ינואר 2016


מוזיאון הוא אבי ארמונות הזיכרון. קפסולה של תרבויות והיכלן של המוזות.

 

צילום: יובל יאירי

נכנסתי למוזיאון ישראל לסיור ראשוני טרם צילומים בעיצומו של תהליך השיפוץ בשנת 2008, ומצאתי עצמי קצת אבוד ובתחושה כאוטית בתוך חללים שכעת היו ריקים מאוספים, קירות שבורים, רעש ואבק. ניגוד מוחלט לסדר, לשקט ולתחושה המרגיעה שאליהם הייתי רגיל בביקורי במקום.

בעבר צילמתי מקומות הנתונים בעיצומו של שינוי, אבל במוזיאון קנה-המידה והעוצמה היו גדולים פי כמה. המקום בלע את תכניו לתוך מחסניו ומרתפיו עד יעבור זעם. באולמות ובחללים, שהיו במצב זמני ומשתנה, עבדו באופן זמני פועלים זמניים.

צילום: יובל יאירי

התמקדתי בעובדים ובפעולות המסוימות שביצעו; סך כל הפעולות שלהם יוצר את המוזיאון השלם.

צילום: יובל יאירי

זו היתה התמקדות ברגעים שיישכחו עם חלוף הזמן ולא יהיה להם זכר בארמון הזיכרון, כמו גם באנשים שאת רובם אולי לא נראה עוד לעולם. הם בוודאי כבר בדרך לעוד לקוח מרוצה אי-שם בעולם.

צילום: יובל יאירי

האופן שבו צילמתי דימה פעולה של מצלמות אבטחה הממוקדות בנקודה אחת; לעתים הגבתי כמו גלאי תנועה ונפח ותיעדתי כל תנועה חריגה בחלל, אך שלא כמו מצלמת אבטחה, אני לא פעלתי באופן אוטומטי.

צילום: יובל יאירי

בחרתי מתי התנועה מצדיקה צילום שעשוי לספק לי מידע מעניין. לפעמים זו היתה פעולה משמעותית, רגע מכונן בתהליך הכנתו של המוזיאון, כגון תליית "ייסוריו של ברתולומיאו" של ז'וזפה דה-ריברה (ברתולומיאו היה מת להיתלות; גורלו היה קצת יותר אכזר…),

צילום: יובל יאירי

ולפעמים היו אלה רגעים קטנים, מינוריים ושוליים לכאורה, או רגעים שנראו (או לפחות הצטלמו) תלושים מהמציאות.

צילום: יובל יאירי

בעידן הקלות הבלתי נסבלת של הצילום, אני עוצר ומביט לאחור, מנסה להתעכב על התפר שבין צילום סטילס לראינוע, ובין לבין מהרהר קצת על מצבו של האדם בתוך כל זה.

צילום: יובל יאירי

 

כתיבת תגובה