ילדים אוהבים לשאול שאלות. לא תמיד אנו, המבוגרים, יודעים להשיב עליהן. לפעמים אנחנו מאלתרים תשובה מתחמקת, לפעמים אנו עונים באופן חלקי ולפעמים לא עונים בכלל. תוכנית הדרכה בשילוב חקירה פילוסופית עם ילדים במוזיאון ישראל מציעה דרך יצירתית להתמודד עם עולמם הפנימי של הילדים והשאלות שמעסיקות אותם.

אחד המשפטים הראשונים בספרו של הפילוסוף היווני הנודע אריסטו (384–322 לפנה"ס), "המטפיזיקה" (ספר א'), הוא "ההתפלאות היא שדחפה בראשונה את בני-האדם להתפלסף". כאשר האדם ניצב מול העולם והחל לתהות על אשר עיניו רואות ולבו חש – התחילה הפילוסופיה. מכאן שתפקידה העיקרי של הפילוסופיה הוא לשאול שאלות, לתהות על העולם ולערער על הנחות יסוד וערכים חברתיים שיסוד בנייתם מוטל בספק.

לעמוד מול העולם ולשאול שאלות – אין זו משימה פשוטה, בוודאי עבור ילדים. עמידה כזו מצריכה אומץ וקבלת העובדה שלא תמיד מוצאים מה שמחפשים. למורה, אחת הדמויות המשמעותיות במהלך חייהם של ילדים, יש אחריות מוסרית גדולה בתהליך חינוכם ועיצוב רוחם. עיצוב זה נעשה באמצעות פיתוח כישורי חשיבה שבעזרתם הילדים לומדים למצוא תשובות מנומקות, המבוססות על הוכחות מקוריות ומשכנעות. מהלך כזה עשוי גם להשפיע על התנהגותם ותפיסתם את האחר: אט-אט הם מכירים בעובדה שגם לזולתם יש זכות להביע דעה, אפילו תהיה מנוגדת לדעתם שלהם. בו בזמן הם לומדים לבחון את דעתם שלהם ודעות חבריהם באופן מעמיק וביקורתי.

במפגש בין ילדים גלום גם מימד של אושר. מה הטעם לחשוב על רעיון שמטלטל את האופן שבו אתה תופס את העולם בלי לשתף בו את חבריך? כשילד משתף את חבריו במחשבה מקורית, זוהי חוויה מעצימה עבורו וגם עבורם. כך גם לומדים הילדים לחשוב על העולם מחדש, בדרכים מפתיעות, ולפתור יחד בעיות שונות בעזרת הדמיון.

תלמידות כיתה ה' מבית-הספר היסודי לבנות בעיסאוויה משוחחות על רגשות לצד יצירות שונות של פבלו פיקאסו, מוזיאון ישראל, 2016. צילום: אחמד אלסייד

המוזיאון הוא משאב חינוכי מן המעלה הראשונה. במוזיאון ניתנת לנו, ילדים ומבוגרים, ההזדמנות להתבונן, לדמיין, להקשיב, לחלום ולחשוב אחרת. כאשר אנו עומדים מול העולם המשתקף מבעד ליצירות האמנות ומנסים לחקור אותו, אנחנו הופכים את העולם הזה למקום מובן ותקשורתי, וזוהי מטרת-העל, אם תרצו.

מה בין "פילוסופיה לילדים" ל"פילוסופיה עם ילדים"?
לפני כ-40 שנה כתבו פרופ' מת'יו ליפמן (Matthew Lipman) ופרופ' אן מרגרט שארפ (Ann Margaret Sharp) את תוכנית הלימודים הראשונה לפילוסופיה לילדים באוניברסיטת מונטקלייר בניו-ג'רזי, ארצות-הברית. משם התפשטה התוכנית לכל העולם. לישראל הביאה אותה פרופ' יולי תמיר לפני כ-25 שנה, בעקבות פגישתה עם ליפמן. השיעורים הראשונים פותחו בשנות ה-90 בעזרתה של פרופ' תמיר, שהכשירה סטודנטים לפילוסופיה להוביל את התוכנית בבתי-הספר.

