דן אוריאלי, בעלים שותף בבית-הקפה נחת התל-אביבי, מאמין שבתי-קפה עשויים להיות מרכזי תרבות עצמאיים שמייצרים מפגשים ספונטניים, מחשבות מקוריות ומרחב שהוא אנטיתזה לחוויה המוזיאלית

נחת – סלון-קפה. תצפית על כיכר דיזנגוף. צילום: ענת ברזילי

"לא לא לא, מתוקי, אסור לגעת בזה".
"מיכאל, אתה רואה את הקו השחור? אסור לעבור אותו".

מוזיאון. בית-נכות, בעברית צחה. ואכן, המרחב המוזיאלי כאילו דורש ממבקריו נכות מסוימת – מגביל את תנועתם, את מבטם ואת מסלולם.
הילד שלי בן שנתיים וקצת. לראות את מוזיאון תל-אביב דרך עיניו זו חוויה מאירת עיניים: המדרגות הנעות שבאגף החדש הופכות להיות מיצב אינטראקטיבי (קחו את הזמן, רדו ועלו בהן 20 פעם ברצף – ותגלו חוויה אמנותית), השיטוט בין החללים ספונטני ולא ליניארי, ובו בזמן אני מבין עד כמה הריחוק בינינו הצופים לאובייקטים המוצגים מורגש ביתר שאת בכל פעם שאני מוצא את עצמי עוצר את בני, מרחיק אותו, מחזיק אותו ומגביל אותו מלנוע, להתקרב למוצגים ולגעת בהם.

לשמחתי הרבה, תמיד יש יוצאים מן הכלל, והתערוכה של אורי קצנשטיין היתה כזו; עבודה אחת שלא רק שמותר להתקרב אליה – אפילו רצוי לגעת בה. הכרח להיות שותף פעיל בה: לעמוד וללחוץ על דוושה שסוגרת מעגל חשמלי, מה שגורם לפסל לייצר צלילים. מה רבה וגדולה היתה שמחתו של מיכאל כשנעמד על הדוושה ונכח בתוצאה של השתתפותו – מוזיקה.

נחת – סלון-קפה. צילום: ענת ברזילי

היות שבילינו לא מעט זמן ליד הפסל המדובר, וחזרנו אליו שוב ושוב, ראיתי בעצמי עד כמה גדולה שמחת המבוגרים (ילדים מגודלים בעצם) כשהם מגלים את ההזמנה הפתוחה להשתתפות פעילה בעבודת האמנות. אמנות היא חלק מהחיים ולא משהו "מיוחד", מרוחק או מנותק. בשיחות עם חברים אני מרבה לתת את הדוגמה המנצחת (לטעמי): הכניסה למוזיאון תל-אביב היא חינם לבעלי כרטיס אשראי מסטרקארד/פלטינום, ועולה סכום לא מבוטל (40–50 שקל) לחסרי אותו כרטיס אשראי, או, חלילה, לחסרי כרטיסי אשראי בכלל. הווה אומר: אמנות ללא עלות לבעלי ממון.

אמנות היא חלק מהתרבות בזמן ובמרחב מסוימים. אמנות אינה מנותקת מהתקופה, מהפוליטיקה, מהרחובות, מבתי-הקפה, ממזג האוויר, מהמרכז ומהפריפריה, וגם כשהיא "מנותקת", היא מנותקת ביחס למשהו קיים; כשמישהו מציית או מורד, זה תמיד ביחס לדבר מסוים. עצם המהלך של הכנסת ה"אמנות" אל תוך מוזיאונים כפי שהם קיימים כיום הפך את המוזיאון לדומה יותר למאוזוליאום. עצם קיומו של המוזיאון אינו בעייתי, אבל המונופול התודעתי שלו כסוכן האמנות של קהלים רחבים מעורר בי חשק למרוד.

פנזינים וגרפיטי הם שתי דוגמאות למרידה כזו. הצגת אמנות מחוץ למרחבים סטריליים היא הדוגמה שלי.המרחב המוזיאלי מייחד את הנורמלי מעצם היותו, ובכך, בין אם במתכוון ובין אם לאו, הופך אותו ללא-נורמלי. חשבו לרגע כמה מצחיק היה אם כדי לשמוע מוזיקה או לקרוא ספר הייתם צריכים לכתת רגליכם אל עבר בניין כלשהו, לשלם דמי כניסה (אלא אם כן אתם מחזיקים כרטיס אשראי מסוג מסוים) וליהנות באופן, איך נאמר, סטרילי. לעומת זאת, איזה כיף לשבת על ספסל ברחוב, או בים, או בבית, או בעצם בכל מקום, ולקרוא ספר בהנאה. ואיזה כיף זה ללכת לבארבי, או לזאפה או לצימר בתל-אביב ולשמוע מוזיקה בזמן שאתם שותים בירה או מעשנים סיגריה או רוקדים.

