מירלה חכמון עם פריטי רקמה השייכים למשפחתה. מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד

נשים מקדימה

התערוכה "הזהב של אמא" מוצגת בחלל המרכזי של המוזיאון, מבנה היסטורי ששימש עד שנות התשעים כבית אריגה. תחת הכותרת "האישה והאם כעמוד התווך במעבר מארץ הולדת לארץ מולדת" מוצגים על גבי קירות מחופי זהב תצלומים, חפצים וכתובות המספרים את סיפורן של אימהות הקהילה הלובית בנתניה דרך עדותם של בניהם ובנותיהן (וידיאו של התערוכה). התערוכה צנועה, ואף שמשולבת בה מדיה דיגיטלית, החומרים הדומיננטיים הם עץ ונייר. העיצוב כולו משדר קִרבה ופתיחות.

השם "הזהב של אמא" נבחר כבר בשלב מוקדם של העבודה והנחה את תהליך האוצרות. בשם זה מכנים עולי לוב את תכשיטי הנשים שעברו מדור לדור במשפחה והיו בבחינת האוצר המשפחתי והעתודה הכלכלית לשעת הצורך. אבל "הזהב של אמא" הוא גם מטפורה למסורת ולערכים שנמסרו מהאם לבנותיה ולבניה; כשם שהאם נשאה את הרכוש על גופה כערובה לביטחון, להמשכיות ולחיים, כך היא נשאה גם את המורשת והערכים שבזכותם שרדה הקהילה בתנאים הקשים של הגירה לארץ חדשה.

התכשיטים מוצגים בתערוכה בדרך לא שגרתית: הם מצולמים כשבעלותיהן עונדות אותם על צוואריהן, אוזניהן וידיהן. הסיבה אינה רק החשש של הנשים למסור את החפצים לתצוגה, אלא החלטה מכוּונת שלא להעמיד תערוכת פולקלור המתמקדת באיכות החפצים, או בלשונה של אפל: "העניין שלנו הוא אף פעם לא בחפץ עצמו, אלא בשימוש שלו, בערך שניתן לו, בסיפור שלו, במקום של החפץ בתוך הנרטיב". ואכן, אחת הבחירות המעניינות והבולטות בתערוכה היא האִמרות הרבות המצוּטטות ומשובצות בין התצלומים. האמרות מופיעות בלא דובר, כאילו נלקחו משיח כללי, קהילתי או אפילו אוניברסלי. תפקידן לעגן את המוצגים החזותיים בחוויה ובהקשר המנוסחים בשפת בעליהם, ולא בשפת מומחים זרה להם. "זה ההבדל בינינו למוזיאון אתנוגרפי, שבו אין מחויבות של האוצר לאנשים ולנשים שנתנו את החפצים", מוסיפה גל. "זו המשמעות של תערוכה קהילתית: אני לא לוקחת מאנשים את החפצים שלהם, אלא קוראת להם להביא חומרים ולבוא לדבר, לספר".

ומדוע בחרתן להתמקד דווקא בנשים?

חזית מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד

"עצם המושג 'אימא' גורם לאנשים להתרגש ולהתגעגע, לדבר ולספר דרך חוויה", אומרת גל. "גם אני עברתי חוויה דרך המפגש עם הסיפורים האלה. הנשים שדיברתי אתן דיברו כמבוגרות שמסתכלות בדיעבד על אימא שלהן ויכולות להעריך אותה היום אחרת. התחברתי לזה מאוד. גם אמא שלי תמיד הייתה אומרת 'חכי חכי שתהיי במקומי'. הבחירה בנשים הייתה טבעית, גם משום שהתערוכה עוסקת בתהליך של עלייה, שינוי, חִברות, היטמעות והתאמה. בתקופות של מעבר והגירה נשים מסתגלות מהר יותר מגברים, והן אלו שרוקמות את הרקמה החברתית במקום החדש".

ואכן, אחד משלושת חלקי התערוכה מתמקד ברקמה כתוצר, כמיומנות, כמנהג העובר מאם לבת וכמטפורה לעשייה הנשית במשפחה ובקהילה. שני חלקי התערוכה האחרים עוסקים בתכשיטים ובמקומו של החינוך בבית ובזהות העצמית. "הנשים היו המשנות והמשמרות גם יחד", מתארת אפל, "החלשות והחזקות, הדומיננטיות והנחבאות אל הכלים. הן אלו שהבינו שיש לשנות ולהסתגל והשילו מעליהן את הזהב במקרה הצורך בתמורה למשכון, מתוך אמונה עמוקה שבכך הן מעניקות ערכים, אהבה ועוצמה שיאפשרו לשרוד את משבר ההגירה והקליטה".

