על כר דשא מטופח בגינה הציבורית המוּכּרת בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב נפרשׂו שמיכות צבעוניות, ועליהן הונחו יצירות בצד סלסילות של פירות ומאפים. אך המיזם "ביכורים/ביקורים" של האמנים חנה בן-חיים-יולזרי והדס עפרת לא נועד להיות רק שעה אחת של חסד, אלא מהלך אוצרותי שלוקח חלק פעיל במאבק החברתי.

מימין: נעמי טנאהוזר, "יסמין ושמלותיה", מיצג בשיתוף קהל. צילום: נעמי טנאהוזר. במרכז: ג'ורג' סרה, "יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גרנד ז'אט". משמאל: אורי בצון, ללא כותרת, פעולה בשיתוף קהל. צילום: הדס גרטמן.

למה פיקניק?

"עניין אותי לחקור את המושג 'פיקניק', הן ברובד החברתי שלו, כניכוס מוּסדר של היחיד את המרחב הציבורי לזמן מוגבל, והן ברובד האמנותי שלו, כחלק מהעיסוק של תולדות האמנות במסיבה בחיק הטבע על שלל ייצוגיה ומשמעויותיה: החל בציורי הקיר בפומפיי, דרך הציירים האימפרסיוניסטים ועד האמנות העכשווית", כך אומרת האמנית חנה בן-חיים-יולזרי, שיזמה את "ביכורים/ביקורים" עם האמן הדס עפרת לכבוד חג שבועות של שנת 2012. "המטרה היא לשמש פלטפורמה לתצוגת אמנות", היא מוסיפה, "ליצור הזדמנות למפגש וליצירת שיתופי פעולה בין האמנים ובין הקהילות הזרות (מהגרי עבודה ופליטים) והקהילות המקומיות (קהל ישראלי שוחר אמנות)".

הדס עפרת התחבר מיד לרעיון בשל היותו פעיל חברתי בעמותת ארטים (Arteam), קבוצת אמנים שיזמה את הקמתה של ספריית גן לוינסקי. "רציתי לעסוק במתח שבין צמדי מילים טעונות כמו ישראלים-זרים; תושב-פליט; אירוח-שיתוף", אומר עפרת. "האמנות מבחינתי הייתה טריגר, כלי שבעזרתו אפשר ליצור שיתופיות, גם אם לזמן קצר, ולקרוא תיגר על מציאות חברתית. נדרש אומץ לערער על פרדיגמות קיימות של יחסי אוצרות-אמנות, להרחיק את האמן מהמוכר והנוח שבהגנת הממסד התרבותי כמו בגלריה או במוזיאון, ולתת לו להציג כשווה בין שווים, בלי שיקולי יוקרה או כוח. אמנות נטו שמארחת את הקהל ומזמינה אותו אליה, אמנות שמורכבת מיחסים בין בני אדם".

איך יוצרים שיתופיות כזאת?

עפרת: "הבדיקה של מושג השיתופיות היא הרציונל של המיזם. לא רק בפיקניק – שיוצר אירוח ושיתוף במעשה האמנותי – אלא גם הגישה האוצרותית שיתופית. פנינו לכמה אמנים באמצעות קול קורא, וכל אמן או אמנית שגילו עניין התבקשו לבחור אמן או אמנית נוספים להפנות אליהם את הקול הקורא. כך נבחרו האמנים, באוצרות שנפרשׂה כרשת חברתית. מלבד הדמוקרטיזציה של טעמים וסגנונות, שיטה זו הטילה על המשתתפים עצמם את האחריות למשמעות ההצבה או הפעולה שלהם במרחב הציבורי ולקשר שלה עם הצופים, בני הקהילות הזרות וישראלים כאחד".

ומה לגבי סטנדרטים של איכות, אסתטיקה, תזה מנומקת?

"אנחנו מודעים למוגבלות של גישות אוצרותיות שיתופיות, אבל אני מאמין שהכותרת שהענקנו לאירוע, וגם ההכוונה והאג'נדה שהצגנו, הציבו את הרף מבחינת המסר ומהבחינה האמנותית. איבוד שליטה של האוצר הוא אחד המרכיבים המרכזיים שמכוונים אותי. זו אוצרות מסוג אחר וקריאת תיגר על מוסכמות".

