איך בוחרים נושא משמעותי ורלבנטי לתערוכה המיועדת לכל המשפחה? ואיך מתייחסים אל המושג הפופולרי ביותר בימינו, "סלפי", במסגרת תערוכה כזו? במוזיאון תל-אביב עוסקים בשאלות הללו ובאחרות, והתשובות, כצפוי, אינן חד-משמעיות. שרה ריימן-שור מספרת על תהליכי התכנון וההפקה של תערוכות אינטראקטיביות שאצרה, ובמיוחד על התערוכה "אני והסלפי שלי".

נתחיל בסיפור קטן. לפני כשנה הלכתי עם ילדי למשחק כדורגל בין קבוצת ברצלונה לקבוצת אייבר שהתקיים באצטדיון בברצלונה. התמקמנו נלהבים במקומותינו לצד תשעים אלף צופים אחרים וחיכינו לתחילת המשחק. כרבע שעה לאחר פתיחת המשחק התיישבו לידנו בחור ובחורה ממוצא יפני, מצוידים בטלפונים ניידים ובמקלות סלפי, ומיד החלו לצלם: סלפי אחד שלהם על רקע מגרש הכדורגל, אחר על רקע הקהל, סלפי עם מקל, בלי מקל וכן הלאה. עוד בטרם עברו 20 דקות מתחילת המשחק קמו השניים ופנו אל היציאה עליזים ושמחים. קרוב לוודאי שמיד לאחר שצילמו את עצמם, הפיצו את תמונתם ברשתות החברתיות. חבריהם, יש לשער, התרשמו שהשניים צפו במשחק. והם אכן נכחו באצטדיון (20 דקות!), אבל האם אכן חוו את המשחק, את ההתלהבות ביציעים, או שהסתפקו ברקע המתאים לדימוי שביקשו להפיץ ועכשיו הם מחכים לתגובות וללייקים? ומה אם לא יעשו להם לייק?

השאלה הזו, המופיעה על קירות התערוכה "אני והסלפי שלי", היא אחת מכמה שאלות שמרחפות בחלל ה"אינטרנטי" של התערוכה, כגון: מדוע חשוב לי מה חושבים אחרים על הסלפי שלי? למי אני רוצה להיות דומה? ואולי אני מרוצה מעצמי? האם הסלפי משקף את מה שאני מרגיש באמת? האם טמונות סכנות בשיתוף אחרים בסלפי שלי? השאלות הללו הופכות את הסלפי לנושא לדיון בין מבקרי התערוכה ומעניקות לו את המימד הביקורתי הראוי.

"אני והסלפי שלי" היא תערוכה אינטראקטיבית שאליה מגיעים ילדים, בני נוער ומבוגרים (עיצוב, הקמה והפקה: טוקן – סטודיו לעיצוב). היא אינה תערוכה קונבנציונלית עם יחסים ברורים בין מציג לצופה, כשהמבקרים מתבוננים ביצירות אמנות שאחרים יצרו. בתערוכה הזו המבקר נעשה לחלק מהתצוגה שאליה נחשפים כל האחרים. הצילום העצמי של המבקר הוא חומר הגלם של התצוגה, נקודת ההתחלה שלה, ובמהלכה המבקר פוגש את עצמו באופנים שונים.

מתוך תערוכת "אני והסלפי שלי", מוזיאון תל-אביב לאמנות

עם הכניסה לתערוכה המבקרים מוזמנים לצלם את עצמם ולהופיע על מסך גדול שנמצא במרכז החלל ובתוך כך לעבור את חוויית השיתוף עם האחרים בתערוכה. לעתים דמותם משתקפת באופנים שונים במראָה המשולה לסלפי, ובמקרים אחרים תצלומם משתלב עם דיוקנאות עצמיים של אמנים ידועים.

דילמות בבחירת נושא לתערוכה
כל תערוכה המיועדת לכל המשפחה מתחילה בחיפוש אחר רעיון חדש וראוי. לעתים הנושא הנבחר מתקשר לתערוכות גדולות אחרות המתקיימות במוזיאון ולעתים הוא עומד בפני עצמו, אך בכל מקרה הוא קשור לעולמם של ילדים ובני נוער.

