התערוכה "אל תגעו לי בחרדה" משקפת את ריבוי הפנים של החרדה ואת הדבר החשוב מכול: את החשיבות שביכולת לתת לה ביטוי אמנותי חופשי ולעתים פרוע. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מקום משכנה של "גלריה מרכזית", טוענת את העיסוק בנושא בהקשרים מרתקים וייחודיים – כאזור דמדומים עירוני העשוי לאתגר את החושים ואת מגנוני ההדחקה של השוהים בו. 

הכניסה ל"גלריה מרכזית" שבתחנה המרכזית החדשה בתל אביב היא מרחוב צמח דוד. זהו מרחב פתוח-סגור. בתור לשיקוף הביטחוני יש ריחות חזקים של אוכל, של לכלוך, של אנשים שנכנסים ויוצאים. במרחב הסגור אין אוויר, הריחות נותרים צפים במקום. אבל זהו כאמור גם מרחב פתוח, פרוץ לאי-נוחות חברתית, היגיינית, חושית. אין בו ביטחון. אי אפשר לנוח בו. חברים שבאים לבקר בגלריה מבקשים שיבואו לפגוש אותם בחוץ, הם חוששים להיכנס. אמירות כמו "אנחנו לא מעיזים ללכת לשם לבד" הן תכופות.

על פי רוב אנחנו מנסים להגן ולשמור על האמנות ועל האמנים. פעמים רבות האמנות מוצגת בתוך המרחבים הכי בטוחים בשבילה: קירות נקיים, טמפרטורה מתאימה ומיעוט גירויים חושיים – מקומות מוזיאליים שבהם הסביבה מעריכה את האמנות ושומרת עליה. יש ביטוח, שמירה מפני איתני הטבע. אלו הם מרחבים של "טאבולה רסה" חפים מן החוץ.

"גלריה מרכזית" אינה חלל נעים. זהו חלל שלא ניסו לייפותו, לתקנו, לעשותו נוח לאמנות או בכלל לבני אדם. יש כאן צינורות חשופים ומטפטפים, רצפת בטון חשופה ועקומה, חתולים שמטיילים בלילות. הוויתור על המאמץ לעשות את הגלריה נוחה יוצר אי-נעימות בעין. אולם חוסר הנוחות מדגיש את החופש לחוות רגשות ובכללם חרדה. המרחב החרדתי הזה מפעיל. חלק מהאנשים נרתעים ממנו ואצל אחרים הוא מעורר את הצורך לבטא וליצור.

מרחב של סתירות
הגלריה היא חלק ממתחם האמנות בתחנה המרכזית, המספק מרחבי סטודיו לאמנים מקומיים. התחנה המרכזית היא מקום מלא סתירות: אלפי אנשים הצובאים על המקום, לצד עשרות רבות של חנויות סגורות וחללים לא מנוצלים; פנטום של מרחבי ענק ריקים וחלולים מחד וצפיפות דחוקה מאידך. למרות מיקומה המרכזי בתחנה והיותה חלל ציבורי לא מסחרי שאינו גובה עלות כניסה, הגלריה מושכת מבקרים מעטים מאוד. אפשר לראות שהאנשים שבאים לגלריה הולכים מהר בתוך החלל של התחנה המרכזית, השוקק חיים אחרים מסוג אחר – חיים שמפחידים אותנו.

מריק לכנר, "ללא כותרת", שמן על בד, 2014

דלת הגלריה פתוחה. אולם האנשים הפוקדים את התחנה המרכזית כמעט שאינם נכנסים לגלריה. היחידים כמעט שנכנסים הם עובדי הניקיון. הם ממעטים להרים את ראשם, הרי הם לא באים לראות תערוכה. המידור הזה בין המבנה הפתוח לכול והגלריה הפתוחה לכול לבין האנשים שבוחרים (או שמרגישים שמותר להם) להיכנס לגלריה, יוצר דיסוננס ותחושת תלישות. למרות הניסיון של הגלריה להיות חלק מן התחנה המרכזית, היא תלושה ממנה. יחד עם זאת, למרות שמה, היא אינה גלריה מרכזית, הנחשבת לחלק מסיורי הגלריות הרגילים. היא תלויה בין שני העולמות כמו התחנה המרכזית. הסתירות הללו ש"בגלריה מרכזית" יוצרות עניין בה.

התערוכה "אל תגעו לי בחרדה" מציגה פנים שונים של חרדה. היא בונה סיפור שחושף את הצופה בהדרגה לרמות חרדה גוברות. כך החרדה מכה בצופה במקומות שונים ואינה מאפשרת לו להישאר אדיש לנוכח רגשות מורכבים הקיימים בכולנו. מן הסתם, החרדות על סוגיהן השונים מתערבבות זו עם זו. כך החלל הציבורי הזה, שהוא הפוך מהקופסה הלבנה, מצליח לקלף ולחשוף רבדים עמוקים אצל האמנים ועבודותיהם, כמו גם אצל הצופה.

אלף פנים לחרדה
כיוזמי התערוכה ומפיקיה, יחד עם האוצר דורון פורמן, נתאר כאן בקצרה חלק מאופנים אלו ונבחן כיצד התנועה בין העבודות יוצרת חוויה אמנותית ורגשית קוהרנטית. נציין חרדות חברתיות וחרדות גוף, חרדת איון ופחד מהרס או הרס עצמי, ונזכיר גם עבודות המתנדנדות בין חרדה לדיכאון. מובן שחרדה היא נחלת כולנו, והתערוכה באה לנרמל, כמו גם להסב את תשומת הלב שלנו לקיומה בכל אחד ואחת מאתנו. למעשה, נראה שבתוך החיים האנושיים המודרניים היעדרה של חרדה היא לעתים סמן מדאיג יותר מאשר הימצאה.

חרדה חברתית מופעלת אצל כל באי התחנה כמעט, ודאי בקרב סוג הקהל המגיע לצרוך אמנות. לא זו בלבד שמרחבים מוזיאליים ומרחבי גלריה נוטים להיות נקיים, אלא הם גם נוטים למשוך קהל הומוגני, להבדיל מכלל החברה ההטרוגנית והרבגונית. אנשים ונשים המגיעים לספוג אמנות מודרנית הם בדרך כלל ממעמד סוציו-אקונומי בינוני וגבוה. האמנות, גם אם היא רוצה לפנות לקהל רחב יותר, מציעה אחרי הכול מידה של אקסקלוסיביות, של ניקיון אליטיסטי.

אוהד אשר, "הידרוספירה", יריעות PVC, צינורות, פסולת בניין ומים, 2013

בתוך מרחב התערוכה תלויים בעיקר ציורים על קוליסות ועל קירות. במקום שבו מרחב הגלריה המסודר נגמר יש שטח של פסולת בניין, ובתוכו מוצגת עבודתו של אוהד אשר: בריכת מים המוארת על רקע פסולת הבניין. למגיעים לתערוכה לא ברור אם בריכת המים היא חלק משטח הבניין או אם זוהי עבודת אמנות. אי נוחות זו אופיינית לתערוכה כולה, המשלבת קפדנות ורשלנות. פסלי הראש הענקיים של אבנר לוינסון, בעבודתו "המשורר" (2013) מציגים פנים לא ברורים, איברים לא מגובשים לגמרי, גופניות לא מושלמת. שני הראשים הכבדים מונחים על סטנדים לבנים ואינם מניחים לצופה לנוח מחרדת הגוף. בכלל, חרדה גופנית היא מוקד חשוב בתערוכה, שאינה מספקת הרבה רגעי הפוגה מהמצב האנושי. ניתן לראות את העיסוק בחרדה מפני כאביו ומחלותיו של הגוף גם בעבודותיו של ניב בורשנטיין ("ללא כותרת", 2016) – עבודות שנדמות גופניות מאוד ומלאות בשדים ובכאוס. בורנשטיין מציף אותנו בגופניות ובתמונות שכמו נלקחו מתוך סיוטי לילה. אחד הביטויים החזקים ביותר לחרדה גופנית מופיע בציור השמן של ענבר הורקני (ללא כותרת, 2015), שבו נראית דמות גרוטסקית של אישה שנדמה כי ידעה ימים יפים יותר. דרך הצבעוניות ההרואית של הציור, לצד העיוותים שבו ואופן ההגשה שלו, בהיותו תלוי ישירות על קוליסה, הורקני מצליחה להעיר בנו את כאב הגוף המתכלה.

