לא מתגמל להיות אמן או אמנית פלסטיים בישראל. אמנם קיימות אפשרויות של תצוגה והכרה שמקדמות אמנים, אך לצדן ניצבת חצר אחורית: שגרת העבודה של אמנים בסטודיו/בבית/במחשב, המכילה ניהול כלכלי קפדני ומוגבל ללא אופק כלכלי בהיר. זהו אורח חיים לא מאוזן, הכולל הוצאות רבות ללא החזר, זמן עבודה ללא שכר והיעדר אפשרות לביטחון כלכלי עתידי. עצם ההשתתפות בתערוכות ובאירועי אמנות במשך שנה אחת עשויה להיתפס כהצהרת אמן פרפורמטיבית – מופע הישרדות בזירה האמנותית-כלכלית, למרות הכול.

שדה האמנות בישראל אינו מאפשר להתפרנס מיצירת פרויקטים ומהצגתם אלא מהתפקידים הנלווים לכך: הוראה, ניהול, הדרכה, הפקה, צילום וכד'. אמנים רבים בישראל נשענים על עבודה יומית כבסיס קיומי ובשעות הנותרות – לילות, סופי שבוע, חגים וחופשות – מקדישים עצמם לתהליכי עבודה ארוכים על כל פרויקט. גם אמנים שיכולים לפנות במהלך השבוע יום-יומיים או יותר לעבודה בסטודיו, לעתים קרובות נאלצים לתמרן את זמנם בין ריבוי עבודות בתחומים שונים. שכירות לסטודיו, הפקת עבודות, הקמת תערוכות, זמן עבודה ללא תשלום, פתיחת תערוכות ומפגשי שיח גלריה בשבתות ובחגים – כל אלו מנוהלים ומשולמים לרוב על ידי האמנים עצמם.

במקביל, מתוך רצון אמיתי לאתגר ולקדם את שיח האמנות בישראל ובהתאמה ל"עקרון ההכבדה",* נוצרים פרויקטים שאפתיים ומורכבים מאוד. כולם דורשים הרבה כסף. פעמים רבות יממנו האמנים מכיסם את הוצאות ההפקה, ונוסף על כך גם לא יקבלו שכר. הם יעשו זאת בתמורה לקרדיט בלבד – לזכות לקבל הכרה על עשייתם.

הדר סייפן, "הצהרת הון", 2017, תצלום.

כך נופל הנטל הכלכלי על יצרני התרבות בתוך חברה שנהנית מתוצריהם וצורכת אותם. בישראל 2017 אמנים שמחזיקים בתואר ראשון ושני באמנות נתפסים עדיין כמי שעוסקים בתחביב צד, כמי שיעשו זאת בכל מקרה מתוך צורך בוער. במקרים רבים זה נכון: אמנים ממשיכים ליצור, אך אין זה אומר שצריך לנצל אותם. כל עשייה תרבותית שמוזמנת על ידי מוסד ציבורי ראויה לתנאי שכר הוגנים. ההתנהלות הקאנונית מתאפיינת כיום בהתנערות חד-משמעית מן הצורך לתגמל אמנים על עשייתם.

במסגרת ימי הקמה של תערוכות בחללים של מוסדות תרבות מוכרים, יקבלו תשלום מלא על שירותיהם, ובצדק, תאורן, טכנאי, מוביל, מעצב גרפי, עורך לשוני, מתרגם, יחצ"ן, שומר ועוד. אוצרות ואוצרים, מנהלי גלריות ומנהלי מוזיאונים יקבלו שכר קבוע על עבודתם, ובצדק. לעומת זאת, אמנים, גם הוותיקים והמנוסים שבהם, יוצגו לציבור רוכשי הכרטיסים כמומחים בתחומם, כחוקרים פורצי דרך, אך לא יקבלו יחס של אנשי מקצוע בכל הקשור להיבטים הכלכליים. השימוש בשמם יכבד אותם ואת המוסד שבו הם מציגים, הקרדיט על השתתפותם יצטרף לרזומה שלהם, הדיון הציבורי יעמיק ויבסס את מעמדם, אך בזאת תסתיים ההדדיות. מערכת שלמה נשענת על ספקי תוכן שמייצרים אותו בנדיבות ועל פי רוב, בהתנדבות.

המצב טוב יותר במוזיאונים ובגלריות שמממנים הפקה של פרויקטים במלואם. למרות זאת, הם ממשיכים לבחור שלא לשלם שכר אמן. ההצהרה הרווחת "אין תקציב" אינה ראויה להישמע בהקשר זה. משלמים לכולם? יש לשלם גם לאמנים המצויים בבסיס הפירמידה. אמנים עשויים לעבוד שנתיים ויותר על פרויקט עבור מוסד מסוים ולא לקבל תשלום. ההשתתפות החומרית של אותו מוסד בהוצאות הנלוות תיראה בקו הסיום: מסגור, השכרת ציוד, הפקת קטלוג וכד'. האמנים יקבלו אך ורק את מה שמשרת גם את הצרכים העתידיים של המוזיאון או הגלריה; הם לא יקבלו, למשל, החזרי נסיעות.