נחת – סלון-קפה. צילום: רעות עירון

לפני כ-14 שנה עבדתי כבריסטה (ברמן של קפה) בקפה באצ'ו, אז מוקד בוהמייני תל-אביבי שהכיל לקוחות ועובדים מעניינים ומסקרנים: מוזיקאים, עיתונאים, אמנים, סופרים, אנשי רוח ועוד. לא פעם בסוף משמרת הייתי מרגיש כי נכחתי ב"שעת תרבות" של ממש, אחרי שיחות אקראיות וספונטניות בנושאי אקטואליה, אמנות, פילוסופיה, מוזיקה, פוליטיקה, שירה, ספרות, אופנה ועוד. בזמנו לא היו עדיין סמרטפונים, והנוהג לשבת סגור ומסוגר מאחורי מסך הלפטופ היה נפוץ פחות.

למעלה מעשור חלף, והיום אני בעלים של בית-קפה בעצמי יחד עם אסף ביטון, חבר שהוא שותף. שנינו נחשפנו לעולם הקפה הישראלי, האירופי והאמריקאי על שלל גווניו, צורותיו וביטוייו. הספקתי להיות מדריך בריסטות, שופט ומדריך שופטים באיגוד הקפה הישראלי, שותף בבית-קלייה גדול ומנהל מכירות במפעל המייצר תנורי קלייה מהטובים בעולם. ביקרתי במאות רבות של בתי-קפה בארץ ובעולם והייתי עד למתרחש סביבם, בתוכם ובהשפעתם. על דבר אחד לא ניתן לערער: בתי-קפה הם חלק מהתרבות של אזורנו וזמננו, והם תמיד מפלרטטים ונוגעים בעולמות האמנות השונים.

וכן, היתה גם אמנות על הקירות. זכורה לי עבודה אחת מסוימת שאהבתי מאוד. נעם הולדנגרבר ריסס את הפסוקים הראשונים של ספר "בראשית" על קיר בית-הקפה בכתב מראה, כך שכדי לקרוא את המלים היה הכרח לעמוד, להתרכז ולקרוא לאט-לאט. אני זוכר כמה נהניתי לעשות את זה במהלך משמרות שקטות ולעתים במהלך סגירת משמרת לילה, כשבית-הקפה כבר ריק מאדם ונותר רק להפוך כסאות ולשטוף את הרצפה.

כבר בזמן הדיבורים התיאורטיים על ההקמה ישבתי עם רעות עירון, מי שהקימה את קפה באצ'ו וכיום, בין היתר, מעצבת תערוכות וחללים מוזיאליים. שיתפתי אותה ברצון שלי לפתוח מקום שיוכל להיות כר פורה ליצירה, לשיחות ודיונים, לאינטימיות ולאמנות. דיברנו על כך שבתי-קפה הם בעצם אורחן מודרני, ומכאן שתפקידם הוא לארח.

נחת – סלון-קפה. צילום: רעות עירון

בתי-קפה הם שיקוף של העיר והאזור שבהם הם פועלים; הם מרכזי עדכון והתעדכנות של הערים, מוקדי עלייה לרגל לקריאת עיתון, למפגש עם אנשים. כשאני כותב את זה אני חושב על מצב שבשולחן אחד יושבת נניח עורכת עיתון, לידה יושבים קבלן בניין והפועל שלו, ובשולחן שלישי עורך-דין, לשיחות מתוכננות או ספונטניות, להתבוננות, לריכוז או להסחת דעת, להזרמת דלק הקפאין או השיכר.

החלטנו לקרוא למקום שלנו "נחת – סלון-קפה". הבחירה בכותרת המשנה "סלון-קפה" היתה במחשבה על סלוני העבר באיטליה, בצרפת ובאנגליה, אז היו הסלונים מרחבים בספירה הציבורית שאיפשרו שיחות וחילופי ידע ודעות (מכאן כנראה הביטוי "שיחות סלון"). המקום תוכנן מראש כך שיוכל להשתלב בצורה אורגנית עם הסביבה המיידית שלו.

תחת שרביטה של רעות נוצר דיאלוג בין המקום לסביבתו. אדריכלות הבאוהאוס של הבניין המארח הקרינה על פנים הקפה, בין אם במבנה הבר, השולחנות שיוצרו במיוחד עבורנו והקווים הנקיים המאפיינים את בית-הקפה. כיכר דיזנגוף הגדולה עם הפסל של אגם במרכזה והרחבה המרווחת שמול בית-הקפה הובילו אותנו לעיצוב חלל פנימי גדול ומרווח, שימוש בכוסות שיובאו במיוחד מניו-זילנד (ושרוב בתי-הקפה המובילים היום בעולם מחזיקים גם), שצבעוניותן תואמת למזרקה של אגם.

