קהילות הסְפָר, הצמודות לקווי הגבול, התנהלו במשך שנים רבות – עד יציאת צה"ל מלבנון ובמהלך מלחמת לבנון השנייה – תחת ירי כבד ומצבי חירום תדירים. מצבים אלו היו כל כך שכיחים עד שהפכו למעין שגרה. ימים ארוכים ואף שבועות רצופים שהו אנשי הקהילות מתחת לפני האדמה, מנסים לנהל שם את חייהם.
ילדים שהו במקלטים יותר מכולם. הריצה למקלט והירידה המהירה במדרגות הפכו לאינסטינקט שהגוף זוכר ומסוגל להפעיל באופן אוטומטי. הד החללים ורעד הקרקע בכל נפילת טיל היו פס-הקול שליווה את השהייה במקלטים. דימויים ומצבים אלו נטמעו בזיכרון האישי והקולקטיבי של אלו שגדלו סמוך לגבול הצפוני, כחלק בלתי נפרד ממה שמכונה "בית". השהות לצד הגבול הייתה חלק בלתי נפרד מן ההגדרה וההבניה של זהותם.
Northern Lights, סדרת תצלומים, 2016-2014
הדר סייפן, "Northern Lights", תצלום, 2015.
על פי חוק, גבולותיהם של הקירות, הפתחים והמדרגות מסומנים בצבע קולט ופולט אור במקלט הציבורי. זהו צבע ירוק סטיק-לייט, המזכיר אמצעי לראיית לילה. עם כיבוי תאורת הניאון בזמן הפסקת חשמל או במעבר לשעות השינה, האור שהצטבר בסימונים נפלט והם מאירים למעשה את עצמם. כך הופך הסימון הפונקציונלי של החלל לדימוי חזותי מופשט, צף בחשיכה בקומפוזיציות מודרניסטיות. ככל שהאור שבו דועך, הסימון הולך ונעלם, נמוג כרישום אור זמני בתוך החושך. זוהי צריבה אחרונה של החלל בזיכרון השוהים, רגע לפני חשיכה מוחלטת בתת-הקרקע.
מתוך אי-הוודאות המתחוללת בחוץ בשעת חירום, נוצר הצורך הדוחק בתחושה של היפר-סדר. שאיפה זו מובילה לגיבוש של שפה ויזואלית מינימליסטית, סגפנית ויעילה. כך מופעל הסימון כחותמת זיכרון מופשטת ובהירה בו-זמנית, היוצרת עבור השוהים גבולות ברורים לחלל ולגוף כנגד הגבולות הפרוצים בחוץ. הסימונים מותירים עבור העיניים המסתגלות לחשיכה רגע שבו מתקיים זיכרון של סדר, של יש מסוים – רגע לפני שהחושך הופך לחומר ומותיר את החלל כאין, כחור שחור מתחת לאדמה
.
הדר סייפן, "Northern Lights", תצלום, 2015.
סימונים אלו מאירים את החלל עבור השוהים בו לכדי יצירת תחושה של שליטה והכרה, בדומה לאופן שבו אנו מגדירים את עצמנו באמצעות סיפורים השמורים בזיכרוננו – הם מאפשרים לנו אחיזה מסוימת בשרירותיות של מציאות חיינו. שכבה עבה של בטון מזוין מגוננת על הגוף הפיזי, בשעה שפסים זוהרים מגנים על התודעה מן הריק האינסופי וחסר הגבולות של החושך.
הדר סייפן, "Northern Lights", תצלום, 2014.
תהליך עבודה
הסדרה "Northern Lights" מכילה שתי פרקטיקות עבודה: הראשונה – תיעוד של סימוני החללים התת-קרקעיים ומחיקת כל מרכיב נוסף שאינו סימון מופשט (שלטי יציאת חירום וכד'); השנייה – פיסול אובייקטים המדמים חללי מקלט. כל דגם מצולם מזווית שמְחַקָּה את המבט התיעודי. העבודות משחזרות את החללים מתוך הזיכרון האישי ובונות אותם מחדש, תוך כדי טיפול אינטימי בכל פרט. הן מאפשרות מבט כמו-תיעודי על זיכרון של מרחב, כזה המנסה לאחוז בנראוּת מוחשית כקשר לעבר מעומעם תמיד. באופן זה כל תצלום בסדרה הוא זכר לאור הנמוג ולחלל שנעלם. תצלומי הדגמים מאפשרים להציג זווית חדשה שלא ניתן להשיג בצילום במקלט עצמו – מראה המקלט ללא קיר בגרם המדרגות או ללא תקרה.
הדר סייפן, "Northern Lights", תצלום, 2014.
היבט רחב
עבודות הסדרה מבקשות להציף את הדימויים ולהתמודד עם המהירות והיעילות שבהן החברה מטאטאת זיכרונות אלו, מפרקת, מפוררת ומעלימה אותם חזרה לתת-הקרקע ולתת-המודע, רגע לאחר האירוע. השאיפה לשוב לשגרה בכל מחיר מחסלת כל אפשרות לעבד ולהפנים חוויה טראומטית. היא יוצרת הדחקה של המתרחש בעורף ולמעשה בחברה כולה, תוך התנערות מן הצורך האנושי לשקם את הזיכרון לאחר ההרס. כך נותרות קהילות העורף חשופות ופגועות, נטושות ל"התאוששות" באופן מלאכותי ושטחי בכוחות עצמן.
הדר סייפן, "Northern Lights", תצלום, 2014.
הפרטה
בעשור האחרון שורר שקט יחסי בגבול הצפוני. למרות היותו מתוח וערני, ניכר כי החיים בצפון הופכים לנטולי מיגון יותר ויותר. במסגרת תהליכי הפרטה שמשנים את אופי הקהילות הצפוניות, בולט הצורך הפוחת ביצירת חוסן קולקטיבי ביחס לעלייה הניכרת בדאגה לביטחון האישי. תהליכים אלו מביאים, בין היתר, לבניית ממ"דים פרטיים רבים. חללי המקלטים הציבוריים הולכים ונעלמים מחיי היומיום ובמקרים רבים גם משעת החירום. הם נוכחים בנוף, מהדהדים בתודעה את תפקידם הקולקטיבי, ובו-בזמן הופכים לסיפורי עבר, לזיכרון.
