קארין יציב מתנסה בטכניקות שונות שמתכתבות עם עולם האמנות המסורתי – כמו פיסול בשיטת "השעווה האבודה" או ציור עירום – אך בעבודותיה היא מבצעת מניפולציה שמבטלת את המהות המסורתית של טכניקות אלו באופן ביקורתי. כאשר פיסלה דמות מונומנטלית בטכניקת השעווה האבודה, עצרה האמנית בשלב השעווה ולא יצקה את הפסל בברונזה. דמות השעווה שפיסלה לא נותרה בשלמותה, וכך מעלה על הדעת את פסלי הגיבורים שנפגעים בחלוף הזמן או אף נהרסים בידי המון זועם בתקופות של התנגדות ומחאה. יציב בוחרת את הטכניקה בקפידה, בהתאם להקשר ולקונספט שהיא עוסקת בו, ומודעת למשמעויות הטעונות בבחירותיה. היבט זה בולט במיוחד בבחירתה לטשטש את הגבולות בין אמנות לבין עיצוב מסחרי וכך להציג שאלה בדבר מקומם של האובייקט האמנותי והאמן כיום, בעולם המשועבד להיגיון המסחרי של תרבות הצריכה.

מוצרי חנות "Servus Shop" בעיצובה של קארין יציב, מימין לשמאל: ספל "קארין יציב"; מחזיק מפתחות "סינה"; חולצת טי "אני אוהב/ת את קארין יציב"; "קארין יציב" מערכת כלי אוכל; גלויות "יציקת השקעה", "אני אמות אם לא אראה אותך הלילה", "אשת האקדח ויד הפילוסוף"; עפרונות "אייס" ו"איבנה".

הפרויקט "Servus Shop", שהוצג ביריד "צבע טרי 9" (2017), כלל חנות ובה מוצרי עיצוב שהוצעו למבקרים – בהתאם לאופיו של יריד האמנות המוּכר, שבו הכול מוצע למכירה. בחנות ניתן היה לרכוש חולצות, גלויות, מגבות, עפרונות ומוצרים נוספים שעליהם מופיעות רפרודוקציות של עבודות שיצרה האמנית בעבר. גם שם החנות לקוח מפרויקט קודם, שבו יצרה האמנית בית מכירות פיקטיבי בשם "Servus Auction House". האובייקטים שילבו גם טקסט עם המותג של יציב "Servus Shop", ועל החולצות הופיע הכיתוב: "I love Carien Yatsiv". הגישה למוצרים/ליצירות הייתה חופשית למבקרים וכל אובייקט תומחר באופן ברור. בחנות עמדה קופה לרכישה, אך היא לא הייתה פעילה, ולצִדה הופיע שלט שהסביר כי קופה זו סגורה כעת וכיוון את המבקרים לקופה הראשית של היריד לקניית המוצרים. לכל רכישה צורפה קבלה שנקראה כקבלה סטנדרטית, אך הייתה בעצם גם תעודת מקור שציינה את מספר הפריט מתוך הסדרה. כחלק מפרויקט זה מוצגים כאן, פוסטרים מעוצבים של האמנית מתוך הסדרה, וכן קישור לאתר שבו ניתן לרכוש את האובייקטים, כתרגום של חוויית הקנייה הפיזית למרחב המקוון.

הצופה רגיל להפרדה מוחלטת בין חוויית הביקור בגלריה והתבוננות ביצירות האמנות לבין חוויית הקנייה והרכישה בחנויות המוזיאון הפופולריות. כנגד מוסכמה זו, יציב בחרה להכניס את החנות ואת תרבות הצריכה לתוך המוזיאון והגלריה. הפעולה הכלכלית והצרכנית משולבת ביצירת האמנות כחלק מפרפורמנס שמבצע הצופה, שאינו תמיד מודע לטשטוש גבולות זה, כפעולה מכוונת ואף חתרנית. במה שונות הגלויות בחנות סרווס של יציב מן הגלויות שאנו רגילים לרכוש בחנויות המוזיאון, שעליהן רפרודוקציות שאף הובילו למניפולציות אמנותיות מוּכרות בידי אמנים כמו מרסל דושאן? יציב מבקשת להבחין בין השניים באמצעות הקשר לעבודת המקור ומקומו של האמן בתהליך הייצור. הגלויות הנמכרות בחנויות מוזיאון מיוצרות על ידי חברות עיצוב המנותקות מהמוזיאון, מיצירת המקור ומהאמן. ניתן להגדירן כאובייקטים חסרי ערך אמנותי, שכן הם אינן מוטענות בערכה של יצירת המקור. מנגד, יציב מייצרת את הגלויות שלה באופן ישיר, ואף כי המראה שלהן מזכיר ייצור המוני ותעשייתי, הן מיוצרות כיצירות אמנות מקוריות נפרדות ועצמאיות.

קארין יציב, פוסטר עפרונות "הבנות", 2017.

יציב מתבססת על המסורת של דושאן ומוסיפה גישות עכשוויות, שלפיהן הצופה הוא משתתף פעיל ביצירה מבוססת-חוויה בשילוב עם האפשרות לבצע פעולת רכישה. הקשר זה של חנות ומסחר מוסיף מרכיב ביקורתי וחתרני, המציג שאלות חשובות בדבר מהותו של שוק האמנות וטיבן של מוסכמות קפיטליסטיות וצרכניות מוזיאליות. קיומן של חנויות ומסעדות בתחום המוזיאון, במתחם נפרד מהגלריות כמובן, הוא דבר מקובל, כחלק טבעי מהנוף המוזיאלי. אולם הכנסת המסעדה או החנות לשטח המוזיאון צורמת יותר בהיותה סוג של "חטא" כלפי מעמדה של יצירת האמנות, הנתפסת כ"גבוהה" וכאוטונומית מול תרבות ההמונים. השיח של שבירת ההיררכיות בין יצירת האמנות הגבוהה לבין אובייקטים מעוצבים או קראפט החל את דרכו עוד במפנה התרבותי של שנות ה-60 במאה הקודמת. אולם יציב מתמקדת בהיבט מוגדר מאוד של שיח זה, שעסקו בו במידה פחותה –במערך היחסים בין האובייקט האמנותי לבין האובייקט המעוצב המסחרי בתוך המוזיאון. במוזיאונים רבים אכן הולכים ומתהדקים קשרים אלו, דוגמת מוזיאון המטרופולין בניו יורק, שבו יש חנויות מזכרות בשטח המוזיאון בכניסה לתערוכות מסוימות וביציאה מהן. עם זאת, עדיין לא נצפה לראות חנות המוכרת יצירות ישירות מאמן מסוים למבקרי המוזיאון בתוך גלריה ספציפית. ואולי מציאות זו עתידה להשתנות במהרה? מעבודתה של יציב עולה ביקורת עוקצנית על המגמות המתפתחות בעולם המוזיאלי, כמהלך המעורר מודעות לדרך שבה ניתנת לגיטימציה להעצמת חוויית הצריכה כחלק מהביקור במוזיאון.

יציב בוחנת לא רק את מקומו של האמן בעולם הממותג אלא גם את התפיסה והמניע של המבקר, האספן או הרוכש בחנות. היא יוצרת הקבלה בין רוכש בחנות של Servus לבין אספן אמנות, מבקר בתערוכה, גלריסט או אוצר. בשונה מגלויות הנמכרות בחנויות המוזיאון, סביר להניח כי רוב המבקרים אינם מכירים את יצירות המקור המופיעות על הגלויות – יצירותיה של יציב. בתהליכים אלו אפשר לראות גם קשר עמוק לחוויית המבקרים במוזיאון, הרגילים להגיע כדי לצפות ביצירת המקור באופן ישיר, בעודה מוצגת במלוא הדרה בחלל התצוגה. בהמשך הצופה עובר בחנות המוזיאון כדי לרכוש בזול מזכרת בדמות גלויה פשוטה ומשוכפלת, שעבורו היא מוטענת בהנאה, בעניין וברגש שהוא חווה בעקבות ההתבוננות ביצירת המקור. אולם במה מוטענים האובייקטים האמנותיים של יציב אם הצופה אינו מכיר את המקור? מהו הזיכרון הרגשי הטמון בהם, אם האובייקט שרכש הוא המקור שבו התבונן, ואם פעולת הרכישה היא במהותה חוויית האינטראקציה עם היצירה? בהתייחס לכך, יציב גם עוסקת בשאלת המקור וההנאה ממנו. האם חוויה אסתטית מחייבת מקור? האם הנאה מיצירת אמנות שונה במשהו מההנאה מהרפליקה, מהאובייקט המחוּקה שנוצר בעקבות יצירת המקור? איך בכלל אפשר למדוד הנאה ממקור מול הנאה מחיקוי? אולי מדובר רק בהתניות תרבותיות הבאות לחזק מוקדי כוח בחברה, כגון מוזיאונים המהווים כיום ארכיבים עתירי כוח במסגרת מדינת הלאום?

יציב מנסה לבחון את המניעים המשולבים של המבקרים בחנות בהקשר של מיתוג וערך אמנותי. האם שמו של האמן, כלומר המותג היוקרתי, הוא שמושך את המבקרים לרכוש את האובייקט? האם העיצוב האמנותי והאסתטי הוא שמושך את הקונה לרכוש את יצירת האמנות לעצמו או כמתנה לאחרים? האם הוא רואה באובייקט יצירת אמנות (יצירה של יציב) או רפרודוקציה של יצירת אמנות (פוסטר של היצירה של יציב)? או שמא עבורו זהו חלק מעבודת אמנות שבה השתתף (החנות)? ואולי במקרים מסוימים מדובר עבורו באובייקט עיצובי המחובר לעולם האמנות (למשל, עיפרון מעוצב)? ייתכן שהאובייקט עצמו כלל אינו מעניין את הצופה וכי הוא רוכש את היצירה כהזדמנות כלכלית, הודות למחיר האטרקטיבי בהשוואה למחירים הגבוהים של יצירות אמנות אחרות. באופנים אלו חנות הסרווס בוחנת כיצד דגמים קבועים של צריכה משפיעים על ייצוגים חזותיים, ולהפך – כיצד ייצוג חזותי המעוצב לפי פרמטרים מסוימים משפיע על הצריכה.

קארין יציב, פוסטר מגבת גוף "סלפי מדרחוב", 2017.

מתוך דברים אלו ניתן לעמוד על עיסוקה של יציב בהגדרת ערכם של אמנים ושל אובייקטים אמנותיים או עיצוביים. היא מציעה, לדוגמה, מותגי אופנה יוקרתיים, כמו שאנל (Chanel), שמוצריהם נתפסים כאקסקלוסיביים וכאיכותיים במיוחד ואף כמשדרים יוקרה. מוצרים אלו יקרים וזמינים לשכבת אוכלוסייה מצומצמת וספציפית, אולם הם אינם שונים באופן משמעותי ממוצרים וממותגים הנמכרים במחירים זולים יותר ונגישים לאוכלוסייה הרחבה. פעמים רבות המוצרים היוקרתיים הללו מיוצרים במפעל סיני זהה למפעל שבו מיוצרים מותגים זולים, אשר איכותם אינה נופלת מזו של מוצרי היוקרה. אם כן, ממה נובע ההבדל בערכם ובמחיר שלהם?

המיתוג, כלכלת האמנות וגורמים נוספים שאינם בהכרח אמנותיים מגדירים את ערכו של האובייקט המעוצב או האמנותי, ובהתאם לכך – את מה שנחשב ל"גבוה" ול"נמוך", ליקר ולזול. לכך יש גם השלכות על ערכו ועל מעמדו של האמן. באמנות פועלת מערכת כלכלית ומיתוגית משומנת היטב, המבדילה בין אמן מצליח לבין אמן מצליח פחות, בין אובייקט יקר ערך לבין אובייקט חסר ערך. יציב מבקרת את המצב שבו מיתוג טוב מייצר הצלחה אמנותית, כאשר פעמים רבות האמן עצמו מבצע עבודת מיתוג זו באופן מחושב כדי לזכות בהכרה בתחום. בפרויקט זה היא משתמשת בהקשרים של מיתוג ועולם העיצוב כדי לבדוק מהו מקומו של האמן בעולם המתבסס על מיתוג ושיווק. יציב בוחנת כיצד המיתוג, ואולי גם שם האמן כחלק ממסורת החתימה על יצירות, מכתיבים גישה אמנותית מיתוגית ומשפיעים על אמנים כיום – בשונה מן העבר, שבו משיכות מכחול, עיצוב דמויות, טיפול בחומר ומרכיבים אמנותיים אחרים יצרו את סגנונו המוכר והייחודי של אמן ספציפי. אמנם יציב לא חתמה בעבר על עבודותיה, אך היא עושה שימוש בשמה כדימוי על העבודה וכך מתחברת לשפה פרסומית ומציגה את עצמה כ"מעצבת קולקציה", כמותג אמנותי-עיצובי וכאמנית המתפקדת בתוך מערכת מורכבת. המיתוג העצמי המודגש ביצירה מוסיף ממד של אבסורד, תוך הבעת ביקורת צינית ואף מלנכולית על מציאות זו.