני, והיא עשויה גם להיות שיטוט חסר מטרה מוגדרת. היא יכולה לנוע מהליכה מהירה בתוך חללים פתוחים ונקיים – להליכה זהירה, עקב בצד אגודל, בחדרים עמוסי פריטים שמציעים שפע של טקסטים לקריאה. מקצבי ההליכה מתחלפים בהתאם לחללים שהמבקר פוגש בדרכו. המסע כולו מתרחש בתוך ארכיטקטורה שלעתים היא ידידותית ונוחה להתמצאות, ובמקרים אחרים מכבידה, מרשימה, משתקת, מעוררת, ובכל מקרה – לעולם אינה ניטרלית. כאשר מוסיפים לכך את המימד האנושי, המתקיים במוזיאון ללא הרף – קהל המבקרים שבתוכו מפלס כל מבקר בודד את דרכו – מתקבלת חוויה מורכבת ועשירה שבתוכה מתקיימים כללים שאינם דווקא צפויים. למשל, אולם עמוס במבקרים יכול דווקא לאתגר ולגרות את המבקר הבודד להיכנס אליו ולהצטופף, בעוד שאולם ריק מאנשים עלול להרתיע את הצופה מלהיכנס אליו.

מוזיאון לואי ויטון וסביבתו. אדריכל: פרנק גארי. פריז 2014

שפע החוויות הללו אינו נעלם מעיניהם של אוצרים ובעיקר משיקוליהם של אדריכלים של מוזיאונים עכשוויים. פרנק גרי מייצג באופן מרתק את הגישה שלפיה בניין המוזיאון הוא יצירת אמנות בפני עצמה, ושהמעבר בתוך הארכיטקטורה הנתונה אמור להיות מעורר לא פחות מיצירות האמנות האצורות בו. כך, למשל, תיכנן את מוזיאון ויטון בפריז ב-2014, שהמבקר מתקדם בו כמו בתוך קרביים של אונייה, בתוך חלל עז הבעה ומאתגר, שאין בו יצירות אמנות כלל. דוגמה אחרת היא מוזיאון תל-אביב החדש, בתכנונו של פרסטון סקוט כהן (2011), ומפל האור העובר במרכזו, שהצופה משקיף עליו בעומדו מאחורי מעקה, משתאה מעומקו ומגובהו, חווה את הארכיטקטורה כיצירת האמנות המרכזית של הבניין.

מוזיאון תל-אביב, "מפל האור". צילום: עמית גורן

החוויה המרחבית של המבקר במוזיאון – קרי האופן שבו הוא חווה את המרחב הפיזי והאנושי והשפעתו על הדרך שבה הוא חווה את המוצגים – כמעט שלא נחקרה. מצד שני, התנהגותו של המבקר במוזיאון עצמו נחקרה לא מעט. כבר בשנת 1928 הוציא ארגון המוזיאונים בארה"ב ספר חלוצי מסוגו, המתמקד בצופה ובהתנהגותו. נראה שמחבר הספר, אדוארד סטיב רובינזון, היה מהראשונים שהגדירו את התופעה המוכרת בשם Museum Fatigue – עייפותו של הצופה במוזיאון. רובינזון חקר את הדרך שבו המבקרים מתנהגים בחלל המוזיאון וגילה כי המבקר הממוצע הולך ומאט את קצב ביקורו עם חלוף השעות. רובינזון סבר כי העייפות מקורה בגורמים פסיכולוגיים; חוקרים אחרים ייחסו את העייפות המצטברת לתשישות פיזית שהשהייה במוזיאון גורמת.

ספרות רבה ומרתקת נכתבה בנושא זה. מחקרים רבים בדקו אספקטים שונים של התנהגות הצופים: סדר הביקור באולמות המוזיאון, האופן שבו ביקור במבנה חדש ולא מוכר משפיע על הלמידה, מידת הביקור בקומות הנמוכות של המוזיאון לעומת הקומות הגבוהות, מהיכן נכנסים ויוצאים מהאולמות, מהו כיוון הצפייה (מימין לשמאל, משמאל לימין), כמה זמן מוקדש למוצגים השונים, השימוש באמצעי העזר (טקסטים, וידיאו וכו') ובאמצעי אוריינטציה השונים (מפות ועוד). תשומת לב מיוחדת הוקדשה לקשר שבין תכיפות הביקורים במוזיאון לחוויה המוזיאלית.

