המרחב התכליתי של האוניברסיטה, העוסקת במחקר מדעי, עשוי דווקא להבעיר ניצוצות של השראה לפעילות אוצרותית מגוונת ולא שגרתית. אוצרת האמנות של האוניברסיטה העברית מציגה את הקשרים שנוצרים בין מרחב הידע והמחקר לאמנות החזותית. מה קורה כשחוקרי מוח פוגשים אמנים? איך יוצרים תערוכה שתעניין סטודנטים לרפואה בדרכם לשיעור?

גם צוותי המחקר וההוראה הם צרכנים התורמים למפגש בין האמנות לבין האוניברסיטה. כל חוקר, ולא משנה מהו תחומו – רפואה, משפטים, מדעי המוח, יחסים בינלאומיים, חקר הטבע, ננומדע וטכנולוגיה – ישמח להשמיע את מחקרו באוזניך. איך לוקחים את המחקר המדעי המזוכך ונותנים לו תרגום אמנותי? איך מתרגמים לאמנות את השיח הפרטי שנוצר בינינו בעת ביקור במעבדה, דרך התבוננות במיקרוסקופ, בחדר העבודה בין מדפים עמוסי ספרים? איך רוקמים חלום של נראוּת? כיצד הופכים את יצירתם של החוקרים, שהיא היא האמנות, לסיפור שיהיה נהיר לקהל העובר בין כותלי האוניברסיטה בדרך לשיעור או פגישה? כיצד לוכדים את מבטו ומאירים את פני המחקר?

אוסף האמנות של האוניברסיטה העברית
בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה העברית, עוד לפני הקמת המדינה, הגיעו לרשותה יצירות אמנות. בשנת 1935 כבר הוצגו אוספים במסגרת פעילות האוניברסיטה ובשנת 1938 נפתחו שלוש תערוכות אמנות במועדון הסטודנטים. ד"ר דוד ורנר סנטר, המנהל האדמיניסטרטיבי של האוניברסיטה העברית דאז, כתב: "תקוותי היא שתערוכות כאלה תהיינה לדבר קבוע באוניברסיטה, ושנשיג את מטרתנו הכפולה, דהיינו: לתת לאנשי האוניברסיטה על ידי ראייה חינוך בהסתכלות בדברי אמנות; יחד עם זה להביא את ציבור הסטודנטים להשתתפות אקטיבית בפעולות האוניברסיטה."

הגלריה הקטנה על שם מקס ואייריס שטרן נחנכה בשנת 2000 בקמפוס הר הצופים ומאז משמשת משכן לתערוכות מתחלפות, המחברות בין העולם האקדמי לבין עולם האמנות באמצעי מדיה שונים. משנת 2011 אירחה הגלריה תערוכות דו-שנתיות בעקבות מחקרים מחדשים פרי עיסוקם של חוגי האוניברסיטה ולליווי כנסים אקדמיים שונים. כך, למשל, התערוכה "אני-מה – 9004 ק"מ מישראל ליפן", עסקה בקשר שבין שתי המדינות; התערוכה "קוריאה סטייל" הוצגה לרגל כנס תעשיות תרבות קוריאניות במזרח התיכון; התערוכה "מועד אוהל" הוקמה בקיץ 2011 בעקבות מחאת האוהלים בישראל. מאז שנת 2014 הגלריה מארחת תערוכות שנתיות המוקדשות לאוספי האוניברסיטה המגוונים.

"אישקט", עבודת מחול ווידיאו (פרויקט "NanoArt"), כוריאוגרפיה: עפרה קרש בלומן ומעין ליבמן שרון, רקדניות: יערה ניראל, מיכל אגסי ולורה קירשנבאום, 2015. צילום: אלי כץ

אוסף האמנות כולל למעלה מ-2,000 יצירות ופריטי אמנות ממגוון סוגים: ציורי שמן, רישומי מים וצבע, תבליטי קרמיקה, פסלים וחפצי חן. היצירות מוצגות בחמשת הקמפוסים של האוניברסיטה ומעשירות את החוויה האסתטית של הסטודנטים.

מתוך אמונה בכוחה של האמנות ליצור גשר בין האקדמיה לבין הקהל הרחב, מוקמות תערוכות מתחלפות מחוץ לאוניברסיטה. כדוגמה לכך ניתן לציין את שיתוף הפעולה עם מרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר מדעי המוח, אשר במסגרתו הוקמו תערוכה דוגמת "רישומוח".

