לאתרי אינטרנט של מוזיאונים יש פוטנציאל לפרוץ את המבנה המסורתי של המוזיאון. קרני ברזילי על מקומם ותפקידם הייחודי.

הסיור במוזיאון מתנהל לרוב במסלול קבוע וידוע מראש: הוא מתחיל ברכישת כרטיסים בקופה, עובר בחדר להפקדת מעילים ותיקים, ממשיך לתערוכות ומסתיים (אי-אפשר בלי) בחנות המזכרות. ואולם, איזה סוג של "מסלול" נעבור באתר האינטרנט של המוזיאון? על מה נלחץ קודם? האם נסתפק במידע על המתרחש במוזיאון הפיזי או שנחפש אחר למצוא נתיבים מפתיעים, שירחיבו את ידיעותינו ואת האפשרויות העומדות לרשותנו הרבה מעבר למה שיש למוזיאון הממשי להציע?

רבים מאתרי האינטרנט של מוזיאונים אינם מציעים סדר פעולות קבוע והכרחי, והגולש – גם כשהוא מחפש מידע ספציפי – הוא משתמש לא צפוי. למרות נסיונותיהם של מוזיאונים להגיש לגולש תוכן ספציפי ולנווט אותו באתר, אין להם שליטה על בחירותיו: על איזה לינק ילחץ, כמה זמן יבלה באתר ובאיזה תוכן יתעניין.

גלישה ברשת היא פעולה סובייקטיבית ודינמית. היקף המידע באינטרנט זמין ועצום, ואנחנו יכולים לנוע מעמוד לעמוד ולדלג בין סוגי מידע שונים בתוך כמה רגעים. זאת, בניגוד למרחב המוזיאלי הפיזי, המתקיים בין קירות נוקשים, בחלל היררכי שהתוכן בו מובנה ומתוכנן.

אנה מינץ, מפתחת תערוכות וחוקרת בכירה בתחום המוזיאלי בארה"ב,  גורסת כי העולם בימינו מבוסס יותר ויותר על מידע מאוחסן באופן וקטורי באמצעות מדיה דיגיטלית. חוויית המוזיאון, לעומת זאת, היא מבוססת מציאות. לפיכך, מידע ממוחשב על אודות המוזיאון עשוי להעמיק ולחזק את החוויה, אבל – טוענת מינץ – לא להחליף אותה. בעיניה, המידע הממוחשב מעמיק ומחזק את חוויית הביקור במוזיאון, בעוד שמהותו מתרכזת בעולם האמיתי. בבסיס טענתה של מינץ עומדת תפיסת הטכנולוגיה ככלי, אמצעי, ולא דרך להתבונן בעולם או לחוות אותו.

דניאל ספוק, מעצב ומפתח תערוכות ומנהל מוזיאון המרכז ההיסטורי של מינסוטה, טוען, לעומתה, כי הרשת, ובייחוד פלטפורמות חברתיות כגון הפייסבוק, הטוויטר ועוד, אינן שיגעון חולף או מודל המוגבל למרחב הווירטואלי בלבד. לדבריו, האינטרנט הוא אבן יסוד בעולם המידע שסובב אותנו. יתר על כן, הוא מאתגר אותו ומעורר שאלות מהותיות ביחס אליו: למי הסמכות על המידע? למי הוא שייך? איך אפשר להשתמש בו? וביחס לממסד המוזיאלי שואל ספוק, מי מחליט? מי עשוי ליצוק בו תכנים? מי דואג לו ומי הם שומרי הסף שלו? ספוק אף מרחיב את היריעה וטוען שהאינטרנט מעורר שאלות חדשות על הקשר שלנו עם חפצים, מקומות פיזיים, גבולות גיאוגרפיים וקהילות.

כיצד בנויים אתרי אינטרנט של מוזיאונים ולמה הם משמשים?

הקשר בין המרחב הווירטואלי, הטכנולוגיה החדשה והמוזיאון מעורר שאלות רבות. בפני המוזיאון עומדות דרכים שונות ומגוונות להציג את עצמו ברשת ולתקשר עם גולשיו, וזאת בזכות אופייה הפתוח, הדינמי והשיתופי של הרשת, המאפשרת לאתגר מוסדות כמו מוזיאון ולפרוץ את גבולותיהם.