30 אמנים הציגו 23 פרויקטים אמנותיים במיזם שארך שעות אחדות ואירח כ-1,500 איש ואישה מתושבי השכונה וממקומות רבים אחרים. המיזם הופק בשיתוף קבוצת ארטים, ספריית גן לוינסקי ונציגי קהילת מהגרי העבודה בשכונה. האמנים המשתתפים הם ציירים, פסלים, צלמים, אמני וידיאו ואנימציה ואמני מיצג וסאונד. הדיאלוג הרב תרבותי זימן נושאים כמו ילדות, הגירה, זיכרונות אבודים, בדידות וכיסופים למשפחה ולמסורת. בציור "שמיכת טלאות" של נטלי פורטונה-באור מייצגים הטלאים מסע מדומיין מאפריקה לישראל; נדודים ומסעות מיוצגים גם במסע "ירידה לרגל" מירושלים לדרום תל אביב של האמנים מתן ישראלי ויאיר מיוחס, וכן אצל פיטר מלץ, ששיתף במסע אישי ליבשת השחורה. מיכל נאמן הציגה את ההדפס "פינגווין גזירה" שעסק בגוף, שפה והזרה, ותמי רבן פנתה אישית אל המבקרים כשהיא אוחזת שלט באנגלית ובו בקשה שידברו אליה. בעבודות מסוימות הוזמן הקהל להשתתף: הדס גרטמן הזמינה את הבאים להשתחל לתוך הפסל "שמלת קול נשים" ולהפוך את שמלת הענק שלה לבמה לנאומים פוליטיים בסגנון הייד פארק. הפסל רועי פביאן יצר בחומר דמויות, והאורחים הצטרפו אליו והשלימו אותן. את האירוע ליוו מופעים מוזיקליים של אמנים בולטים ומוכרים מקרב הקהילות הזרות, כמו המוזיקאי דג'ן מָנצ'לוט מאתיופיה במופע שירה ונגינה במסינקו (כלי קשת אתיופי), והמוזיקאי אייזיק ניוטון, יליד גאנה, שביצע שירים בסגנון היי-לייף המסורתי המושפע מגוספל כנסייתי.

בן-חיים-יולזרי ועפרת גאים בהצלחת המיזם ובפתיחות שאפיינה אותו, אבל עֵרים לשאלות העולות בדבר החיבור היזום בין אמנות למעורבות חברתית: מה קורה לאמנות כשהיא יוצאת מהתנאים הנוחים של המוזיאון או הגלריה אל המרחב הציבורי? האם יש הצדקה אתית לאמנות בשעות של מתח חברתי ואלימות? האם המעשה האוצרותי נפגע כשהמוטיבציה שלו היא חברתית-אקטיביסטית? לדברי עפרת, ההתמודדות עם שאלות אלה היא שהופכת מֵיזמים כאלה למשמעותיים: "מעבר לחוויה עצמה, היא מחדדת ומעמיקה את השאלות שיש לנו כלפי זהותנו כאמנים וכאזרחים". בן-חיים-יולזרי מעידה על עצמה שהפוליטיזציה של המרחב הציבורי פחות מעניינת אותה: "זה התחום של הדס… אני מביאה אתי בעיקר את הצד המרפא של האמנות. מעניינים אותי האנשים שגרים בגינה ומסביבה שהגיעו לערב הזה וקיימו דיאלוג עם האמנות. לחלקם זו הייתה הפעם הראשונה שראו בכלל אמנות פרושׂה על שמיכה בדשא".

רועי פביאן, "גולגלות מדומיינות", עבודה משתפת קהל. צילום: דנה בן-חיים

 

עדי סנד, ללא כותרת, פעולה משתפת קהל. צילום: הדס גרטמן

תמי רבן, ללא כותרת, מיצג. צילום: הדס גרטמן

צילום עליון: צופה מתבוננת בווידאו של יואב רבן מוקרן ממחשב. צילום: הדס גרטמן. צילום תחתון: הגר יולזרי, "נהר", ציור אורגני על בד. צילום: ניצן יולזרי

מיכל נאמן, "פינגווין גזירה". צילום: ניצן יולזרי

הדס גרטמן, "שמלת קול הנשים", פסל מונומנטלי ופעולה משתפת קהל. צילום: ניצן יולזרי