המחקר והנראוּת האמנותית
שיתופי הפעולה בין החוקרים לביני מתחילים בשיחה. במפגש זה אנו מפצחים את השפה והקוד המשותפים למחקר ולאמנות. כך נעשה, למשל, בתצוגה ארכאית עמוסת ויטרינות וחפצים מעולם הרפואה. החלל בקומה השלישית בספרייה לרפואה בקמפוס האוניברסיטה בעין כרם הפך למוזיאון של ממש, המציג תערוכה של כלים ומכשור רפואי ישן לצד ספרים ומחקרים עתיקים ועכשוויים. שיתוף פעולה הדוק בין מנהלת הספרייה ובין רופאים מהפקולטה הוביל ליצירת תערוכה בעלת תוכן מוכוון לסביבה ומותאם לה.

לתערוכה קראנו "שיעור ברפואה", כדי להדגיש את זיקתה לסטודנטים הצעירים הנמצאים באמצע דרכם בלימודי הרפואה, בעודם חולפים דרכה לכיתות הלימוד. התצוגה עוצבה כמסלול מוכוון, המבוסס על עיסוק במצבו הבריאותי של המטופל. לשם כך נעשה שימוש בדרכי אבחון וטיפול המבוססות על תאוריות מדעיות מהעת העתיקה, לצד תאוריות מדעיות שהתפתחו ברפואה המודרנית.

מתוך התערוכה "שיעור ברפואה", 2015, ספריית רפואה, קמפוס עין כרם. צילום: גיא יחיאלי

כדרך מעניינת נוספת, ניתן לציין תהליך משותף המתבצע בשיתוף של האמן עם החוקר. תכנית זו מאפשרת למדענים להיחשף לעולם האמנות, ליצור דברים משותפים עם האמנים ולהגדיל את החשיפה של הפקולטות לקהילה. האמן והחוקר פורצים איש את גבולותיו של רעהו. בשילוב החדש הזה לעתים התפקידים מתהפכים או מתמזגים זה בזה: כך החוקר מדבר אמנות והאמן מדבר מחקר. התוצרים הוויזואליים והקשר הנרקם בין השניים מאפשרים זווית הסתכלות חדשה, הפורצת גבולות חדשים של שפה, חומר ותחום.

במפגש שנמשך כשנתיים, ובו חוקרי ננוטכנולוגיה וננו-מדע שיתפו פעולה עם קבוצות מתחומי אמנויות הבמה והאמנויות הפלסטיות, ניסו הצדדים לתרגם איש את שדהו של שותפו. כך נוצרה יצירת מחול בעקבות עבודתם המשותפת של הכוריאוגרפיות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל ורקדניות עם חוקרת הסרטן ד"ר עופרה בני. יצירת המחול שאבה השראה מהתהליכים הדינאמיים והקינטיים המאפיינים את הגידול הסרטני. ד"ר בני חוקרת את תנועת החלקיקים הננומטריים והדיפוזיה שלהם אל תוך התא הסרטני. בעבודה לא ניתן, כמובן, לראות באופן ישיר את הננו-חלקיקים. "נעלם" זה מופיע בתוך העבודה תוך שימוש בהקרנת וידיאו על הרקדניות ויצירת חללים חדשים, המשתנים בהשפעת היחס שבין הרקדניות ובין התוכן המוקרן. כך נוצר דימוי חדש.

פרופ' דני פורת, לשעבר ראש המרכז לננוטכנולוגיה, מספר כי הוא שמח מאוד על ההזדמנות הזו. לדבריו, "היציאה שלנו כחוקרים אל מחוץ לגבולות הקמפוס ומחוץ לגבולות של עצמנו כחוקרים, הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר. האמנים השפיעו על הדרך שבה אנו רואים את עולמנו ואת מחקרנו והצליחו לייצר סביב המחקר אמנות של ממש. אני חושב שהקשר בין הצדדים היה מפרה ביותר ופרץ את המחסום שייתכן והיה בין התחומים הרחוקים כל כך זה מזה". חוקרי מרכז הננוטכנולוגיה, שבו נפגשים חוקרים ממגוון תחומי מחקר בגישה רב-תחומית, מכירים בשילוב של אמנות ומדע כאחת הדרכים להמשיך את שיתופי הפעולה גם מחוץ לכותלי המוסד כדי ליצור עולם חדש.