אחת החלוצות בתחום זה היא איילה גורדון (1996) מאגף הנוער במוזיאון ישראל, שחקרה את התנהגותו של הקהל הצעיר בתערוכות שיועדו עבורו בכלל ואת סדר הצפייה של ילדים בתצוגות בפרט. מחקרים אחרים ניסו למיין את המבקרים על-פי אופי הצפייה שלהם. אחד המחקרים המשעשעים בתחום זה העניק למבקרים מטפורות של בעלי-חיים: המבקרים דמויי החגבים, הקופצים מיצירה ליצירה, לעומת המבקרים הדומים לנמלים – העוברים ממוצג למוצג באופן שיטתי. כמה מן המחקרים הללו נועדו לשירות המוזיאונים, בניסיון לשפר את התצוגה ואת הדרכים להסביר ולהנגיש אותה למבקרים. אחרים נועדו כדי לסייע למורים ומחנכים להבין כיצד למצות את הלמידה המוזיאלית.

על פניו, החוויה המרחבית שאנו מדברים עליה אינה אמורה להוביל למטרה זו או אחרת; היא נוכחת כחלק אינטגרלי בחוויה שכל מבקר מכיר, הן מול המוצגים והן מהשיחה על אודותיהם. השאלה העיקרית שהיא מעוררת נוגעת להשפעתה על סך החוויה המוזיאלית של כל מבקר. לנו, כאנשי חינוך, צריכה להתווסף השאלה: באיזה אופן יכולה חוויית המרחב לבוא לידי ביטוי במהלך סיור מודרך שבו המבקר היחיד מתקדם בתוך החלל יחד עם מבקרים אחרים, עוצר יחד איתם, מתקדם איתם ולמעשה "שבוי" במסגרת ההחלטות של מי שמוליך את הקבוצה.

לכאורה, הסיור המודרך מורכב משרשרת של יצירות, בזו אחר זו. ניתן להניח שרוב המדריכים מחשבים את הזמן והמקום שיקצו לכל מוצג ומוצג, ומציעים בעיקר הקשרים בין היצירות השונות במסלול. השאלה שאנו מעוררים כאן היא האם הסיור המודרך יכול להתרחב ולהכיל גם את החוויות המרחביות של המשתתפים בו, ומעבר לכך: האם הוא יכול להשתמש בחוויות הללו כדי להעצים את הסיור ואת החוויה של המבקרים מול המוצגים עצמם.

נסיונות כאלה ראיתי לא פעם במוזיאונים, כאשר המבקרים התבקשו לצפות על אולם או על מוצג מזווית שהעניקה להם מבט חדש או בלתי צפוי. זוהי התחלה מעניינת, המגייסת את נקודות התצפית שמאפשרת הארכיטקטורה לצורך הסיור המודרך. השאלה היא באילו אופנים נוספים ניתן להטמיע בסיור המודרך את החוויות המרחביות, הן באופן קולקטיבי והן באופן אינדיבידואלי, כאשר הסיור המודרך מאפשר למבקר להשקיף מנקודה ייחודית לו.

שאלה אחרת היא האם ניתן להתאים את ההדרכה לחלל שבו היא מתרחשת. למשל, להציע גישה שונה להנגשת האמנות בחלל מלא מוצגים לעומת חלל ריק, חלל מואר לעומת חלל חשוך. האם ניתן לשלב בהדרכה גם חוויות מרחביות שאינן קשורות לתצוגה; להציע שימת לב למבנה לאו דווקא מן הצד של הידע והמידע, אלא מהצד של החוויה.

גישה זו תופסת את הביקור במוזיאון כחוויה כולית שיש בה כל מה שהמבקר פוגש בדרכו, ולא רק יצירות אמנות. המוזיאון נעשה לטקסט מרובד ומרתק, מקום דינמי ומשתנה, שזווית הראייה בו משתנה עם כל צעד, ואיתה האינפורמציה שהצופה מקבל.

ההתעכבות על יד המוצגים והשיחה עליהם יכולות גם הן, בתנאים מסוימים, להקים את האובייקטים לתחייה, אולם הכלי העיקרי במקרה זה הוא הדיבור. הוספת המודעות לגוף ולתחושותיו יכולה להביא לכך שהמוזיאון כולו יתעורר, יהיה פחות סטטי ונתון מראש, ואולי גם פחות מעייף. אני קוראת לכך כוריאוגרפיה, כיוון שבתפיסה זו, המסלול עצמו אינו פחות חשוב מהיצירות שלאורכו. האופן שבו מגיעים מיצירה ליצירה חשוב גם הוא, והאופן שבו חווים את היצירה עצמה מקבל קונטקסט רחב יותר, שבו היצירה היא חלק ממרחב שאין מתעלמים ממנו.בזמן צפייה בהצגה או האזנה למוזיקה, היצירה נגלית לצופה או המאזין בכל רגע נתון, מרגע לרגע; הוא חווה אותה בהווה משתנה וזורם. השהות במוזיאון, לעומת זאת, עלולה להיות חוויה סטטית, המוצגים קבועים במקומם ואינם משתנים, כל מה שאנחנו רואים כבר התרחש בעבר, ועכשיו הוא דומם וחסר חיים. מי שמקנה למקום את חיותו ואת יכולתו להתקיים בזמן הווה הוא המבקר. דרך התנועה והמעבר ממקום למקום, הוא מייצר את ההווה של המוזיאון והופך אותו לדרמה מרתקת המתרחשת עכשיו.

"אני בכלל לא זוכר את הקבוצה, אלא רק את מה שאני חוויתי בתוך המוזיאון". רישומי סטודנטים, מוזיאון פתח תקווה

גישושים ראשונים בכיוון זה ערכתי לאחרונה בעזרתם של סטודנטים מהמדרשה לאמנות במכללת בית ברל. הסטודנטים רשמו את המסע שעשו בתוך המוזיאון, הן כקבוצה במהלך סיור מודרך והן כיחידים, כשסיירו באופן עצמאי בחלל התערוכה.

בשיחה שקיימנו לאחר הצגת הרישומים עלו נקודות מעניינות למחשבה. הסטודנטים הבחינו בעובדה שבמהלך הסיור נותרו משטחים גדולים של תצוגה שאליהם לא נכנסו. אחרים חוו את המסלול המודרך כמסלול בתוך מסלול וסימנו את הדרך שעשו כחוויה מגבילה. יש שחוו את הקירות של המוזיאון ויש שהתעלמו מהם לחלוטין. אחרים התייחסו בעיקר ליחסים שנוצרו בין הקבוצה לבין המדריכה ("התרכזנו יותר במדריכה מאשר ביצירות") או בינם כיחידים לבין הקבוצה (, או "אני בכלל לא זוכר את הקבוצה, אלא רק את מה שאני חוויתי בתוך המוזיאון").

"התרכזנו יותר במדריכה מאשר ביצירות", רישום סטודנטים, מוזיאון פתח-תקווה

כל אלה הם נסיונות ראשונים למפות את החוויה המוזיאלית המרחבית, את הכוריאוגרפיה שאנחנו מבצעים בתוך האולמות, הן כיחידים והן כקבוצה, ואת חלקה והשפעתה על חווית הביקור שלנו במוזיאון לאמנות.
הרישומים זקוקים עדיין לעיבוד ולאישוש דרך רישומים נוספים של מבקרים אחרים, אולם כבר מאלה הראשונים אנו למדים עד כמה חוויית הצפייה במוזיאון היא אינדיבידואלית; איך אצל אחדים המסלול שעברו מנותק לחלוטין מהאולמות שבהם התקיים, ואילו אחרים חוו אותו כמרחב ארכיטקטוני מוגדר ומובחן.
רישומים אלה יכולים גם לספק תובנות בנוגע לתחושותיו של המבקר בתוך קבוצה, מקומו של המדריך עבורו, יכולתו או אי-יכולתו להשתלב בתוך הקבוצה ויחסו אל המוזיאון שמסביבו. אלה ניצנים ראשונים, הקוראים להעמקה, אולם אין לי ספק שמודעות לאספקטים החווייתיים הפיזיים של המוזיאון היא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנשים חווים מוזיאון וכי יש בהם פוטנציאל חווייתי חינוכי אדיר שעדיין לא נוצל במלואו.

לקריאה נוספת בנושא למאמר של עידו ברונו ב"פלטפורמה"
ספרים רלבנטיים:

Falk, J.H. (1992), "The Museum Experience", Washington D.C.: Whalesback Books

Hein, G.E. (1998), "Learning in the Museum", London: Routledge

Robinson, E.S. (1928), "The Behavior of the Museum Visitor", Washington D.C.: The American Association of Museums

גורדון, א. (1996) "תגלית וקסם במוזיאון", ירושלים: מוזיאון ישראל