לילך אברמסקי-ארזי מביאה צד אחר של חרדה בעבודות האבסטרקט הגדולות שתוקפות את הצופה באופן עקיף ומרומז כמעט. ההתבוננות בהן – למשל, בעבודה (2016) "I'll Dance for You" – שואבת את הצופה לחוסר שקט מתגבר והולך. לצד שילובי צבעים נעימים ישנה תכונה בלתי פוסקת, המבטאת חרדת איון, מושג שאותו טבעה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין (Melanie Klein, 1975) ומתאר פחד עמוק מכיליון, מאי-הוויה. גם חרדת האיון היא מצב אנושי בסיסי המצוי בכולנו. מעבודותיה של אברמסקי-ארזי משתקף חוסר השקט שגורם לתנועה מתמדת, פנימית וחיצונית. חרדת איון ניתן לראות גם בעבודתה של שירה ג'ייקובס ("ללא כותרת", 2016). אלו הם דיוקנאות עצמיים מעובדים, שבהם לא ברור מי קיים ומי מודבק ואם הדמות חיה או מתה. הנוכחות/נפקדות שיוצרת ג'ייקובס בצילומיה מייצרת תגובה צפויה לחרדה אצל הצופה – ניסיון להבין, להסביר, לתייג. הרישום בעיפרון של דורון פורמן ("Figure", 2015), שבו נראית דמות ספק אנושית ספק מיתית, נחבאת כמו רוצה ולא רוצה להיראות, מדגים גם הוא את חרדת האיון. לצד צבעוניות רבה, הבחירה להציג רישום בעיפרון חיוור מדגישה את הדמות שעצם קיומה מוטל בספק, דמות שמותירה רושם עגום – להיות אנושי זה מאמץ גדול כל כך.

ניב בורשטיין, "ללא כותרת", שמן על בד, 2016

חרדה: החצנה הרסנית מול קריסה פנימה
קליין (1946) מתארת שני כיוונים אפשריים להתמודדות עם מצוקה נפשית קשה: העמדה הסכיזואיזית-פרנואידית והעמדה הדיכאונית. אפשר להבין את העמדה הסכיזואידית כפיצוץ ופיצול – כהחצנה של החרדה וביטויה באופנים הרסניים. העמדה הדיכאונית מבטאת קריסה (ובשלבים מאוחרים יותר קבלה), מעין התמסרות לכאב. שני סוגי החרדה האחרונים שאותם נציין קשורים לתנועה זו – לאופן שבו חרדה עשויה להתבטא בעולם. חשוב לציין שקליין אינה מדברת על הפרעות קיצוניות אלא מתארת כיצד כל אחד מאתנו מתמודד עם חרדות יומיומיות על ידי פיצול או התמסרות, החצנה או הפנמה. שתי העמדות הללו, הניכרות בציורים בתערוכה, קיימות למעשה בכל אחד ואחת מאתנו.

החרדה מהרס או הרס עצמי, הלוא היא גם הפחד מהטירוף, שזורה בעבודות רבות בתערוכה. נדמה שגם הצופה, שמרשה לעצמו להיחשף לחומרים שבתערוכה, יהדהד אותם ויזהה עצמו בתוכם. חרדה אינה רגש רך אלא היא זוויתית ותזזיתית. אנו מנסים להיפטר מאי הנוחות הזו, מהעוצמה הגלומה בחרדה, המוציאה אותנו משלוותנו ומשליטה. בהקשר זה אפשר לציין את עבודתו של עדי אבלס ("ללא כותרת", 2016), ציור שמן מרובד המתאר תמונה פסטורלית לכאורה של אם ובנה. עומס השכבות, הבעת הפנים והסטטיות שבציור יוצרים ציפייה ברורה לדבר מה רע. לא ברור מה מקור ההרס שיגיע, אם הוא פנימי או חיצוני, אך ניתן להרגיש היטב כי ההרס בלתי נמנע. גם עדי הופמן, שהושפעה מהזרם האבסטרקט-אקספרסיוניסטי האמריקני, מעבירה את חרדת החורבן וההרס. בעבודותיה ("שערי הגיהינום 5", 2013) יש גוון של התבוננות, כמו עֵד המסתכל בסקרנות בהרס המתרחש סביבו. ההרס בציוריה כאילו אינו רגשי אלא אינטלקטואלי ומתבונן, אף כי הוא במקביל גופני מאוד. נראה כי את שיא חרדת ההרס והטירוף אפשר לראות בעבודת השמן הגדולה של מריק לכנר ("ללא כותרת", 2014), שניצבת לפני הבריכה של אוהד אשר. בשכבות עבות וחריפות של צבעי שמן ובצבעוניות זועקת העבודה מציגה את הפוטנציאל ההרסני, הלא שפוי, ועם זאת הפואטי של הקיום האנושי. לפעמים נדמה שיש משהו כל כך עייף בציור, ולצד זאת ניתן לזהות את חוסר המוכנות לוותר על הפנטזיה ואת הניסיון לחלץ יופי מן החיים.

עדי אבלס, "ללא כותרת", שמן על בד, 2016

חרדה דיכאונית מסמלת בפסיכולוגיה של קליין את התגובה הבריאה למצוקה. יכולת להתמסר, לאפשר לעצמנו לעבור דרך כאב בלי להילחם בו – ומשם להמשיך ליצירת קשרים סלחניים יותר עם האחר, עם עצמנו ועם העולם. עבודותיו של ניר מצליח ("מראה", 2014) מדגישות את הצדדים הדיכאוניים של החרדה, את הבדידות העמוקה שבה, את חוסר היכולת (אבל גם את המשאלה) להיות חלק ממשהו, להשתייך. לעבודותיו יש קצב אחר, איטי יותר, מהוסס ומבויש, והן מאפשרות לנו להעריך את הכאב שנמצא גם ברבות מהעבודות האחרות ולהזדהות עמן. על קוליסה יחידה תלויות מספר עבודות של סיון כהן, המציירת בטכניקה מעורבת על נייר ("התקיימות 3", 2016). בבחירה ליצור במדיום עדין שכזה כהן מדגישה את השבריריות של הציורים, העלולים להתאדות, להירטב או להתכלות. יחד עם זאת, יש בהן רמיזות עבות למטפיזיקה. לצד הבדידות בציורים ישנה תקווה ואמונה באפשרות לטוב – אולי להיות חלק ממערך רחב יותר המעניק משמעות גם לרגשות קשים ולא נעימים כחרדה.

אבל התערוכה "אל תגעו לי בחרדה" אינה משאירה את הצופה עם טעם רע או עם דיכאון. דווקא החשיפה לחרדה – לנימים הדקים של אנושיותנו, לנוכחות הבלתי נמנעת של פחדים ושל משאלות עמוקות, של ארעיות הגוף והצורך להיות משמעותיים –  יוצרת תחושה של שותפות גורל. העמדה הדיכאונית שהזכרנו אינה דיכאון אלא התמסרות (או כניעה) למצב האנושי. תערוכה זו מציגה תמונה אנושית מאוד של כישרון, של כאב ותקווה, פחד ואמונה, של הצורך להשתקף בעיניי האחר ולהיראות על כל פנינו ועדיין להיות חלק מהמין האנושי. כך מגמת התערוכה מתיישבת עם האופי הפועם, החי והאנושי של "גלריה מרכזית". אל תגעו לי בחרדה: הראו אותה, בטאו אותה, תנו לה לגעת בכם, הרשו לה להתקיים בתוככם.

***
ד"ר לילך אברמסקי-ארזי היא אמנית ונוירופסיכולוגית. יחד עם ד"ר אסף רולף בן-שחר – פסיכותרפיסט, מרצה וכותב – הם יוזמים, מפיקים ויוצרים פרויקטים המגשרים בין עולם הפסיכולוגיה לבין עולם האמנות. בפרויקט זה הם חברו לאמן ולאוצר "גלריה מרכזית" דורון פורמן כדי ליצור תערוכה קבוצתית בעלת קול ייחודי.

M. Klein (1946). "Notes on some schizoid mechanisms". In: Envy and Gratitude and Other Works 1946–1963, London: Hogarth, 1975, pp. 1-24.

M. Klein & M. R. Khan (1975). Envy and Gratitude and Other Works 1946-1963. London: Hogarth.