התערוכה "בין-סינפסות, דיאלוג בין מדעי המוח והאמנות"
האובייקט המסתורי, המורכב והחמקמק ביותר ביקום הוא המוח האנושי. זוהי מעין מכונה חשמלית רועשת, חושבת, מחשבת, רואה, מרגישה ומדברת, המאפשרת לנו להתארגן בעולם. אך דרכי פעולתה עדיין נסתרות מהבנתנו. החידה היא גדולה: מה הופך את המוח האנושי ליצירתי כל כך? האם אלה מרכיביו היסודיים – תאי עצב וסינפסות, היוצרים יחדיו במוחנו רשתות עצביות גדולות, דינמיות ואינטראקטיביות?

ניבי אלרואי, "תכנות מחדש", מיצב וידיאו פיסולי, 2015-2016, מתוך התערוכה "בין-סינפסות". צילום: יובל חי

בפרויקט זה, שהוצג בבית האמנים ב-2015, אמנים חברו למדעני מוח מתחומים שונים, כמו ראייה, קוגניציה, תנועה, שמיעה וזיכרון. במשך כשנה התקיימו מפגשי חקירה ומחקר הדדיים, שתוצאתם היא שפה מתחדשת וניסוח אמנותי ומילולי ייחודי. חלק מן האמנים שיכללו או חידדו את כתב ידם האמנותי והמוכר, ואילו אחרים פנו לדרכי הבעה חדשות שנוצרו תוך כדי התהליך. לאמנים ולמדענים כאחד הייתה זו חוויה של ניסוח הייצוג מחדש – שינוי של ממש בראיית העולם.

השינוי המדובר הוא תוצר של הפעלת הדמיון והמחשבה; בעת למידה כוח היצירתיות הוא זה שפועל. בתהליך זה סינפסות חדשות נוצרות בין התאים, וכתוצאה מכך רשת עצבית חדשה מתחילה לפעול בהרמוניה. באופן מטאפורי ניתן לומר שבמרחב הסינפסות, במרווח שבין הפעולה לתגובה, מתקיימת היצירתיות. האמן והמדען, כשותפים למעשה היצירה, מונעים מכוח הסקרנות, הדמיון חוצה הגבולות, האינטואיציה והחיפוש אחר פתרונות. שניהם בדרכם שוקדים, אם בסטודיו או במעבדה, על יצירת הקשרים חדשים ומנסים להבין את העולם שסביבנו.

כיצד משמרים היסטוריה מוסדית
נוסף על פיתוח הקשרים בין עולם המחקר והמדע לבין עולם האמנות, העשייה באוניברסיטה כוללת גם מבט פנימה. האוניברסיטה העברית היא המוסד הוותיק ביותר בארץ להוראה ומחקר, ועשייתו כרוכה בתחומים רבים: חקלאות, רפואה, במשפט, חקר החברה ועוד. לכן עלה הצורך לספר את סיפורה של האוניברסיטה ואת ההיסטוריה שלה באמצעות כלים אמנותיים. בסיוע היסטוריונים ואנשי אקדמיה שונים, הצגנו את סיפור ייסודה על קירות קרמיים ייחודיים. הקירות ההיסטוריים מתארים את מייסדיה ובוניה של האוניברסיטה, שהיו קשורים באופן הדוק לתנועה הציונית ולהכשרת היישוב. מתוך הקשבה לצרכי המוסד יצרנו תערוכות היסטוריות עבור הפקולטה למשפטים או לקראת ציון 75 שנה לפקולטה לחקלאות – תערוכות המבטאות את חוזקה של האוניברסיטה בתחומים שונים ואת מקומה החשוב בהיסטוריה הישראלית.

קיר מייסדים וממשיכים, קמפוס אדמונד י' ספרא, עיצוב: סוניה אוליטסקי ועידו ברונו, 2015. צילום: עידו ברונו

השמים הם הגבול
אני מאמינה כי היצירתיות גואה ככל שנחשפים בפני המחקר והחוקרים ומתגלים שדות ידע חדשים. פעילותנו נמשכת בחמישה קמפוסים, ואנו שמחים לקיים שיתופי פעולה עם כל חברי הקהילה ועם אמנים וגופי תרבות ואמנות גם מחוץ לאוניברסיטה. העשייה הרבה והמטרות שלנו נובעות מהאמונה בכוחה של האמנות ליצור גשר בין האקדמיה לבין הקהל הרחב, להאיר את פני המחקר, לפרוץ גבולות ולייצר חשיבה אחרת.

***
מיכל מור היא אוצרת האמנות באוניברסיטה העברית.