לאתר אינטרנט של מוזיאון כמה תפקידים: לספק מידע על שעות הפעילות, להנחות כיצד להגיע אליו, לספר ולהראות מה מוצג בו ועוד. התוכן והמידע מקודדים לרוב באייקונים או לשוניות בעמוד הבית, ואלה מאפשרים לגולש לעבור בין קטגוריות ומחלקות שונות במוזיאון. הקטגוריות הנפוצות הן: ביקור, תערוכות, אוסף, חינוך, אירועים ומחקר, והן נגזרת של תפקיד המוזיאון כגוף חוקר, אוסף, מציג ומחנך.
ואולם, המבנה של אתר האינטרנט אינו חייב להיצמד למבנה המוכר של המוזיאון; הוא יכול להיות כלי שדרכו יציע המוזיאון סוגי תקשורת ואינטראקציה חדשים עם הגולש, שימצו את הפוטנציאל הגלום באתר האינטרנט ביחס למוזיאון. מוזיאון יכול להשתמש בחופש היחסי הגלום באתר האינטרנט ביחס למוזיאון הפיזי עבור הצופה/משתמש כדי להרחיב ולהעשיר את חוויית המוזיאון.

נכון להיום, מספרם של אתרי מוזיאונים המאתגרים את הקטגוריות השגורות ומציעים אלטרנטיבה לחלוקה המוכרת של המוזיאון מועט ביותר. הסיבה לכך היא העובדה שרוב המוזיאונים נרתעים מלהציב אלטרנטיבה לקירות הנוקשים של המרחב הפיזי. רוב המוזיאונים רואים באתר שלהם מרחב אינפורמטיבי בלבד, אולם יש גם מוזיאונים המתייחסים לאתרם כמרחב עצמאי, העשוי לספק מידע מגוון ומשלים לחוויית הביקור במוזיאון הפיזי.

אתר האינטרנט ככלי לשינוי היחסים המוכרים בין המוזיאון למבקרים בו
שני מוזיאונים גדולים – מוזיאון הטייט שבלונדון והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, המומה (MoMA) – יצרו אתרים המשקפים גישה שונה מזו של רוב אתרי המוזיאונים בנוגע לחלוקת הקטגוריות השגורות. לשניהם כותרות הפונות לגולש באופן אישי ואקטיבי, ושניהם שואבים פרקטיקות מן המדיה עצמה, כגון בלוגים וסרטונים. כלומר, שניהם מציבים את המדיה במרכז האתר, ולאו דווקא מחקים את ההיררכיה של המוזיאון הפיזי. בכך הם מציעים דרך חדשה לתקשורת בין המוזיאון לגולשים, הפורצת את מסגרת היחסים המוכרים בין המוזיאון למבקריו.

כך, למשל, בראש עמוד הבית של אתר מוזיאון הטייט מופיעות הקטגוריות הצפויות, אולם הפנייה אל הגולשים נעשית בשפה יומיומית ופחות פורמלית. הכותרות מציעות אפשרויות פעולה, כגון "קנייה", "ביקור", "מחקר", "הצטרפות ותמיכה", כמו גם גישה ישירה למדיה – "בלוגים וערוצים" ו"אלבומים". אתר המוזיאון אף מציע קטגוריה מתודית רחבה של "אמנים ואמנות" ואת הקטגוריה "מה מוצג" (what's on), שמפרטת בשפה בלתי פורמלית ויומיומית מה מוצג במוזיאון, תוך דגש על התערוכות הקיימות, אולם בלי לציין זאת במפורש.

איור 1: עמוד הבית של מוזיאון הטייט

אופן החלוקה של הקטגוריות הוא נגזרת של ריבוי התכנים ושכבות הידע שהאתר מציע. הקטגוריות כוללות מגוון עשיר של מדיות, ובכך הן פונות אל קהל רחב של גולשים. הלשוניות מאפשרות למבקר למצוא בקלות מידע זמין על אודות המוזיאון, לצד האופציה להעמיק את הידע באמנות באמצעות קריאת טקסטים וצפייה בסרטונים. רוב הלשוניות מחליפות את השפה המקובלת במוזיאון ("תערוכות", "ביקור", "חינוך", "אוסף" וכו') בביטויי פעולה. למשל, באמצעות הבחירה במלה "למד" (learn) במקום זו הנפוצה, "חינוך" (education), האתר מציב את הגולש במרכז ומציע לו להיות אקטיבי; במקום שימוש בכותרת כללית וגנרית כמו "חינוך", הוא מנסה לעורר אצל הגולש תחושה אישית של רצון בלמידה. הפנייה הזו מציעה סוג חדש של יחסים בין הגולש לממסד, כזו המזמינה שותפות וחוויית שימוש שוויונית – כל אחד יכול ללמוד. זאת, לעומת השימוש במושג הסגור "חינוך", המהדהד את חוויית הלמידה בחלל המוזיאון, המניח ידע מראש.

לגולש באתר מוזיאון הטייט יש אפשרויות בחירה רבות וזמינות. למשל, גישה (קישור) לעוד שלושה מוזיאונים של רשת הטייט: Tate Britain, Tate Liverpool  ו-Tate St Ives. קישור אחר יוביל אותו לתכנים שאינם פתוחים וזמינים למבקרים במוזיאון הפיזי, כמו למשל דו"ח פעילות המוזיאון הכולל מידע על רכישות, השאלות, הכנסות ותרומות, או הצצה אל מאחורי הקלעים של תערוכות וחללי עבודה של אמנים באמצעות סרטונים או תמונות. כך יוצר אתר הטייט חוויה מורכבת ומגוונת, המכילה תכנים הקשורים למרחב הפיזי של המוזיאון – לצד הרחבת ידע בתחומים מקבילים או משלימים.

אתר המומה מציע חמש לשוניות מרכזיות: "בקר" (Visit), "חקור" (Explore), "למד" (Learn), "תמוך" (Support) ו"קנה" (Shop) – חמש פעולות בלשון ציווי, וגם הוא נוקט חלוקת קטגוריות שונה מזו המקובלת. חמשת הפעלים המופיעים בתחתית העמוד מאפיינים את האתר כגוף המתקשר עם הגולש כמעט באופן אישי; הם מגלמים קריאה אקטיבית לבקר, לחקור, ללמוד, לתמוך ולקנות במוזיאון – פעולות המעניקות לגולש תחושה של שותפות ועידוד ומבטאות כוונה של המוזיאון לבנות יחסים ממשיים עם הגולש. זאת, כאמור, בניגוד לקטגוריות הרווחות באתרי מוזיאונים, המאופיינות על-ידי הממסד – "תערוכות", "חינוך", "אוסף" וכו', אלא רצון לבנות יחסים עם הגולש באמצעות קטגוריות הנובעות מן האינדיבידואל והאפשרויות שלו ביחס למוזיאון.

איור 2: עמוד הבית של אתר מוזיאון המומה

שיתוף המבקר והפעלתו תוך נטרול הגישה הסמכותית של המוזיאון

שני המוזיאונים הנ"ל יוצרים מהלכים סמנטיים המשקפים את האופן שבו הם מבינים את השיח עם הגולשים. הם אינם נצמדים למבנה ולסדר הקיימים במוזיאון הפיזי, אלא מציעים גישה פתוחה ועדכנית תחת זו המסורתית, הסמכותית, החיצונית לגולש/מבקר. מוזיאון הטייט עושה שימוש בשפה יומיומית ובכך מבדל עצמו מהמוסד הפיזי, שעשוי להיתפס כשמרני וסמכותי; מוזיאון המומה בוחר באסטרטגיה פעילה, תוך כוונה להציב את הגולש ואת המוזיאון כיחידה אחת. אופן חלוקת הלשוניות והבחירה בסוג הכותרות המסוים מאפשרים למוסד לייצר תדמית פורמלית פחות, וכך ליצור יחסים לא רשמיים עם הגולשים, יחסים שאינם תלויי ידע או מעמד אינטלקטואלי.

שני מקרי הבוחן הללו מלמדים אפוא כי אתר האינטרנט של מוזיאון עשוי לאתגר את האופן שבו הוא מציג את המידע הקיים בו לציבור. הנגשה לא-פורמלית מייצרת קרבה, כזו שאינה קיימת בחלל המוזיאלי הפיזי. כלומר, לא עוד גוף סמכותי המציג שיח חד-כיווני עם גולשיו/מבקריו – אלא הזמנה לשיח גמיש.

עתה נותר לשאול כיצד תופס הציבור את אתר האינטרנט של המוזיאון. האם קהל הגולשים רואה באתר המוזיאון מקור לשיטוט ואיסוף תכנים, מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד או להיות אקטיבי– או שהגולש הממוצע הוא בן-דמותו של המבקר הקלאסי במוזיאון הפיזי, הממשיך לבקש הכוונה מצד הממסד גם ברשת.

***
המאמר מתבסס על עבודת התיזה של קרני ברזילי בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל-אביב, בהנחיית ד"ר שוש רותם. במסגרת המחקר בדקה ברזילי אתרי אינטרנט של מוזיאונים בישראל ואת האופן שבו הם עשויים להפוך למרחב תקשורת עם הגולש.

Anna Mintz , Media and Museums: A museum perspective, in: The virtual and the Real Media In The Museum, American Association of Museums, Washington DC, 1998, Reprint 2000, pp. 20.

Daniel Spock, Museum authority up for grabs: The latest thing or Following a long trend line?, Exhibitionist Online, Fall 2009, pp. 6.