רחוב ריינס השכונתי לעומת רחוב דיזנגוף הממוסחר השפיעו על ההחלטה שלנו ליצור כמה אזורי אירוח שיהיו שונים באופיים – דלפק עץ ארוך ועמוק שיועד לישיבה עם לפטופ; בצד השני כורסאות המזמינות אינטימיות ונוחות; בחוץ כסאות ושולחנות הפונים אל עבר הכיכר, הרחבה והרחוב, ושמשייה וכריות ישיבה לבוחרים להרחיק ולשבת ברחבה הגדולה. עיצבנו את בית-הקפה כך שיהיה יציר כלאיים שיכיל את המרחב הפרטי והמרחב הציבורי גם יחד.

צמוד לבית-הקפה עובר מסדרון ובסופו מדרגות המובילות למכון קרוס-פיט. בית-הקפה תוכנן כך שקירות זכוכית גדולים יחצצו בינו למסדרון, שהפך למעבר שקוף. במהלך השיפוצים עלה בנו החשק להפוך את קיר המסדרון לאורחן בפני עצמו, שיארח אמנים מתחלפים. התמזל המזל ויוני, הבעלים של סטודיו קרוס-פיט, אהב את הרעיון ונעתר בחפץ לב.

החלטנו להשתדל לארח אמנים שאינם זרים לנו; מכרים, חברים, לקוחות או תושבי השכונה. רצינו להציע משהו שארוג אל תוך סביבתו. מאחר שהמרחב העירוני כרוך בכל-כך הרבה זרות, לטוב ולרע, החלטנו כי תוך "ביתנו" נכרוך יחדיו היכרות ועבודה.

שרון פדידה וקיר האמן בקפה. צילום: דן אוריאלי

רעיון קיר האמן מבוסס על אווירה לא רשמית, בלי היררכיה ברורה, הגמשת החוקים והסדר הקיימים וטשטוש בין גבוה לנמוך. אנשים משלמים כסף כדי להיכנס למוזיאון ולהתבונן באמנות. זהו מוצר הצריכה העיקרי שהמקום מציע, והכל סובב סביבו: החללים, התאורה, ההצבה, הטקסטים הנלווים. אנשים משלמים כסף כדי לשבת בבית-קפה. מוצרי הצריכה של בית-הקפה מרובים – משקאות, מזון, מוזיקה, אינטרנט אלחוטי ומוצרי צריכה סמויים כמו אווירה, קהילתיות, חילופי ידע ועוד.

מנסיוני האישי, הזמן שאנשים מבלים בהתבוננות בעבודת אמנות בבית-קפה ממושך יותר מהזמן שהם מבלים מול עבודת אמנות במוזיאון. אולי חוסר הרשמיות הופך אנשים לנינוחים יותר? מקסימה בעיני העובדה שיכול אדם לשבת אצלנו בבית-הקפה פעם אחר פעם אחר פעם ולא לראות את העבודה כלל, לפעמים סתם לבהות בה, לפעמים להתבונן לעומקה, לפעמים לחשוב שזה איזה ציור גרפיטי שמישהו קישקש על הקיר ולפעמים להבין (בין אם שאל ובין אם לאו) שמדובר בעבודת אמנות שנעשתה בשיתוף פעולה עם בית-הקפה.

האמן הראשון שמתארח על הקיר הוא שרון פדידה, שגם יצר עבור בית-הקפה את הלוגו והעיצוב הגרפי. שוחחתי עם שרון על חוויותי במוזיאון עם בני הצעיר וסיפרתי לו עד כמה הריחוק והסטריליות מפריעים ופוגעים בהנאה שלי. שרון הבין בדיוק על מה אני מדבר, ושנינו שמחנו מאוד להציב את עבודת האמנות שלו במרחב שהוא בהגדרה לא-סטרילי. שרון הגיע פעמיים או שלוש בשעות שונות של היום כדי ליצור את העבודה. זה קרה בזמן שבית-הקפה פעל ואנשים עברו במסדרון, כך שנוצר מגע ישיר בין האמן, האמנות והקהל. עבודתו מוצבת ומוצגת על הקיר גם בעת כתיבת שורות אלו, וזה פשוט כיף כשמישהו שואל משהו ביחס אליה. אצלנו הוא שואל את הבריסטות והמלצרים, ולא אוצרים ומדריכים; הוא מצלם ומצטלם עם היצירה, נוגע בה ועובר לידה.

בבית-הקפה אנשים חווים אמנות בזמן שהם שותים קפה, אוכלים כריך, מעשנים סיגריה ומדברים בטלפון. ילדים ניגשים לקיר ונוגעים בו ואחרים מתעלמים. עבודת האמנות מצאה מקום ראוי לדעתי – היא חלק מהמרחב הקיים, ללא גדרות וללא הגדרות.