יותר ויותר סטודנטים בעולם בוחרים במסלולים אקדמיים ללימודי חינוך מוזיאלי, תחום שעד לא מזמן נלמד בעיקר תוך כדי הכשרה מעשית. כיצד נכון לשלב בין הממסד האקדמי ולמידה פורמלית לבין תחום יצירתי ואינטר-דיסציפלינרי כמו חינוך מוזיאלי?

בשנים האחרונות יותר ויותר סטודנטים מצטרפים ללימודי חינוך מוזיאלי באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. רבים מהם רואים במסלולי הלימוד הללו צעד הכרחי להשתלבות מקצועית בתחום. במקביל, המוסדות האקדמיים משקיעים במסלולים הללו משאבים הולכים וגדלים: הם משלבים בהם מומחים מתחומים שונים ובונים מסלולי לימוד מגוונים ומותאמים אישית, תוכניות התמחות בינלאומיות ועוד.

גם בישראל מתחילות להתפתח רק בשנים האחרונות יוזמות להכשרה ולמידה של חינוך מוזיאלי, לצד תוכניות קיימות ללימודי אוצרות או חינוך לאמנות. המכללה האקדמית לחינוך אורנים, למשל, החלה בצעדים ראשונים להכשרת אוצרים עם התמחות מוזיאלית, הכוללים התנסות מעשית ולימודים אקדמיים. אמנם התכנים הנלמדים במסלול רלבנטיים וחשובים, אולם אורנים אינה מציעה תוכנית ייחודית לאנשי חינוך מוזיאלי, אלא קורסים לאוצרים עם התמחות בתחום. הבחירה הזו מהדהדת תפיסות היררכיות מסורתיות בעולם המוזיאלי, המציבות את האוצר במרכז, בעוד שהחינוך נתפס כנדבך משני לאוצרות.

המדרשה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל, לעומת זאת, מציעה תעודה בלימודי חינוך מוזיאלי (שניתן לשלב בתואר שני בחינוך לאמנות), הכוללים ימי לימוד והתנסות במוזיאון ישראל במהלך סמסטר שלם. מבנה זה מבטא היטב את השילוב האידיאלי בין למידה אקדמית לבין יישום והתנסות פרקטית, הנחוצים בתחום הגמיש והמורכב של חינוך מוזיאלי. התוכניות הללו הן יוזמה מבורכת, אולם עולה השאלה, האם יש מקום לפתח את ההיצע המקומי כדי להעצים את התחום בישראל?

צילום: תמר רוזנפלד-כהן

ההקשר האקדמי של התוכניות הללו, שרובן מתקיימות במוסדות להשכלה גבוהה וכחלק מתארים מתקדמים (תואר שני, תעודת מוסמך), יכול להיתפס כמנוגד לחינוך המוזיאלי. בעוד שלמידה מוזיאלית מבוססת על עקרונות של חינוך לא-פורמלי, כגון למידה חברתית ולמידה מתוך משחק – סביבות למידה אקדמיות מתאפיינות לרוב בשיטות חינוך פורמליות, כגון למידה עיונית על-פי סילבוס שקובע בעל סמכות הידע והרצאה פרונטלית. ועולה השאלה, האם מסגרת אקדמית ופורמלית מתאימה להוראת תחום החינוך המוזיאלי?

הפוטנציאל והיתרונות הגלומים בסביבת למידה אקדמית
כדי לענות על שאלה חשובה זו, יש לבחון את הצורך בתוכניות אקדמיות לחינוך מוזיאלי. במה העולם האקדמי יכול לתרום לחינוך המוזיאלי ולאלו המעוניינים להשתלב בתחום זה, ומהם יתרונותיו לעומת מסלול של הכשרה תוך כדי עבודה (On-the-Job Training), מתוך התנסות ולמידה מעמיתים מיומנים במרחב המוזיאלי.

ראשית יש להבחין בין התנסות מקצועית, שהכרחית לפיתוח מיומנויות ויישום אפקטיבי של ידע בכל תחום, לבין תהליך למידה מקיף ומעמיק, שהוא תנאי סף מקובל כיום לרוב תחומי העיסוק והמקצועות.