גיטה סמיה עונדת תכשיט שקבלה מאמה. מתוך התערוכה "הזהב של אמא". צילום: חן לאופולד

האם זו לא הכללה?

"תקראי לזה 'הכללה מתקנת'", מדייקת גל, "אני חושבת שזה מה שנחוץ עכשיו. הבחירה להתמקד בתפקידים ובנושאים נשיים אפשרה לסיפורן של הנשים להישמע סוף סוף. מדהים שגם המרואיינות היו מספרות קודם על אבא שלהן, והיה צריך לעשות מאמץ נוסף כדי לתת מקום לסיפורים על הנשים במשפחה ולנושאים נשיים כמו יחסי כלה-חמות ותחרות בין אחיות. כשחיפשנו מרואיינים, מיד הוצגו בפנינו הגברים. אבל דרכם הגענו לנשים במשפחה, שלא היו בחזית".

צד אחר של העדה

אחת הנשים שאליהן הגיעו גל ואפל היא רחל שחר-לביא. כשנשאלה מדוע רצתה להשתתף בפרויקט ולחלוק תמונות וסיפורים, השיבה כי ראתה בו הזדמנות להציג צד אחר של העדה: "תמיד הייתי גאה במוצאי ובמשפחתי, וטוב לראות ולהראות את זה". גם אפל מציינת שאחד המניעים לתערוכה הוא הרצון להציג את העדה בדרך אחרת, שונה מהתדמית שלה. אך מה הסיבה לתדמית הזאת, ומדוע התערוכה אינה נוגעת בה? איך ייתכן שתערוכה שעוסקת בהגירה ובקליטה של יהודי לוב בישראל אינה נדרשת כלל לאפליה ולדעות הקדומות שהיו מנת חלקם בארץ? האם הייתה זו בחירה של האוצרות שלא לדון בנושא, או שמא הוא לא עלה בשיחות עם בני הקהילה ובנותיה?

"לדבר על הקיפוח זה להנציח אותו", אומרת אישה שרואיינה במסגרת הפרויקט. "ברור שהייתה אפליה. המשפחה שלי הייתה עשירה ומלומדת, והאופן שבו התייחסו אלינו במעברה היה תוצאה של צבע העור שלנו. אבל למה שנדבר על זה? נותנים לך הזדמנות לספר את הסיפור שלך, וזה מה שתספרי?"

גל מציגה היבט נוסף של הסוגיה: "כשאת נמצאת בין נשים נוצר שיח אחר לגמרי, את מתחברת למקום אחר, של בנות ואימהות. בפגישה שערכנו בפברואר שאלתי את אחת המרואיינות אם שמרה את שמלת בית הספר של נערות בטריפולי. לפגישה הבאה היא הביאה שמלה שתפרה בעצמה. כולנו הסתכלנו בשמלה המהממת בעיניים פעורות. כאן אין הבדל אם את מטריפולי, מוורשה או מבוקרשט. כשאת אומרת 'קורסאז" כולן מתעלפות. זה לא משנה אם אני מגיעה מחוץ לקהילה או מתוכה, כי אני מתעניינת בנשים, ובמקום הזה לא משנה אם אני אשכנזייה או טריפוליטאית. בשיח שלי עם הנשים היה דיבור אחר שלא הלך לאפליה. דיברנו על האימהות שלנו, על דברים אנושיים, אוניברסליים".

גם אפל מציינת שאחד המניעים לתערוכה הוא הרצון להציג את העדה בדרך אחרת, שונה מהתדמית שלה. אך מה הסיבה לתדמית הזאת,"אני אשכנזייה אסלית", אומרת אפל, "וברור שאני מגיעה מבחוץ. אנשים היו חשדנים כלפיי בהתחלה, חששו שאני רוצה את הזהב שלהם, חשבו שאני עובדת סוציאלית. אבל לאט לאט נפתח לנו פתח, והגענו לסיפורים. מישהי התחילה לספר לנו, ואף שלא ידעה להסביר נכון, ראינו שיש שם משהו מעניין".

מהות השיתוף: גבולות והישגים