במקביל, אפשרויות התמיכה הניתנות לאמנים – דוגמת מלגות, פרסים ומכירת עבודות – חשובות לרזומה, אך לא ניתן לסמוך עליהן. המרוץ להשגתן עובר בצורך להציג יותר ויותר, וכך גם להוציא יותר. גם כאשר תמיכה זו ניתנת, על פי רוב היא תשמש לכיסוי הוצאות ולאיזון של סיכונים כלכליים שנלקחו מלכתחילה.

הדר סייפן, "שכר אמנית", 2017, תצלום.

אמנים שמבקשים לחדש ולהתנגד לבינוניות יצטרכו להשקיע זמן רב במחקר תוכני וחומרי, בדרך כלל ללא משאבים. מצוקה כלכלית אינה מהווה כר פורה ליצירתיות, ליוזמה ולהעזה. לכן אמנים הפועלים ללא גב כלכלי ייקחו הפסקה יזומה מהעשייה האמנותית ויתמקדו בהכנסה ובחיסכון. הם יעשו זאת כדי להימנע מחובות וכדי לאפשר לעצמם להפיק פרויקטים שאפתניים בהמשך הדרך. אמנים אלו ישלמו מחיר מעמדי כמי שייתפסו כלא מקצועיים, לא רציניים, לא עקביים. הציפייה של מקבלי משכורות מאמנים ליצור עבודות ברצף אינסופי, ללא שכר הוגן, טומנת בחובה דרישה של הקרבה. ככזו היא רומנטית, מיושנת, לא מוסרית וצבועה.

ניתן להניח שמציאות של היעדר רשת ביטחון לאמנים מחזקת את התלות שלהם במסחר. מכירת עבודות – ולא יצירתן – היא אופציה כלכלית לפרנסה מאמנות נטו, אך כמובן לא ניתן לסמוך על כך. במסגרת ירידי אמנות מסחריים נוצרת הזדמנות להכנסה, ליצירת קשרים ולהגברת חשיפה לקהל אספנים מקומי וקטן יחסית. הביקורת על הירידים מתייחסת למאפיינים של עומס תלייה, פיזור תמטי, צפיפות קהל, אווירת שוק ונצנצים. כל אלו אכן מרדדים את השיח האמנותי ופוגעים באיכותו. מן הצד השני, ניתן לומר כי בתום היריד אמנים זוכים להתפרנס באופן ישיר מעשייתם. האם הדבר משפיע על אופי העבודות? נראה שכן. עבודות רבות מקבלות מראה של מוצר מעוצב, מומתקות לעיניים, עוסקות בתחומים מעודנים יותר ופוליטיים פחות.

בהתייחס לדברים אלו יש מקום לשאול: כיצד ניתן להעריך ולתגמל אמנים? באיזה אופן אפשר לתת לאמנים המוזמנים להציג במוסד ציבורי את החירות ליצור ללא חרדה כלכלית? האם ניתן להקים תכניות רזידנסי תקופתיות במוסדות כולל מלגות קיום? כיצד אפשר לבסס את זכויותיהם של אמנים כאנשי מקצוע באמצעות חקיקה? מיהם המוסדות שיובילו מהלכים ראשונים גם בהיעדר חוק מפקח?

* עקרון ההכבדה: בני -אדם ובעלי חיים (אורגניזמים) מעבירים מסרים חזותיים זה לזה על מנת להציג את יכולותיהם ולתקשר. ככל שההעברה מכבידה על המוסר וזה עומד במעמסה, כך הוא נתפס לצד השני כחזק, בריא וכשיר יותר. ההכבדה נוטלת מחיר מסוים מן המציג, אך היא לרוב משתלמת. היא משמשת את המוסר לפרסום עצמי, מייצרת יחסי כוחות חדשים במפגש (עד כדי שינוי סטטוס) ומפחיתה את האפשרות לחקותה. סיכום עיקרי התיאוריה מתוך: אמוץ זהבי ואבישג זהבי, טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה: תקשורת בעולם החי, החברה להגנת הטבע, תל אביב, 1996, עמ' 83; ראו גם: אהוד אמיר, "תראו כמה אני יפה", כתב העת הדיגיטלי אלכסון (13 (בספטמבר 2016). אוחזר מתוך: קישור זה.