מתוך תערוכת "אמנות בכל אופן", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2012-2013. צילום: עודד אנטמן

למשל בתערוכה "אמנות בכל אופן" (2012–2013) בחרתי כנושא את האופניים לסוגיהם, שהפכו לכלי רכב פופולרי מאוד בישראל לנוכח מצוקת החניה והניסיון לשמור על איכות הסביבה. האופניים הוצגו ביחס לאופַן (הרדי-מייד הראשון) שהציג מרסל דושאן ב-1913. דוגמה נוספת היא התערוכה "על קווי הדמיון" (2014–2015), שבה בחרתי בקו כנושא מרכזי: החל בקו הסכמטי שהופיע על קירותיהן של מערות קדמוניות, התגלגל לכלי עזר ציורי (קו מתאר, קווי פרספקטיבה) והתפתח כמאפיין של סגנונות ציוריים שונים, וכלה בקו פיסולי בחלל. כדי להרחיב את הנושא ולהנגיש אותו לילדים, הוצעו בתערוכה ספרי קריאה שהקו דומיננטי בהם ("אהרון והעיפרון הסגול" למשל), כמו גם הסדרה "מר קו", שנוצרה על-ידי הקריקטוריסט ומייצר הפרסומות אוסבלדו קבנדולי.
בתערוכה אחרת שאצרתי, "Facelook – ארשת פנים" (2011–2012), נבדקו הקשרים בין אמני עבר לאמנים עכשוויים דרך ציורי דמויות. תערוכות אחרות – "קסם הקרקס", "צבע המים", "קדישמן, צייר לי כבשה", "בחפץ לב" ועוד – פנו כולן לילדים ולעולמם. בכל התערוכות האינטראקטיביות הוצגו יצירות אמנות מקוריות לצד פעילויות מגוונות, כמה מהן מסורתיות יותר ואחרות טכנולוגיות.

מתוך תערוכת "קסם הקרקס", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2004-2005

הפעם ידעתי שאני רוצה ליצור משהו אחר, שונה מתערוכות קודמות שאצרתי. משהו שיתחבר לעולמם העכשווי של הצעירים, אך לא יישען בהכרח על יצירות אמנות שיצרו אמנים. וכך, תוך כדי שיחות כלליות על הקשר שבין טכנולוגיה לאמנות, לתוצרים חזותיים, לצילום – עלה הנושא: סלפי.

צילום עצמי אינו דבר חדש. צלמים צילמו את עצמם מאז המצאת המצלמה, אלא שהתהליך היה מסורבל, וגם כשהטכנולוגיה השתכללה בעזרתם של אביזרים שונים, הצילום העצמי עדיין לא היה זמין לכולם. עם פיתוחה של טכנולוגיית המצלמה הקדמית, הפכה האפשרות לצילום עצמי לקלה ומיידית, והיום, כפי שכולנו יודעים, ניתן להעביר את התצלום לרשתות החברתיות ולהפיץ אותו במהירות וללא תיווך.

לצד האטרקטיביות והרלבנטיות של הנושא, הוא עורר דילמות והסתייגויות שונות: הורים ומחנכים ביקורתיים מאוד ביחס לשימוש המרובה בטלפונים ניידים בקרב ילדים ובני נוער, ומודאגים משיתוף תמונות סלפי ברשת, המעורר סכנות שונות ורבות. הדילמות הללו חידדו עבורי את השאלה אם הנושא ראוי לתערוכה, ואם כן, כיצד עלי לטפל בו. שאלות שונות עלו, ובהן: האם מערכת החינוך מצליחה להתמודד עם השחקן החדש בשטח? האם הסלפי הוא בעיה, או שרק המבוגרים מגדירים אותו כבעיה ואילו עבור צעירים הוא מקור להנאה? האם נכון להתעלם מהנושא או דווקא להפנות אליו זרקור?

שאלות אחרות עלו דווקא מתחום החינוך המוזיאוני. האם ראוי להציג נושא שאינו נחשב לאמנותי במוזיאון המוקדש לאמנות? האם תצוגה מעין זו עלולה להוזיל את האמנות? האם הנושא הוא גבוה או נמוך? מה זה בכלל נמוך? האם הסלפי הוא מעשה יומיומי זניח או מושא משמעותי הראוי למבט אמנותי? ואולי הבחירה בנושא היא הזדמנות מצוינת לעסוק באחד הנושאים החשובים ביותר בתולדות האמנות – הדיוקן העצמי?

מתוך תערוכת "אני והסלפי שלי", מוזיאון תל-אביב לאמנות

התערוכה שיצרנו בסופו של דבר כוללת פעילויות רבות, רובן טכנולוגיות, שמטרתן לחדד את הקשר שבין הצורך לעסוק בעצמי ובביטוי עצמי כפי שהוא בא לידי ביטוי בציורי דיוקן לבין תופעת הסלפי. באולם התערוכה עצמו לא תלינו יצירות אמנות, למעט קבוצת עבודות אחת במבואה, של זוג האמנים מונטאן-רוזנבלום, שיצירתם מתמקדת בסלפי ובמשמעויותיו החברתיות והתרבותיות.

מקום חשוב בתערוכה מוקדש לניתוח ההבדלים שבין דיוקן עצמי מסורתי לבין הסלפי. אחת הפעילויות המרכזיות בתערוכה היא הזמנת המבקרים להתבונן במראה ולצייר את עצמם על דף נייר המוקף מסגרת מצוירת של טלפון נייד. ההיענות מפתיעה: מאות אנשים בכל הגילים  יושבים ומציירים את עצמם במלוא הרצינות והכוונה, ובסיום המלאכה תולים  את הציור שלהם לצד ציורים של מבקרים אחרים ולצד רפרודוקציות של אמנים.

מתוך תערוכת "אני והסלפי שלי", מוזיאון תל-אביב לאמנות

כך מצטברים מאות ציורים, התלויים במהדקים על הקיר. אלו הם למעשה העקבות שמבקרים הותירו בתערוכה ובתוך כך יצרו שיתוף (share) ממשי של עבודתם עם האחרים. המסקנה המפתיעה העולה מן הפעילות הזו היא שלמרות ההתלהבות, ההנאה והטריקיות שמזמנת הטכנולוגיה, הצורך במגע היד עם העיפרון ועם דף הנייר, תוך הקדשת זמן, מחשבה ורוח לציור ממשי, מסורתי, לא נעלם ולא הוחלף בלחיצת כפתור או במגע האצבע.

"סוף-סוף הבינו אותנו וכיבדו אותנו"
כמה מן התשובות לדילמות שלי נרמזות במשפטים שבני הנוער כתבו בספר התערוכה. באחת מהן נכתב: "היה לי מאוד כיף שסוף-סוף הבינו אותנו וכיבדו את זה שאנחנו אוהבים לראות את עצמנו!". שתי מלות המפתח – "הבינו" ו"כיבדו" – מבהירות שהבחירה בסלפי כנושא לתערוכה קשורה עוד יותר מכפי שחשבנו לחינוך ולערכים המרכזיים הטמונים בו: הבנה וכבוד. וזוהי נקודת המוצא הנוספת לדיון שאני מבקשת להעלות במאמר זה.

על עובדה אחת קשה להתווכח: גם ילדים, גם בני נוער וגם מבוגרים אוהבים להצטלם. תפיסת עולם חילונית-אקזיסטנציאליסטית מעניקה מקום מרכזי ל"אני" ומאפשרת לאמנים/אנשים לתת לו ביטוי חזותי. שורשיה של התופעה מבצבצים אלינו עוד מהאגדה המיתולוגית על נרקיס, שהתאהב בדמותו המשתקפת בנחל. התאהבותו בבבואתו שלו עצמו היתה עונש שהושת עליו בגלל יהירותו, והוא נכפה להתבונן בהשתקפותו עד שמת מרעב ומצמא.

האם עונשנו בעידן הנוכחי הוא היותנו שבויים בהתאהבות העצמית, מכורים לה? מהן השפעותיה של התאהבות זו? צלם הסלפי של היום מבקש לעצור את הזמן ולאכסן אותו בזיכרון האינטרנטי. על איזה צורך עונה המהלך הזה? הציניקנים יאמרו, "אני מצלם את עצמי משמע אני קיים".

הסלפי הוא מהיר ושטחי. הוא עשוי להימחק ברגע או להישלח וכך להתפזר ברשת ללא שליטה. ובכל זאת – עם המוט או בלעדיו, בתוך שנים מעטות זכה הסלפי לפופולריות עצומה עד כדי כך שמהדורת 2013 של מילון אוקספורד הכריזה עליו כעל "מלת השנה".
אני מאמינה שלמרות ההבדלים המהותיים בין סלפי לדיוקן עצמי אמנותי, שניהם עשויים לשמש נקודת מוצא ללימוד שלנו על עצמנו. כתוצר חזותי העומד למבחן, מקומו של הסלפי הוא אכן גם במוזיאון. התערוכה שיצרנו מעוררת שאלות הנוגעות לכולם, ובעיקר לקהל היעד שלנו – ילדים ובני נוער. השאלות לקוחות מעולמם, מעולם הדימויים שמקיף אותם ומתולדות האמנות; שאלות על גבולות הפרטיות, על הדימוי העצמי שלנו, על מודעותנו לעצמנו ולסביבה החברתית שלנו. והרי השאלות הללו מעסיקות את המין האנושי מאז ומעולם.
***
שרה ריימן-שור היא אוצרת תערוכות אינטראקטיביות של אגף החינוך במוזיאון תל-אביב לאמנות.