כדי לקבל הסמכה בתחומים או במקצועות שונים, נדרשת כיום תקופת למידה והכשרה שכוללת, בין היתר, היכרות מעמיקה עם התחום. זה זמן רב ששיטת המתלמד או השוליה אינה מספיקה כחוויית למידה והתנסות יחידה. כעת אנו מצפים מהרופאה, עורכת-הדין ומהנדסת האלקטרוניקה להבין תיאוריות מורכבות, להכיר מתודות שונות ולפתח יכולות מקצועיות רלבנטיות כדי שיוכלו לעשות את עבודתן נאמנה. מדוע אנשי חינוך מוזיאלי אינם נדרשים או זכאים לכך?

עד לאחרונה נתפסה ההכשרה תוך כדי עבודה כמרכזית ומספיקה בתחום החינוך המוזיאלי, אולם דווקא במקצוע מורכב כזה – הכולל עיצוב של חוויית הלמידה במוזיאון, מפגש עם קהלים שונים, התמודדות עם נושאים רגישים ואובייקטים רב-ממדיים – יש צורך במצבור רחב של ידע וכלים מקצועיים ברמה גבוהה.

מבנה הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה מאפשר למידה מסודרת ומקיפה של תכנים רלבנטיים בהתאם למטרות המקצועיות ושיקולים פדגוגיים. סידור התכנים ותהליך הלמידה בתוכנית אקדמית מכוונת ואפקטיבית חשובים במיוחד בתחום החינוך המוזיאלי, שמתאפיין בגיוון ובאינטר-דיסציפלינריות. אם התוכניות הללו ישמשו בסיס להכשרה מסודרת בתחום, ניתן יהיה לבנות באמצעותן יסודות של ידע ושפה משותפים לכל העוסקים בחינוך מוזיאלי. עולם מושגים משותף ואחיד יכול לקדם את שדה החינוך המוזיאלי כולו ואף לעודד שיתופי פעולה יצירתיים של גורמים שונים, שאלמלא מושגים וידע משותפים, לא היו מסוגלים לתקשר ולפעול יחד באופן יעיל ומשמעותי.

שיח בגלריה לאמנות מודרנית בהנחיית אלה רגב, מוזיאון ישראל. צילום: בני מאור

העולם האקדמי נתפס בעיני רבים כמסורתי, אולם דווקא הקשר אקדמי יכול לעודד סטודנטים לחדשנות ויצירתיות. מוסד אקדמי מעניק גישה למקורות מידע, חושף סטודנטים לרעיונות מגוונים ומפגיש אותם עם אנשי מקצוע ומומחים שפועלים בתצורות שונות בתחומים רבים. גישה זו פותחת בפני הסטודנטים קשרים חדשים ומעניינים ומעודדת אותם לחשוב בצורה רחבה ורב-תחומית, מה שעשוי להוביל לתפיסות חדשניות וחשיבה יצירתית יותר בהמשך. זאת, בניגוד ללמידה המתבצעת תוך כדי עבודה, במוסד ספציפי ובמפגש עם אנשים מסוימים בהתאם להגדרות התפקיד של הלומד.

נוסף לכך, במסגרת לימודים אקדמיים סטודנטים אינם פועלים תחת לחץ מקצועי לעמוד ביעדים קונקרטיים כמו אלו המוצבים במקום עבודה מסודר. הם אינם נדרשים להתאים את עצמם למוסד שהם עובדים בו או לנורמות ולדרישות של הממונים עליהם. תקופת הלימודים משחררת את הסטודנטים ומעניקה להם סביבה תומכת שמעודדת אותם להתנסות, לחשוב מחוץ לקופסה, לפרוץ גבולות ומוסכמות. חוויית הלימוד וההתפתחות המקצועית מקדמות את בוגרי התוכניות עם השתלבותם בשטח כאנשי מקצוע יצירתיים וחדשניים, ובהתאם מקדמות את שדה החינוך המוזיאלי כולו.

סביבת למידה אקדמית מקנה כלי מחקר וניתוח בהתאם לדרישות של חקר אמפירי ומהימן. כאשר האנשים העוסקים בתחום החינוך המוזיאלי יוכלו לנתח מחקרים קיימים ולבסס עליהם את החלטותיהם בצורה מעמיקה ומקצועית, יגדלו האיכות והאפקטיביות של התוכניות שיקדמו. כמו כן, פיתוח והפצת היכולות הללו בקרב העוסקים במלאכה יחזקו את תחום החינוך המוזיאלי כולו על-ידי ייצור מחקר, פיתוח תיאוריות מתקדמות והערכה מדויקת של הנעשה בשטח.

קידום זה יעלה את מעמדו של החינוך המוזיאלי כתחום מהימן ורציני, הודות לביסוסו על מחקר העומד בדרישות אקדמיות. זאת, בשונה מהתפיסה הנרחבת שרואה את התחום כמאולתר ולא מבוסס, כשילוב אינסטינקטיבי של גישות חינוכיות לא-פורמליות שהשפעתן על המבקרים אינה משמעותית והן חלק מעולם הפנאי והאטרקציות. עיגון החינוך המוזיאלי במחקר אקדמי מבוסס, בנתונים אמפיריים ובגישה מדעית יותר הוא צעד חשוב ונדרש, במיוחד באקלים התקצוב הנוכחי, הדורש הוכחות והערכה מדויקות כתנאי להעברת כספים.

מרכיבי תוכניות אקדמיות לחינוך מוזיאלי
כדי לעמוד ביעדים המקצועיים הללו בלי לצמצם את המגוון היצירתי והאינדיבידואלי המשמעותי כל-כך בסביבה מוזיאלית וחינוכית, יש להתאים את המבנה, צורת הלמידה והתוכן של התוכניות האקדמיות לצרכים ולדרישות הייחודיים של התחום.

מן הראוי לחשוף את הסטודנטים למגוון רחב של גישות, מתודות ותוכניות, במיוחד לנוכח ההיצע הרב בתחום, כמו גם לתיאוריות ולשיטות חינוכיות המעניקות מענה לצרכים המגוונים של קהלים שונים. יש לחשוף את הסטודנטים לתהליך הלמידה (פדגוגיה ופסיכולוגיה חינוכית) ולחוויית הביקור של קהלים שונים, תוך הדגשת ההיבטים הייחודיים לחינוך מוזיאלי, כגון למידה חברתית, למידה מתוך בחירה חופשית (free-choice learning) והשפעת החוויה הרגשית והפיזית על חוויית הלמידה במוזיאון. לתשתית חינוכית זו מתווספים תכנים משיקים כמו מוזיאולוגיה ואוצרות, פיתוח קהילתי ושילוב טכנולוגיות מתקדמות, לצד הצגת גישות אינטר-דיסציפלינריות שמעודדות הפעלה של המבקר ובנייה משותפת של ידע (כפי שנעשה באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאוניברסיטת פלורידה בארה"ב).

מפגש עם רסטורטור במעבדות השימור של מוזיאון ישראל. צילום: בני מאור

ראוי להעמיק את ההיכרות עם התכנים באמצעות מפגשים עם אנשי מקצוע העוסקים בתחום החינוך המוזיאלי. מפגשים אלו יכולים, למשל, לשלב הצגה של גישה או תוכנית ייחודית שפותחה במוסד שממנו מגיע איש המקצוע. חוויה זו מעשירה את הלמידה ומקשרת אותה לעבודה הקונקרטית בשטח, תוך הצגת המהות הדינמית, הגמישה והיצירתית של העשייה והתפקידים במוזיאון.

כמו כן, יש לעודד חשיבה ביקורתית ואנליטית. אמנם נהוג לראות בביקורתיות גישה שלילית שמדכאת חדשנות או התנסות, אולם חשיבה ביקורתית יכולה לסייע רבות בהערכה ועיצוב של תוכניות ויוזמות חינוכיות-מוזיאליות, תוך בחינת האפקטיביות והרלבנטיות שלהן ביחס למטרות, לצרכים ולהקשרים הספציפיים של כל מוסד או קהל. גישה כזו, הקשורה באופן משמעותי ליכולות הניתוח בתחום המחקר וההערכה, תשפר את איכותן ואת התאמתן של התוכניות והחוויות המוזיאליות המוצעות לציבור ותחליש את הנטייה לבחירה אינסטינקטיבית בתוכניות שנראות כמוצלחות, אך מתגלות לא פעם כאפקטיביות פחות (כפי שנעשה באוניברסיטת טאפטס בארה"ב).

מרכיב חשוב נוסף בתוכנית אקדמית כזו הוא היישום המעשי של הנלמד, בין אם מדובר במתודות ובין אם בתכנון פעילות, הערכה של תוכנית קיימת או כתיבת חומרי הדרכה. דרך הזדמנויות יישום מרובות, ניתן לעודד ולכוון סטודנטים לחשיבה עצמאית ויצירתית, תוך פיתוח רעיונות מקוריים והבניה של ידע. היות שמטרת התוכניות האקדמיות הללו היא הכשרה וקידום של אנשי חינוך מוזיאלי, היישום הוא קריטי לכל אורך הלימודים, ואף יכול לספק הדמיה (אמנם מוגבלת, אך עדיין רלבנטית) של העבודה בשטח ולהכין את הסטודנטים (במידה מסוימת) להתמודדות עם הקשיים הממשיים שיחוו בהמשך (כפי שנעשה ברוב המסלולים, למשל בתוכנית בקופרסטאון של אוניברסיטת SUNY אוניאנטה ובאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בארה"ב).

לבסוף, כדאי לכלול התנסויות הכוללות עבודה משותפת ומטלות קבוצתיות כדי לפתח עבודת צוות וקשר הדדי בין עמיתים, בדומה לגישות שמוזיאונים רבים מקדמים כיום, תוך עידוד עבודה בצוותים על-מחלקתיים.

מפגש בגלריה לאמנות מודרנית במסגרת הכנס "יוצרים גשרים", בנושא "להתבונן ולשוחח – מתודות בחינוך לאמנות", בהנחיית ליהיא ספיר. מוזיאון ישראל, 2015. צילום: ברק אהרון

אין להתעלם מהבעייתיות המסוימת בלמידה של תחום לא-פורמלי בסביבת למידה שהיא פורמלית במהותה. אולם כאמור, בפיתוח ההכשרה האקדמית בתחום החינוך המוזיאלי גלומות אפשרויות רבות. אין זה אומר שיש לוותר על גישות חינוך אלטרנטיביות ללמידה הפורמלית, ואף כדאי להראות כיצד ניתן לשלב חינוך לא-פורמלי בסביבות שונות, במיוחד כחלק מתוכניות אקדמיות לחינוך מוזיאלי. ניתן לעשות זאת בעזרת סיורים, הפעלת הסטודנטים ללמידה עצמאית וחופשית, שילוב משחק ופעילויות רב-חושיות כחלק ממבנה השיעורים ועוד. כך ניתן לאזן את הלמידה הפורמלית יותר וליצור חוויה עשירה ומשמעותית עבור הסטודנטים, בהתאם לזו שאנו מנסים ליצור עבור המבקרים במוזיאון.

לצד התרומה המשמעותית של תוכניות אקדמיות לחינוך מוזיאלי לבוגריהן – קיומן ופיתוחן יקדם את תחום החינוך המוזיאלי מבחינה מקצועית, מבחינה מחקרית ואף מבחינת המעמד והסטטוס של העוסקים במכלול ייחודי זה.

***
תמר רוזנפלד-כהן היא רכזת מקצוע ומורה לתולדות האמנות בבית-ספר על-יסודי, רכזת מערכת "פלטפורמה" ובעלת תואר שני בחינוך מוזיאלי מאוניברסיטת טאפטס (Tufts University) בארה"ב