כמה שנים לאחר מכן נבנתה תוכנית לימודי פילוסופיה לילדים על-ידי צוות באגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך, מה שהוביל לייסוד המרכז הישראלי לפילוסופיה בחינוך. תוכנית הדגל של המרכז היתה חקירה פילוסופית עם ילדים, שנלמדת בכמה בתי-ספר יסודיים בארץ, בעיקר במזרח ירושלים. כך למשל נלמדת התוכנית כעשר שנים בבית-הספר היסודי לבנות בשכונת עיסאוויה וזה כשנתיים בבית-הספר היסודי לבנות בסילואן.

מוזיאונים מובילים בעולם, ובהם המוזיאון הבריטי בלונדון, הנשיונל גלרי באוסטרליה, הלובר בפריז ועוד, מזמינים תלמידים בקביעות כדי לחקור חפצי ארכיאולוגיה ויצירות אמנות חקירה פילוסופית. כך עלה הרעיון לשלב את התוכנית שעיקרה חקירה פילוסופית עם ילדים בסיורים הקבועים שעורכות במוזיאון ישראל בנות כיתות ג', ד' וה' בבתי-ספר בעיסאוויה ובסילואן. התלמידות התמקדו בבתי-הספר בנושאים מרכזיים שונים, ובהם למשל רגשות ומחשבות שיש לנו כבני-אדם – נושא שהשתלב היטב עם פרויקט ההדרכה במוזיאון ששמו "דיוקן עצמי". מטרת ההדרכה היתה להתבונן בדיוקנאות שונים, הן בממצאים ארכיאולוגיים והן באגפי האמנות, ולנסות לחקור את רגשותיהם ומחשבותיהם של הדמויות השונות.

כדי לתאר את המתודה שבה השתמשנו אתעכב בקצרה על ההבחנה בין "פילוסופיה לילדים" לבין "פילוסופיה עם ילדים". הבחנה זו חשובה לענייננו כיוון שהתוכנית, הן במוזיאון והן בכיתה, אינה מתיימרת להציע סקירה מקיפה של ההיסטוריה של הפילוסופיה. סקירה מעין זו נשענת על ההנחה שאנו, המבוגרים, יודעים היטב מהי פילוסופיה ומנסים להנחילה לילדים הקטנים. גישתנו, "פילוסופיה עם ילדים", מאמינה שהילדים הקטנים פילוסופים גדולים הם, ואנו כאן רק כדי להדריכם לשאול את שאלותיהם בצורה מיטבית ולהעניק להם קרקע פורייה שעליה יוכלו לבנות את עתידם בפליאה ובבטחה.

בשורות הבאים אנסה לתאר כיצד אנו עובדים ומה מתרחש בהדרכות הללו, המתקיימות יחד עם התלמידות של עיסאוויה וסילואן.

"האם המפתחות פותחים גם דלתות כאן על האדמה?"
כאמור, נושא הפרויקט היה רגשותיהם ומחשבותיהם של בעלי הדיוקנאות. התוודענו יחד לפסלים ופסלונים באגף לארכיאולוגיה וליצירות באגפי האמנות השונים, התבוננו בהם ממושכות, שאלנו שאלות ורשמנו אותן על דף גדול. למדנו להבחין בין דיוקן עצמי לבין דיוקן של זולת, ולבסוף עצרנו מול כמה דיוקנאות: שלושה דיוקנאות בתערוכה "הדריאנוס – שובו של הקיסר" באגף הארכיאולוגיה ו"פטרוס הקדוש בכלא (השליח פטרוס כורע על ברכיו)", יצירתו של הצייר ההולנדי רמברנדט הרמנזון ואן-ריין מ-1631, המוצגת באגף לאמנויות, אמנות אירופה. לאחר שכתבנו את השאלות שהתלמידות העלו, ניסינו למצוא להן מכנה משותף ולמצות מהן שאלה אחת וכוללת.

תלמידות מתבוננות בדיוקן של הקיסר הדריאנוס, מוזיאון ישראל, 2016. צילום: אחמד אלסייד

אחת התהיות שעלו מול דיוקנו של הדריאנוס היתה של אחת התלמידות: "אנחנו רואים שלושה דיוקנאות שמתארים אותו אדם, שנראה מאוד דומה בשלושתם. מעניין אותי מאוד אם הרגשות שלו כקיסר השתנו עם הזמן או נשארו אחידים". התלמידה צדקה: מדובר בשלושה דיוקנאות שנמצאו בשלושה מוקדים שונים (בית-שאן, פריז ולונדון), ויחד הם מגלמים את אישיותו רבת הפנים והניגודים של הקיסר. השאלה הביאה לדיון פורה בסוגיית השונה, המנוגד והאחר.

באגף האמנויות, מול תמונת פטרוס הקדוש, אחד מ-12 תלמידיו של ישו, שתואר על-ידי רמברנדט, הבינו התלמידות מיד שאין זה דיוקן "אמיתי", כיוון שאיש לא באמת ראה את פטרוס. הן הסיקו שהתיאור הוא פרי דמיונו של הצייר. זו היתה הבנה חדשה עבורן, והיא תרמה רבות ליכולתן להכיר ולהעריך את יכולת ההבחנה שלהן עצמן.

שואלים "רמברנדט, למה?" בגלריה לאמנות אירופה, מוזיאון ישראל, 2016. צילום: אחמד אלסייד

אחת השאלות שדנו בהן ארוכות מול ציורו של רמברנדט היתה, תחילה, פשוט "רמברנדט, למה?". כששאלתי "למה מה?", ענתה התלמידה: "פשוט למה! זו השאלה". בשלב זה גברה סקרנותן של התלמידות האחרות והן עודדו אותה להבהיר את שאלתה. לבסוף נעתרה הילדה ושאלה: "למה פטרוס הקדוש נראה עצוב כשהוא יודע שלידו מונחים המפתחות לשמים?". ברגע זה ההדרכה הפכה לחקירה פילוסופית. עוד ועוד שאלות עלו. אחת התלמידות שאלה, למשל: "למה קראו למפתחות השמים בשם הזה?", והוסיפה והקשתה: "אם פותחים בעזרתם דלת מסוימת במקום מסוים, האם הם לא יכולים לפתוח דלת אחרת שנמצאת במקום אחר?". תלמידה אחרת שאלה: "האם לשמים יש רק דלת אחת, ולו, לפטרוס, יש את המפתחות שלה?". אחרת שאלה: "מה הקשר בין העצב למפתחות השמים?". חברתה הוסיפה: "האם המפתחות פותחים גם דלתות כאן על האדמה?".

נקודת המוצא של התלמידות היתה התנסותן בחיים; זו גם היתה נקודת המוצא של מלאכת החקירה שעסקנו בה. תפקידו של המדריך היה רק להשלים את הידע הנדרש כדי שהקבוצה תישאר מחויבת ליצירה עצמה ולקוד האתי שלה. לכן תיפקדתי למעשה כמעורר ומשלים; מעורר שאלות ומשלים את פיסות המידע החסרות.

"הרגשתי שאלוהים נתן לי מתנה, ולא רציתי שאף אחד יידע"
כדי לוודא שהחקירה תתבצע באופן מובנה ומעמיק, הנחינו את התלמידות להעניק לדיון כותרת פילוסופית תחילה, וממנה להתפצל לארבעה כיוונים. מודל זה נקרא "מודל החקירה הסוקראטי". הכותרת הפילוסופית שהתלמידות העניקו ליצירתו של רמברנדט היתה "אור אישי", וסביבה התנהל הדיון בארבעה כיוונים:
1. דעתי האישית על הנושא הנדון.
2. דעותיהן המנוגדות/אחרות של התלמידות על הנושא הנדון.
3. בירור המשמעויות של נושא הדיון, "האור האישי".
4. מקורות האור האישי שלפנינו.

הכיוון הרביעי עורר שיחה מרתקת. תחילה עודדתי את התלמידות להיזכר מתי הרגישו לראשונה שיש בהן אור, כלומר מתי חשו חזקות ומיוחדות, מתי הרגישו שמשהו שונה ורב עוצמה מתחולל בהן. התשובות היו מדהימות. ילדה אחת סיפרה: "יום אחד הייתי אצל סבתא, וכל היום הרגשתי שיש בי כוחות נפלאים, פשוט חייכתי בלי סיבה. לא דיברתי בכלל. כאילו שלא הייתי אצל סבתא בעיסאוויה, כאילו לא הייתי בעיסאוויה ובירושלים בכלל. אני לא יודעת מה זה היה. זה פשוט היה משהו לא שגרתי. הרגשתי שאלוהים נתן לי מתנה, ולא רציתי שאף אחד יידע. ממש כמו המפתחות שרמברנדט צייר".

החיבור האישי שיצרו הילדות בין התמונה לחוויותיהן האינטימיות בא לידי ביטוי גם בהדרכה אחרת, שנושאה היה "חברות". ההדרכה התרחשה באגף לאמנות ישראלית, מול עבודתו של משה מוקדי, "ילד עם צעצועים" (1927-1928). בציור נראה ילד היושב בנוחות, בגדיו יפים ונקיים, חדרו מלא משחקים. התלמידות העלו שאלות רבות, אולם כולן הסכימו שהצייר עצמו היה עשיר ובודד, ולא עני ושמח. הן זיהו בקלות כי מדובר בילד שכל צרכיו מסופקים, אולם הדבר היקר ביותר לאדם חסר בחייו: חבר. ההבנה הזו עוררה בהן עצב והזדהות.

תלמידות מתנסות ב"מודל הסוקראטי לחקירה" לצד יצירתו של משה מוקדי, מוזיאון ישראל, 2016. צילום: אחמד אלסייד

ניסינו להיזכר מתי בפעם הראשונה בחיינו הבנו שיש בעולם הגדול הזה אדם אחד שהוא באמת חבר שלנו. ניסינו לשחזר את הרגע ההוא והסכמנו שמדובר ברגע משמעותי עבורנו, רגע המעורר גאווה. או אז עלתה השאלה, מה המשמעות של היות חבר לאדם אחר. "עבורי זה כמו מים לוורד האדום והיפה בגינה שלנו", אמרה אחת הילדות, "שהוא לא יכול לחיות בלי שמשקים אותו כל יום ומטפלים בו היטב. אם אין לך חבר שיכול להשקות אותך כאשר אתה צמא, אם חבר לא יכול להקשיב לך כשיש צורך בכך ולא מטפל בך, ואתה בו, אין משמעות לחברות שלכם. שניכם לא יכולים להתקיים". אחת הילדות בקבוצה הבינה כי הדוברת מתכוונת אליה, והעובדה שהיא הושוותה למים המשקים פרחים יפים היתה משמעותית מאוד עבורה.

הדרכה אחרת, של אותה כיתה ה' מעיסאוויה, בהדרכת אלאא אקטיש, בחנה את השאלות הללו מול דיוקנאות אחרים מהמחלקה לאמנות מודרנית. אחד מהם היה ציורו של פבלו פיקאסו, "אשה עם ענק אבני-חן" מ-1901 בקירוב. הילדות עסקו בשאלות מגוונות: החל במשמעותן של דעות קדומות וכלה בשאלה אם קומפוזיציה של ציור יכולה להסתיר את רגשותיה של הדמות המצוירת. שאלות אלו ואחרות יכולות להעיד על הניסיון של התלמידות בבחינת דרכים חלופיות להבין את המצויר, ניסיון שיש בכוחו לפתח אצלן חשיבה יצירתית וביקורתית.

להקדיש זמן לשאלות "לא רגילות"

מההתנסויות המאלפות עם תלמידות עיסאוויה וסילואן במרחבי מוזיאון ישראל ניתן ללמוד דברים רבים, אולם העיקרי שבהם הוא כי יש להתייחס לשאלותיהם של ילדים בעניין רב ומומלץ להקדיש זמן לשאלות "לא רגילות". דווקא השאלות הללו ימשיכו להעסיק את הילד בעתיד.

הממשק בין מפגש בלתי אמצעי, אישי וחווייתי עם היצירות לבין הכוונת הדיון לסוגיות פילוסופיות יסודיות הוא כר פורה לשיחות ומחשבות מרתקות, לאינטימיות ולהקניית ערכים של חשיבה ביקורתית, העמקה ויצירתיות. מפגשים מהסוג הזה דורשים מהמדריכים לא להתחמק משום שאלה, לא להסתפק בתשובות חלקיות, אלא לנצל כל תהייה, מוזרה ככל שתהיה, כדי להרחיב את גבולות המחשבה והידע.

תוכנית זו מציעה דרכים חדשות להעצים את יכולתו של המרחב המוזיאלי להכיל את התלמיד ולאפשר לו מקום בטוח בעולם, כך שיוכל לבטא את עצמו בדרכו שלו, ובו בזמן לפתח את יכולות החשיבה שלו ולהפוך את הביקור במוזיאון למשמעותי עבורו.

***
מלחם אמין בדר חוקר פילוסופיה ותיאולוגיה במסגרת לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית ורכז תחום דוברי ערבית באגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל