ביום שלישי אחד, בשלהי אוקטובר 2012, סוחרי אמנות בדרום מנהטן נכנסו לחללי הגלריות שבבעלותן כדי להעריך את נזקי הוריקן "סנדי". הם גילו שמחסניהם, שהכילו יצירות אמנות רבות ויקרות, הוצפו במים. ההוריקן, שעבר בדרכו בניו יורק, קרע והרס את יצירות האמנות ללא רחמים והשאיר נזק שקשה להעריך. האזור שהושפע באופן המשמעותי ביותר היה אזור גלריות העילית של ניו יורק בצ'לסי – שכונה אופנתית מאוד ושוקקת חיים, בית חם לשלל גלריות אמנות חשובות ובעלות מוניטין, בתי אופנה, מרכזי בילוי, מסעדות, שווקים ועוד. אותו אזור פורה הפך בִּן יום לזירה אפוקליפטית מוצפת מים, שגלשו מנהר ההדסון אשר עלה על גדותיו. בצדי הרחובות עמדו בעלי הגלריות מרוטי עצבים, מתוסכלים, מתפללים שחברות הביטוח ישתפו פעולה.

בעלי הגלריות ועובדיהם בילו את הימים שלאחר הסופה בארגון היצירות ששרדו את הטרגדיה. אלו שנכחו באירוע תיארו דממה שנבעה כתוצאה מהלם המראות וממדי ההרס. במשך ימים הפרידו העובדים בין היצירות שנפגעו באופן בלתי הפיך לבין אלו שהיה להם סיכוי להשתקם. רוב הגלריות שבשכונה ספגו נזק, חלקן יצאו בשן ועין מהסופה, לצד כאלה שניזוקו ואיבדו יצירות בעלות ערך רב. מגדה סוון (Magda Sawon) בעלת גלריית פוסטמאסטרס (Postmasters), צייצה בטוויטר: "צ'לסי מוצפת עד השדרה העשירית… שואבים את המים מהמחסנים כדי לגלות את ממדי הנזק". בגלריית זאק פויר (Zach Feuer) המים הגיעו לגובה של חמישה מטרים והציפו את תערוכת היחיד של האמנית קייט לבנט (Kate Levant), שמצאה שאריות של עבודותיה פזורות ברחובות. כאשר הגיעו הדיווחים בנוגע לנזקים שנגרמו ליצירות האמנות, היה מרתק לגלות שעיקר הדיון סביב האירוע עסק בהפסד החומרי ולא בהפסד התרבותי. התקשורת העולמית הוצפה במאמרים ובכתבות שדנו בסוגיית פוליסות הביטוח, ההפסדים הכלכליים והצורך למכור או לפשוט רגל בחלק מהמצבים.

ההתעסקות הבלתי פוסקת בצד החומרי והפיננסי של נזקי הסופה רק הזכירה עד כמה מוסדות אמנות – מעבר לצד התרבותי, החינוכי, המחקרי וההנאתי – מושקעים ומעורבים בשוק הכלכלי ולעתים קיומם תלוי בכך. השילוב בין המילים "אמנות" ו"סחורה" מעורר חוסר נחת בקרב רבים, ובייחוד בקרב אמנים. לעתים קרובות הסוגיה הכלכלית-עסקית אינה זוכה כלל להתייחסות ונותרת סמויה, כמעין "רעש רקע", כביכול הרחק מן העין ומחוץ לגלריה ולחללי התצוגה. אולם כדוגמה טובה להיבט זה ניתן לציין את פעילותם הבלתי פוסקת של נציגי חברות הביטוח לאחר הסופה "סנדי", שהתרוצצו לצד העובדים ובעלי הגלריות כדי לאמוד את הנזקים. אלין אוואלד (Elin Ewald), העומדת בראש חברת ביטוח מובילה בארצות הברית, לא העזה לצאת ממשרדה במנהטן בחמשת הימים שלאחר הסופה בעקבות היקף העבודה, הערכת הנזק והכנת ההליכים המשפטיים והכלכליים סביבו. לדעתה, זהו האסון המשפיע ביותר על עולם האמנות בניו יורק מאז ה-11 בספטמבר. כיום, כחמש שנים לאחר הטרגדיה שעברה על העיר, שוקמו הגלריות של שכונת צ'לסי וחזרו להיות מוקד תרבותי. עם זאת, השלכותיו של אירוע זה עדיין ניכרות ומעלות לדיון שתי שאלות חשובות: האם הסערה שפקדה את העיר גרמה להפסד תרבותי? האם עבודת אמנות מתרוקנת מכל משמעות – כלכלית ותרבותית – ברגע שנפגעה באופן פיזי?

המאבק בין היחס לאמנות כסחורה לבין היחס לאמנות כהוויה תרבותית וחברתית נחוצה נבחן ללא הרף במהלך ההיסטוריה – בייחוד בעקבות התפתחותן של הגלריות המסחריות, עליית שוויין של יצירות והתחזקותם של מנגנונים כלכליים בשוק האמנות. כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת האמן אנדי וורהול החל לאתגר את היחסים המורכבים בין אמנות לסחורה כאשר הצהיר שאחת הסיבות לכך שהוא ממשיך ליצור אמנות היא הרווח הכלכלי, וכי אמנות היא מקצוע ככל המקצועות האחרים. בשנים האחרונות החריפה מורכבות זו, כמו במקרה של האמן דמיאן הירסט, שעבור יצירותיו – כמרכיב חשוב בהן – אנשים מוכנים לשלם סכומים אסטרונומיים.

תפיסת האמנות כמוצר כלכלי לא השתנתה רק בקרב האמנים אלא גם בקרב האספנים, שרואים בה השקעה. 2006 הייתה שנת אופוריה לעשירי העולם: שוק הדיור בארצות הברית שבר שיאים חדשים ומעטים צפו האטה באופק. עולם האמנות גם הוא רתח. שלושה מתוך חמשת הציורים היקרים בהיסטוריה נמכרו, בהפרש של חודשים ספורים, בסכום כולל של כמעט חצי מיליארד דולר ומניית בית המכירות סות׳ביס (Sotheby's) המריאה. נדמה היה שמזלו של סטיבן ווין (Steven Wynn), איל המלונאות וההימורים הבכיר בלאס וגאס, שפר עליו. ציור שקנה חמש שנים לפני כן בכ-60 מיליון דולר צפוי היה להפוך לציור היקר בהיסטוריה בעקבות עסקה שסגר עם סטיבן א. כהן (Steven A. Cohen) – מנהל קרן גידור מניו יורק, שרכש לעצמו מעמד מיתי בעולם הפיננסי לאחר שהשיג תשואה של 70% לאורך בועת הדוט קום, ותשואה זהה במהלך התפוצצותה של אותה בועה. כהן הסכים לרכוש את הציור בסכום שיא של 139 מיליון דולר, מחיר המשקף תשואה של 130% בחמש שנים. יצירות אמנות נראו כמו הימור בטוח מתמיד. רגע לפני שהציור עזב את ביתו, הזמין ווין כמה מחבריו הקרובים לראותו בפעם האחרונה. אורחיו זכו לסיור נרגש. לאחר שהציג בפניהם את הרנואר והמַאטיס שברשותו, ניגש לבסוף לגולת הכותרת: "Le Reve", ציור המציג את מאהבתו הצעירה של פיקאסו, מארי תרז וולטר, שרועה על כורסה אדומה, חולמת בהקיץ. בעת שסיפר על קורות הציור ובעליו השונים, פסע ווין אחורנית, ובעודו מסתובב – לווין יש מחלת עיניים ניוונית המשפיעה על הראייה הפריפריאלית – תקע את מרפקו בקנבס ופער בו חור גדול. העסקה בוטלה ו-139 מיליון דולר התאיידו בן רגע.

חודשים ספורים לאחר מכן החל המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז 1929 כאשר בנקים איבדו את אמון הציבור והרעו את תנאי האשראי. שוק הנדל"ן הרותח, שתודלק במשך שנים על ידי אשראי זול כפיצוי על תנאי שכר בלתי מספקים, הצטנן במהרה. ערך כלכלי, של נדל"ן במקרה זה, נעלם כלא היה. שנים ספורות אחר כך, ב-2012, התחוללה פגיעתו של הוריקן "סנדי", כאירוע שכאמור הדגיש אף הוא את הערך הכספי של יצירות אמנות. ההתעסקות בממדי ההרס של האמנות בהיבט החומרי והפיזי מציג את חשיבות הערך הכלכלי של יצירות האמנות בתפיסתה העכשווית ודוחק מטה את הערך התרבותי, החברתי והחינוכי. עם זאת, אנו צריכים לשקול: מה באמת כבר הפסדנו? האם ייתכן שנזקים פיזיים משמעותיים ביצירות האמנות אינם מבטלים את קיומן של היצירות? האם יצירת אמנות היא בעלת ערך כל עוד נשמרת הופעתה הפיזית החיצונית, כפי שנוצרה בידי האמן, או שמא כל שינוי מן האובייקט המקורי משפיע על שלמותה ועל מעמדה כיצירת אמנות? האם פגמים כאלו מטשטשים את יופיו של האובייקט ואת היכולת להעריך את העבודה והכישרון שהושקעו בו? מעבר לכך, האם מספיקה הידיעה שהושקעה בה עבודה וכישרון בעבר בכדי להתייחס אליה כאל יצירת אמנות גם אם כיום היא לא במצבה המושלם והמקורי?

יצירות פגומות מתוך התערוכה "No Longer Art", גלריה לאדריכלות ארתור רוס באוניברסיטת קולומביה, 2012. אוצרות: אלקה קרז'בסקה ומארק וואסיוטה, צילום: ג'יימס יואינג

כדי לבחון שאלה מורכבת זו אציין את עבודתו המפורסמת של מרסל דושאן, "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו" (1923-1915), שהוצגה במספר מוזיאונים וגלריות והפכה לאחת היצירות הבולטות במאה ה-20. בשנת 1926 הוצגה העבודה לראשונה במוזיאון ברוקלין, התצוגה היחידה של העבודה לפני שהזכוכית המרכיבה אותה נשברה. ניפוץ הזכוכית אירע כאשר הועברה העבודה בגמר התערוכה אל ביתם של בני הזוג ארנברג, בעליה של היצירה באותה עת. באביב 1936 עמל דושאן לשחזר את היצירה וחיבר את שברי הזכוכית זה לזה. לשם קיבוע היצירה השתמש האמן בשני לוחות זכוכית נוספים וכן שחזר כמה חלקים מהיצירה שנהרסו כליל. לטענתו, אפקט המקריות של השבירה תרם ליצירה ולמשמעותה ואף שיפר אותה. לאור התערבותו של האמן והטרנספורמציה שעברה היצירה, ניתן לשאול: האם היצירה המתוקנת היא אותה יצירה מקורית של דושאן או שמא זוהי יצירה חדשה, המכילה את ניפוץ הזכוכית ואת התמודדות האמן עם הפגם בעשייה אמנותית ריאקטיבית? אילו דושאן לא היה מתערב בה לאחר שנשברה, מה היה מעמדה של היצירה השבורה? אנקדוטה היסטורית אמנותית זו מאפשרת לשקול מחדש את תפיסת האמנות הקונבנציונלית, שלפיה יש ערך לאובייקט מושלם שאינו נתון לשינויים. למעשה, דושאן אפשר לנו לראות שינוי כתוצאה מתאונה או מאקט לא רצוי בעבודה כמוסיף וכתורם, כבסיס שניתן לבנות עליו בעזרת התערבות של אמן או יוצר. אך האם אנו יכולים ליישם את אותו רציונל לגבי העבודות שנפגעו בהוריקן "סנדי"? כלומר, האם יצירה היא מהותה המקורית ולא בהכרח מצבה כאובייקט?

ניתן לטעון שהמצב החזותי והאיכות הפיזית של אובייקט אמנותי הם בעלי חשיבות עליונה, שכן משם נובעת כל משמעות רגשית, חברתית ואף תרבותית שבה מוטענת היצירה. טענה זו מדגישה מאפיינים פיזיים אלו כקריטריונים מרכזיים להגדרתה של יצירת אמנות. לפי גישה זו, פגיעה בהיבטים הללו מבטלת את קיומה. מנגד, מהותה של היצירה אינה בהכרח מושפעת ממצבה הפיזי ברגע הצפייה בה. יצירות שנהרסו במהלך השנים, בגלל התפוררות של צבע, שריפה או כל מפגע אחר, אינן מבוטלות לחלוטין: ממשיכים לחקור אותן ולעסוק בהן וצופים מכירים אותן מתצלומים; הן חלק מתולדות האמנות ומדיון אמנותי-מחקרי וממשיכות להתקיים כיצירות אמנות, גם אם לא בשלמותן הפיזית-מוחשית. בהתאם לכך, רק משום שיש סימני מים על ציור, אין פירוש הדבר שהוא חדל מלהיות בעל משמעות רגשית או חברתית. מהותו וערכו האמנותי ממשיכים להתקיים גם אם היצירה אינה קיימת בתצורתה החזותית המקורית. פגיעות ופגמים פיזיים אינם מבטלים את פעולת האמן ואת קיומו של האובייקט כיצירת אמנות שלמה ברגע מסוים. למעשה, ניתן לטעון כי לעבודה שניכר בה נזק משמעותי, למשל בעקבות הוריקן הרסני, עשויה להיות משמעות גדולה יותר כייצוג של אותו פרק זמן תרבותי. במקום להתייחס לעבודה כאל הרוסה, אולי יש לטעון כי היא משקפת שינוי היסטורי וחברתי. היצירה הפגומה לא רק מגלמת את ערכה התרבותי המקורי, כפי שנוצרה, אלא יש בה גם סימן היכר פיזי המציין את ההיסטוריה שלה.

מספר ימים לאחר הסופה, בצירוף מקרים נדיר, גלריה ארתור רוס לארכיטקטורה באוניברסיטת קולומביה פתחה תערוכה חדשה בשם "No Longer Art: Salvage Art Institute". התערוכה, שהוצגה רק שמונה קילומטרים צפונית מאזור האסון בצ'לסי, כללה גוף עבודות של המוסד הפולני "Salvage Art", בניהולה של האוצרת אלקה קרז'בסקה (Elka Krajewska). שמו של מוסד זה, שהוקם בשנת 2009, נלקח מתוך מילון המונחים וההגדרות של חברות הביטוח. מושג זה מתייחס ליצירות שנפלטו ממחזור השוק האמנותי בעקבות נזק או תאונה שעברו. ברגע שחברות הביטוח מכריזות על יצירת אמנות כ-Total Loss, כיצירה בעלת נזק בלתי הפיך, בעליה מקבלים החזר כספי ומחובתם להשמידה או להעביר אותה למרתפי חברות הביטוח. מרגע שבו בעלי היצירה מקבל פיצוי על אובדנה, היא מתרוקנת מכל משמעות, ערך ובעלות ומושלכת אל הלא נודע – לעולם תחתון שבו יצירות מפסיקות להתקיים ונפלטות ממערכת השוק האמנותי, הגלריות והמוזיאונים. לדברי קרז'בסקה, בחלק מהיצירות המבוטלות הנזקים הפיזיים מזעריים ולא ניתן להבחין בהם. היא מוסיפה כי העבודות נפרדו אמנם מהעול והמחויבות להציג את עצמן דרך המנגנון הפיננסי והכלכלי, אך עם זאת הן איבדו גם את יכולתן להיראות ולהמשיך להשפיע, ולכן גורלן להימצא במחסנים החשוכים של חברות הביטוח. מוסד Salvage Art מספק מקלט לאותן עבודות שנפלטו מהמערכת ומאמין כי יש להשמיע ולהראות את סיפוריהן ומשמעויותיהן. תהליך החזרה לחיים של היצירות התאפשר בזכות חברת הביטוח העולמית AXA ART, שתרמה את העבודות למוסד ואפשרה לו להציגן מחדש בתערוכה זו. מנהלת המוסד מציינת כי האינטרס באיסוף עבודות שנפגעו אינו נמצא באסתטיקה של הנזק אלא דווקא במסע שעבר החפץ עד לרגע שזכותו נשללה ממנו בשל נזק כזה או אחר. לכל אובייקט בתערוכה מצורפת חוברת המתארת כיצד ערכו הידרדר במהלך השנים עקב פגיעה או נזק, עד לשלב שההתעניינות בו חדלה והוא הוגדר על ידי חברות הביטוח כאובייקט בעל נזק בלתי הפיך שלא ניתן עוד לסחור בו. בתערוכה זו ניתן היה להבחין, בין היתר, בשברים מעבודות האלומיניום המפורסמות של ג'ף קונס לצד ציורים קרועים מהמאה ה-19 ללא הבדלים היררכיים, חלוקה סגנונית או סדר כרונולוגי. אפשר היה גם לצפות בציורו המפורסם של האמן הסוראליסטי ג'ורג'ו דה קיריקו, שנפגע מכדור תועה בזמן מעבר של הציור לדירה חדשה.

יצירה שבורה של ג'ף קונס מתוך התערוכה "No Longer Art", גלריה לאדריכלות ארתור רוס באוניברסיטת קולומביה, 2012. אוצרות: אלקה קרז'בסקה ומארק וואסיוטה, צילום: ג'יימס יואינג

בניגוד לכללי התערוכה המקובלים, בתערוכה זו לא הוצבו שומרים שהרחיקו את הצופים מהמוצגים והמבקרים יכלו לגעת בהם ולסובב אותם, שכן בהתאם להגדרת חברות הביטוח כבר לא מדובר ביצירות אמנות. בעיני סוכני הביטוח, כתוצאה מהפגיעה האסתטית אובייקטים אלה חסרי ערך פיננסי ולא ניתן לסחור בהם, לכן הם כבר לא נחשבים יצירות אמנות. ואולם, בעיני Salvage Art, אף כי האובייקטים אינם יצירות אמנות וערכם האסתטי מבוטל בעקבות החלטת חברות הביטוח, אין פירוש הדבר כי אובייקטים אלו חסרי ערך לחלוטין. לתפיסתם, לחפצים הללו יש ערך כעדות גשמית לאירועים ולהתרחשויות שחוו כאובייקטים. כלומר, הנזק והשינוי הפיזי שנגרמו להם, שנתפס על ידי המוסד כטראומה, ולא פחות חשוב מכך תהליך הביטול שלהן על ידי חברות הביטוח, מטעינים את האובייקטים בערך חדש, אחר. בעצם הצגתם בהקשר שונה זה, תוך הבלטת נהלי חברות הביטוח, מוסד Salvage Art חותר תחת המנגנונים הכלכליים של עולם האמנות, מפרק מוסכמות מרכזיות ומעורר את המודעות לקיומם של כוחות אלו.

השפעתו של הוריקן "סנדי" וגישתו החתרנית של מוסד "Salvage Art" מאפשרים לבחון באופן מעמיק את הקשרים החזקים בין ערך כלכלי לבין ערך אמנותי של יצירה כחלק מכוחות השוק. לא ניתן להתעלם מחשיבות המצב הפיזי והחזותי של יצירת אמנות, אך בו-זמנית עולות שאלות קשות בדבר מהותה של מערכת שבה חברות הביטוח קובעות את קיומה של יצירה. המחשבה על יצירות אמנות שנגרסות או נהרסות במכוון לאחר הפעלת פוליסה מעוררת אי נעימות רבה. בעקבות זאת ניתן לתהות על אפשרות קיומה של תפיסה שלפיה ליצירת האמנות יש ערך מוסף, מעבר להיותה אובייקט פיזי השווה סכום כסף מסוים. הכוחות הכלכליים הפועלים בשוק האמנות דומים לאלו הפועלים בשוקי הנדל"ן והאשראי, אך המוצרים שבהם סוחרים בתחום זה שונים באופן מהותי. ערכה של יצירה נמדד גם בהשפעתה על אמנים ועולם האמנות, בייחודיות ובחדשנות שלה, בתפקידה ככלי ביטוי של רעיונות ושל רוח התקופה, וכמובן באופן שבו היא נוגעת ברגשות הצופים. ניתן לטעון שאוסף האירועים הנחרטים בממד הפיזי וההיסטורי של האובייקט האמנותי אף הוא בעל חשיבות וערך. מכאן ניתן לשאול: האם יצירת אמנות באמת יכולה להפסיק להתקיים? האם אפשר לבטל את קיומה?

***

רותם זוטא הוא אמן, סטודנט לתואר שני בתכנית מדיניות ותיאוריה של האמנויות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, חבר מערכת "פלטפורמה" ומדריך באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל.